אחר הדברים האלה. אחרי שהכל נגמר, ותלו את המן וגם את בניו. ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, רוכב על הסוס. אחרי שגילית את סודך, מאיזה עם את ומה ארצך ומולדתך. אחרי המתח העצום שנמשך שבע שנים קשות בהן היית שבויה בתוך כלוב זהב, אבל החזקת את עצמך כי ידעת שמרדכי לחש לך שממך תבוא רווח והצלה ליהודים, מה שנתן לך כוח להשתתף בכל המשתאות ולחייך לכל המתחנפים, להסתכל כאילו בעניין בכל היפות מכל הממלכות, ולחוות דעה על יין כזה או אחר – כשבפנים רצית להקיא מכל הגועל, והירוקת עלתה לך לפנים. להם זה דווקא נראה יפה, אבל את ידעת שהצבע הירוק על פניך הוא רק רמז לכל מה שהתחולל בפנים, בעומק.
ובכל רגע קשה, בכל פעם שבאו להציע לך תמרוק כזה או אחר, ואת נאלצת לשחק את המשחק הזה, בכל פעם לחשת לעצמך – הגוף שלי כבר לא שלי, הוא קרקע, קרקע עולם. אבל הנשמה היא מאמינה, היא באמנה, ויודעת שמשהו עתיד לצמוח מכל הסיוט הזה. משהו באמת גדול. כזה שמצדיק חיים נוראיים כאלו.
אז אחר הדברים האלה. אחרי שהכל בא על מקומו בשלום, והיהודים ניצלו, וגם מרדכי התעלה, את נשארת. שבויה אצל הטמא והמגושם הזה. וכבר אין איש שיספר מה עובר עלייך, ואין איש שיכתוב מה קרה איתך, ואין מי שידע כמה סבל סבלת עוד אחר הדברים. אחרי שהבנת שאת התפקיד שלך סיימת, ועכשיו, כמו טיל מתכלה, נותרו לך רק חיים שלמים להעביר יחד עם המלך הטמא והמזוהם הזה, שהמשיך להשתכר מדי פעם, וחמתו בערה בו, כשהוא ממשיך להתנהג כמו אחראי אורוות בלבוש מלך. ולידך, כל כך קרוב נמצא מרדכי, טהור וקדוש, אבל כל כך רחוק.
מניין היה לך כוח להתמודד אחרי? מאיפה התעצומות להמשיך גם כשברור לך שאת תפקידך סיימת? כיצד לקחת את הכוח לשתוק, במקום שהזעקה מהדהדת – לכולם יש רווח והצלה חוץ ממך. רק את נשארת שבויה. אכן אסתר. הסתר בתוך הסתר.
ואולי קיבלת כוח מקרוב משפחה שלך, יוסף. גם הוא משנה למלך במצרים. גם הוא מוקף בתועבות, בטומאה, בתוככי ערוות הארץ. אבל יש לו תפקיד. הוא יודע. להחיות עם רב. בו תלויים אנשים ונשים, וגם טף. הוא חייב לכלכל אותם, לזון אותם, להציל את חייהם. זה נותן לו כח לחייך לפרעה כל בוקר, להתפעל מכשפים חדשים של החרטומים, לצפות בעניין בבניין חדש ההולך ונבנה, והלב מתגעגע לבית אבא, ללימוד תורה, לזיו איקונין של פרצוף של בית יעקב שכבר מזמן לא ראה.
אבל גם שם הכל נגמר. האחים חזרו, ואיתם יעקב, גם הרעב נפסק, כולם גרים יחד בארץ גושן, פרים ורבים ומתעצמים, ורק יוסף נשאר שבוי בכלוב זהב עם שני ילדים, משנה למלך מצרים שצריך להתחנן כדי שיתנו לו ללכת לקבור את אביו.
כן, יש מסירות נפש שלפני המעשה, אך יש מסירות נפש שאחר המעשה. והיא קשה מאוד, ומייסרת, לא יודעים עליה ולא שומעים עליה וגם לא כותבים עליה, אך היא הייתה, קיימת, מתמודדת יום יום, וממשיכה הלאה.
אסתר ויוסף. אחר הדברים האלה, המשכתם. "כתבוני לדורות" ביקשה אסתר מחכמים. כבר כתובה את על דתי פרס ומדי, ענו לה. והיא, בתוך תוכה יודעת שמה שכתוב בדתי פרס ומדי יחלוף ולא ייזכר, ורק מה שייכתב על ידי חכמים הוא שיזכה לאור הנצח. ועדיין, את החלק של "אחר הדברים", איש לא יודע.
"פקד יפקד אלהים אתכם" אומר יוסף, ואז, תגאלו גם אותי, תוציאו גם אותי מהכלא שאני נתון בו, כלוב הזהב, ותשיבו אותי אל נחלת אבותיי, אל פיסת אדמה הררית וקשה, בנחלת שכם, שהיא החלק שלי, היא עצמיותי, לשם תעלו את עצמותיי.
ואולי גם פורים עצמו מבקש מאיתנו מסירות נפש אחרי הדברים. אחרי שנגמרת השמחה והיין והמשתה, והניגונים, ופינו את כל הבקבוקים הריקים… האם נדע להמשיך להיות שמחים גם בימים אפורים, של שגרה. ימים רגילים. האם נדע לשמוח בנקיונות של פסח כמו ששמחנו במשתה של פורים. האם השמחה אצלנו היא קניין, או רק תוצאה.
כי השאלה המרכזית היא לא 'איך היה פורים?'… אלא – 'מה נשאר מפורים?'
כמה שמחה נותרה בנו, וכמה עבודה על השמחה וחציבה שלה במעמקי הנפש יש בנו.
פורים דומה למין באר שנחצבה לנו עמוק בנפש. אך שם מוצאים מים חיים של שמחה – לכל השנה כולה.
אחר הדברים האלה, ממשיכים ללמוד מיוסף והדסה. צפנת פענח ואסתר. מסירות נפש לפני הדברים, ומסירות נפש גם ואולי בעיקר – אחר הדברים.
