מבחינה מסוימת, קל יותר לבוא לאדם זר ולומר לו: "עשית כך וכך, אתה לא בסדר", מאשר להגיד את זה למישהו שהוא קרוב אלי, מישהו שהוא ידידי ועמיתי. "הוכח תוכיח את עמיתך", היא מצווה קשה. זהו אחד מהדברים שאנשים צריכים ללמוד, בכדי לדעת איך לנהוג בחיים.
קורה שבחור מגיע לישיבה ולומד שם כל מיני דברים חדשים, אחרי תקופה הוא חוזר הביתה בתחושה שהוא גדל והחכים, והוא מרגיש שעליו לתקן את בני הבית. הוא בא ואומר: "הגביע של הקידוש לא כשיעור", "ההכשר הזה לא מה שצריך", או בא לאבא שלו ואומר לו: "אתה לא מתפלל בכוונה – תתחיל להתפלל", וכיוצא בזה. לפעמים קורה שאדם גדל בתורה ומעשים טובים ויחד עם זה הוא נעשה אדם בלתי סימפטי בעליל. סיפר לי בחור אחד: הוא הלך לישיבה וכשחזר ראה שאין לו מה לעשות עם כל החברים שלו, אין להם דיבור משותף, הדבר היחיד שהוא יכול להגיד להם זה ביקורת.
"היהודי הקדוש" מפשיסחה אמר על זה: "לא תשנא את אחיך בלבבך" – אל תשנא את אחיך בגלל שיש לך לב גדול יותר. אל תשנא מישהו בגלל שהוא לא מגיע למידות שלך, לך יש מידה אחרת, ואל לך לצפות מהאחר שיהיה בדרגתך.
יש מצווה מהתורה "הוכח תוכיח" ולעומתה ישנו האיסור של הלבנת פנים, והשאלה היא איך מקיימים את שני הציוויים ובצורה אפקטיבית. מתי צריך לומר ומתי מצווה לא לומר דבר שאינו נשמע. איך אפשר לנסות לפקוח עיניים של מישהו, וזאת בלי להעליב ולפגוע בו. לפעמים אדם אומר כל כך הרבה מחמאות עד שלא שומעים את ה'לא' שהוא אמר, ולפעמים להיפך, הוא אומר משהו בלי עטיפות בכלל ואז הוא מעליב. יש אנשים שעושים את זה טוב ויש אנשים שלומדים את זה בדרך הקשה. זאת תורה ארוכה.
בעניין זה ישנם סוגים שונים של הורים. יש הורים שלא מעירים שום הערה לילד שלהם, ועלול לקרות לאדם שאחרי שנים הוא חש תרעומת על הוריו: למה לא אמרו לו. ויש מקרים הפוכים, הורים שמעירים במקום שהיו צריכים לשתוק. המחנך, האב, הבעל והחבר – כולם עומדים בפני הדילמה הזאת.
כתוב בתורה: "אם לא יגיד ונשא עוונו", יש אנשים שהתפקיד שלהם הוא להגיד. בספר יחזקאל הוא מדמה את תפקידו של הנביא לצופה: "צופה נתתיך לבית ישראל". על הצופה שעומד על החומה מוטל להזהיר את אנשי העיר מפני סכנה שמתקרבת לעיר, אם הצופה לא רוצה להזהיר את הקהל – הוא מועל בתפקידו.
לעיתים, אדם לא רוצה להיות זה שנוקט צעד מתוך חשש שיטענו נגדו – או שהוא אומר את זה לעצמו – מי שמך? מי מינה אותך לעניין הזה?
עוד בתחילת התורה, בספרים בראשית ושמות, מופיעים סיפורים בעניין הזה. חלק מהבעיה של קין קשורה בזה. כשהוא אומר: "השומר אחי אנוכי", מלבד השקר שבדבריו, האמירה שלו היא הסרת אחריות וחוסר אכפתיות מהבל – "אם אני האח הגדול אז אני צריך לשמור עליו?"
בסיפור של סדום, קם אברהם אבינו ואומר מוסר לקדוש ברוך הוא. אברהם, לא עשה את זה בפומבי והוא באמת מדבר יפה מאוד, אבל עדיין הוא לא נמנע מלעמוד מול הקדוש ברוך הוא ולהתווכח על השמדת סדום. השאלה היא, איך בן אדם יכול לעשות דבר כזה? הקדוש ברוך הוא יכול היה להגיד לאברהם: "קודם כל, מי אתה?! שנית, ומי אני? וחוץ מזה, זו העבודה שלך?! זה העסק שלך?" כנראה, שלה' יש הרבה סבלנות…
במצרים, מתקוטטים שני אנשים. משה לא ממונה עליהם והוא בא ומפריד, והאנשים אומרים לו: "מי שמך לשר".
כל הסיפורים הללו באים לומר שאדם צריך להגיד. בצד מסוים, כשאדם נמנע מלומר, הוא בעצם אומר: לא אכפת לי ממנו, אני את נפשי הצלתי. יש בזה בעיה של התנכרות, וזה בעצמו ענין של פגם.
הרב וולבה עשה מדרש מילים: 'ידיד'- זה 'יד יד'; 'אכזר'- זה 'אך זר'. יש הבדל בין האכזר שמתאכזר למי שמתנכר לאנשים – ההתנכרות היא עבירה דקה יותר, אבל במהות זה אותו עניין, שאדם דואג רק לעצמו.
יש מעט מאוד אנשים שהפצע של אחרים כואב להם כמו הפצע שלהם, שמסוגלים לחוש את מצבו של אדם אחר. כל העניין של מידת הרחמים הוא שאכפת לך מהפצע של מישהו אחר, עצם העניין הזה שאכפת לך, זו מעלה.
אתם ודאי מכירים את הסיפור בגמרא על רבי יהודה הנשיא: הוליכו עגל לשחיטה והעגל לא רצה להישחט וגעה בפני רבי. רבי אמר לעגל: "בסופו של דבר לוקחים אותך להישחט, אם לא בתור עגל אז בתור שור". לכאורה זה בסדר גמור, למה רבי קיבל ייסורים על זה? מה הוא היה צריך להגיד לעגל הזה? רבינו הקדוש נענש לא על זה שהוא שלח אותו לשחיטה, אלא על זה שהוא לא ריחם עליו. לפחות אפשר היה להשתתף בצערו.
הרחמנות על אדם שיורד לו דם, יכולה להיות גם על אדם שנוזלים לו הימים, נוזל לו הזמן, גם עליו אפשר לרחם. אגב, אדם גם יכול לרחם על עצמו, על איך שהוא מתגרד, איך הוא הורג את עצמו ואפילו לא יודע שהוא הורג את עצמו.
חברה שרוצה להתקדם למשהו עומדת על כך שאנשים מקדמים באופן מסוים אחד את השני, זהו הדבר שיוצר חברה. ברגע שלאחד לא אכפת ממה שקורה לשני, העניין מתקלקל.
אני לא מדבר רק על רחמנות על מומים וחסרונות, אלא גם רחמנות כשאנו רואים מישהו יום יום וחושבים לאן אפשר וצריך למשוך אותו ולקדם אותו. לבוא ולהגיד לו במקרה הצורך: "חזק ונתחזק" או רק: "בוא נלך ביחד".
מפעם לפעם רואים בחתונות אנשים שרוקדים ולפעמים אף ישיבה שלמה וכל אחד רוקד סולו, חבורה של אנשים שרוקדים, לבד. כמובן שהם רוקדים לכבוד החתן והכלה, אבל מתברר שכנראה יש פגם בסיסי בתחושת היחד שלהם. כשכמה אנשים מצטרפים לרקוד – זה לא רק שיש שם עשרים רגליים – נוצר מעגל, ויש בו יחד. כך גם בתפילה, יכול להיות מקום שיושבים בו חמישים אנשים שמתפללים – לגמרי לבד, כל אחד לעצמו. לאנשים שלא רוקדים ביחד ושלא מתפללים ביחד יש את אותה הבעיה. כשיש יחד בתפילה זה גורם ש"בי עשרה שכינתא שריא" (=בתוך עשרה השכינה שורה), יש חיבור חדש, מבנה חדש, אינטראקציה של אנשים שהם לא עשרה יחידים. אותו דבר קורה בזימון. שלושה אנשים שאוכלים – כל אחד אוכל בפה שלו – אבל הם אוכלים יחד.
כשארבעה צנחנים צונחים לאותו שטח, אם הם לא מודעים אחד לשני – הם ארבעה בודדים. כשהם כן מודעים, הם יחידה שיכולה להגן אחד על השני. זה נכון לגבי תפילה לא פחות מאשר לגבי צבא. נכון שבעניינים הנוגעים במה שאדם עושה עם נפשו, אדם אחר לא יכול להתפלל בשבילו, אבל הנקודה היא שכאשר יש מישהו אחר שנמצא לידי ומתפלל – יש קשר בינינו ולא במקרה הוא עומד בתוך הד' אמות שלי.
כשאין שום דבר בין האנשים – יכולים להיות אלף אנשים בודדים. אפשר להסתובב בעיר, ללכת ולראות שיש רחוב מלא אנשים וכולם אנשים בודדים, כל אחד נמצא על אי בודד, זה לא קבוצה של אנשים – זה בודדים, כל אחד נושא את הכאבים שלו ואפילו את השמחות שלו. אם מישהו רוצה להיות לבד, לעשות התבודדות – בתוך רחוב זה מקום טוב, אדם נמצא שם כל כך לבד כי כל אחד הוא ברייה פרטית, בערך כמו לעשות התבודדות עם מאה פרפרים, הם לא מפריעים לבדידות של האדם. בכל מקום שיש יחידים שנמצאים במקרה יחד, אין שום דבר.
כשיש אנשים שיש להם יחד, מה היחד הזה אומר? כשאני רוקד במעגל, אז אני מחזיק אותם והם מחזיקים אותי, אם מישהו לא במיטבו אז גוררים אותו ויחד שומרים על קצב ועל תנופה. אני מושיט את הידיים למישהו ואומר לו: "אל תרוץ, אתה רץ מהר מדי", "אתה מפגר מאחור", לפעמים צריך להגיד את זה ולפעמים לא, אבל צריכים להיות מודעים לכך שהוא נמצא במעגל שלי.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע
