אמרו בדורות האחרונים שהעניין של ח"י אלול, יום הולדתו של הבעל שם טוב, זה שרוצים להחיות את אלול, שחודש אלול יהיה חי. כל זה היה נכון שניים־שלושה דורות לפנינו. בדורות ההם חודש אלול היה חודש כבד. אנשים באמת ישבו והרהרו בתשובה, ולפעמים העניין הזה הכניס בהם קצת מרה שחורה.
חושבים שרק אלה שיש להם רשימת עבירות ב"על חטא" צריכים להרהר בתשובה. אבל גם צדיק צריך להרהר בתשובה, על העבירות שלו וגם על המצוות שלו.
שואלים אדם דתי: "התפללת?", פעם חסידים היו עונים: "עכשיו מותר לי לאכול ארוחת בוקר". באופן פורמלי זה בסדר. אמרתי את כל המילים, עכשיו אני יכול לאכול ארוחת בוקר. אני יודע שהתפללת, אתה בחור דתי, מסודר, אתה ודאי מתפלל. אבל מהי תפילה?
אז כשמגיע חודש אלול, אדם לא צריך רק להתחרט על כך וכך עבירות שהוא עשה לפי סעיף זה או אחר. הוא צריך לשאול את עצמו: "התפללתי – האם זה היה שווה משהו?".
בזמנו, חודש אלול היה חודש עם סוג מסוים של מתח שנבע מעצם העניין הזה שאדם יושב ועושה כל מיני חשבונות. ודווקא בגלל שזה שלושים יום ולא זמן מרוכז, זה עוד יותר גרוע, כי זה לא אינטנסיבי. עשרת ימי תשובה זה זמן אינטנסיבי: שני ימים ראשונים עוסקים בתפילות אינטנסיביות, וביום האחרון גם מתפללים וצמים באופן אינטנסיבי, ובאמצע אין הרבה זמן. אבל חודש אלול זה זמן ארוך. הולכים וחוזרים מהעבודה, ואם אנשים מרשים לעצמם להרהר בתשובה אז זה לא כל כך פשוט.
כך היה פעם. חודש אלול היה זמן כזה שאדם הרגיש מצוברח, ובגלל זה דיברו על ח"י אלול, שח"י אלול יחיה את אלול. פעם דיברו על זה שבאלול הדגים בים רועדים. בימינו הדגים שאני רואה כבר לא רועדים. אני חושב שגם האנשים לא רועדים.
אז אם האנשים והדגים לא רועדים, את מה צריך להחיות? אנשים עוברים את חודש אלול בנוחיות גמורה, אין חגים, אין עניינים. רבים מצטטים את הפסוק "אם יתקע בשופר בעיר והעם לא יחרד". עכשיו תוקעים בשופר בעיר ואנשים, אלו שבקיאים, לכל היותר בודקים כמה טרומיטין (קולות) יש בתרועה.
תארו לעצמכם שבמקום תקיעת שופר בבוקר היו מפעילים את האזעקה, אנשים היו מפחדים באמת.
באופן אובייקטיבי, בכל הדברים שאמר הבעל שם טוב אין שום דבר חדש, אפילו דברים שמיוחסים ספציפית לחסידות אינם באמת חדשים, אלא שאנשים לא ידעו אותם או לא שמו לב אליהם. זה בדיוק חידושו של הבעל שם טוב – "וחי בהם", לחיות את הדברים, ובמובן הזה להחיות את אלול.
כולם יודעים כל כך הרבה חומר, כולנו יודעים כל כך הרבה מאמרים. כיהודים אנחנו סובלים מזה שיש לנו יותר מדי מילים, יותר מדי תורות, יותר מדי ספרים. הדברים האלה שבספרים אינם מספיקים. באלול היו פותחים ספרי מוסר וידעו אותם, וזה לא הועיל. הדיבורים היו דברים בעלמא מפני שהייתה חסרה בהם חיות.
יכול להיות שקיים דבר בעולם, יש לו ידיים ורגלים ושאר חלקים, אבל יש רק בעיה אחת: שהדבר הזה מת. שוכב לו דבר כזה, ידיים ורגליים וראש, ואפילו כיפה. והוא מת. הוא מסתכל בספרים, והוא עדיין מת. מה שעשה הבעל שם טוב, היה במידה רבה "איך אני לוקח דבר ומתייחס אליו באמת ברצינות". דבר שהוא פשוט מאוד ומסובך מאוד.
הבעיה של הדתיים היא שהם מכירים את כל המילים: אהבה, יראה, גדולת ה', דביקות. אלו מילים בעלמא, מה יוצא אם אומרים מילים כאלה? הבעיה היא: מתי הדבר הזה נוגע לי?
תארו לכם אדם ישן. אני מנסה לעורר אותו, ואומר לו: "הגיעה השעה, השעון מצלצל וצריך לקום לתפילה, או אפילו לעבודה". הוא ממשיך לישון, ואז אני אומר לו: "מתחת לכרית שלך יושב נחש ארסי", ואז הבן אדם קופץ. למה? הנחש גורם למילה להיות רצינית, וכשאני רואה את הנחש, זה סוג אחר של מילים.
כשהייתי ילד קטן וחולה בבית, אני זוכר חוויה. הרגשתי משהו שזוחל לי מתחת לפיג'מה, נתתי לזה מכה. התברר שהיו שם חמישה עקרבים קטנים, וחמישתם לא אהבו שנתתי להם מכה. אני חושב שאת הצעקה שלי שמעו עד קצה המושבה. כשיש לך עקרב בתוך הפיג'מה שלך זאת לא בדיחה. זאת הייתה חוויה. אחר כך הוצאנו אותם, כנראה שהרבצתי להם כל כך הרבה, בסוף הם מתו. חמישה עקרבים צהובים קטנים, לא נורא.
אני לומד מזה מה ההבדל בין דברים שכתובים לבין רגשות ממשיים. הוא לא יודע לדבר, הדבר שמתקרב אלי, העקרב לא מדבר עברית טובה, לא צרפתית טובה, לא רוסית טובה. אבל אני שומע אותו. הוא משפיע.
זה לא שאנשים לא עושים דברים, אנשים מקיימים מצוות גדולות ומצוות קטנות. השאלה היא איך אני יכול לעשות שבן אדם יהיה "וחי בהם". אם מישהו אומר בבוקר "מודה אני" ומתכוון למה שהוא אומר – אז הוא לא יכול להיות אחר כך אותו הדבר.
יש הוראות בטיחות שאף אחד לא עושה. יש חוקי נהיגה שאף אחד לא מציית להם. יש אנשים שכתוב אצלם מה עושים עם הגינה, אלא שהם לא מעלים בדעתם לעשות את זה. מה דעתך לפתוח את הברז? אני יודע שכל מיני דברים כתובים בספרים, אולי גם מתכוונים שיעשו אותם?
הבעל שם טוב אמר: יהודים מה דעתכם שניקח את היהדות באופן רציני? יש שני קטעים בשולחן ערוך שעליהם היו אומרים "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים". הסעיף הראשון הוא בסימן א', כתוב שם שכשאדם מתעורר בבוקר, הוא נזכר שהקדוש ברוך הוא עומד מעליו, קופץ מהמיטה ומרגיש איך שהקדוש ברוך הוא שוכן עליו. נכון שזה כתוב בשולחן ערוך, אני יכול אפילו לדעת את זה בעל פה, אז מה?
הסעיף השני מופיע בהלכות תפילה, שם כתוב שבתפילה צריך להגיע למדרגה של התפשטות הגשמיות, קרוב למעלת הנבואה. האם מתכוונים אלי?
הבעל שם טוב אמר ליהודים: "יש לכם מספיק תורה ומספיק חכמה ומספיק יראת שמים – קחו את זה ברצינות". כשאברהם אבינו בא לעולם, אנשים ידעו את הדברים שהוא אומר אבל אף אחד לא התכוון לזה ברצינות. הם אמרו "טוב, אז שמענו את הדבר הזה. אולי הסבא שלי אמר כך" אבל אף אחד לא התכוון לעשות את זה. פתאום בא אדם, אולי ילד מופרע, והחליט שמתכוונים לזה ברצינות. וברגע שהוא החליט שמתכוונים לזה ברצינות כל העולם השתנה.
לפני שנים רבות נבדקתי אצל פרופסור, רופא בכיר מאוד שטיפל בכל העילית של המדינה. אין לי יראת כבוד מרופאים, אז שאלתי אותו איך הוא הפך להיות מבוקש כל כך. הוא בהחלט היה יכול לענות לי שהוא הרופא הכי טוב בארץ. אבל זה לא מה שהוא אמר.
"אני רופא לב, יש רופאים כמוני ויש ודאי טובים ממני. כאשר מגיע שר בכיר שעבר התקף לב והרופא אומר לו שעליו לנוח שישה שבועות, השר עסוק מאוד וכבר מרגיש טוב, ולכן הוא חוזר לעבודה ושום דבר לא קורה לו. אחרי זמן הוא לא באמת מחלים, ויש סיכוי טוב שהוא יקבל עוד התקף. אז מה הוא אומר? 'הרופא הזה לא ריפא אותי'".
ואז אמר לי הרופא: "אני אומר למטופל: 'אתה צריך לנוח שישה שבועות, ואם לא תעשה את זה אני ערב לך שעוד חצי שנה אתה מת'. ואז הוא שומע בקולי, וכך אני מקבל שם טוב…".
השאלה היא האם אתה מתייחס ברצינות. אם אתה לא שם לב, זה באמת לא עובד. אותו הדבר קורה עם כל הספרים הקדושים. אם ניקח ללב את מה שהם אומרים, זה יעבוד. אם ניקח את אלול ברצינות – הרבה יוכל להשתנות.
