שמונה מיליארד אנשים קיימים בעולמנו, אבל אין בנמצא ולו שניים בעלי זהות מוחלטת ביניהם – בתואר פניהם, בטביעת האצבעות שלהם ומכל שכן במזג רוחם, במנת משכלם ובגיוון רצונותיהם. כל אחד מאיתנו הוא אינדיבידואל בעל ייחודיות, כאשר גם השליחות שהועידה לו ההשגחה העליונה – ייחודית רק לו ואיש לא יוכל לבצע אותה מלבדו.
מובן מאליו שכדי להגשים כראוי את ייעודנו, נדרש קודם כל להכיר אותה ולהצביע עליה. אלא שבנקודה הזו, רבים וטובים מוצאים את עצמם נבוכים. בצמתים שונים בחייהם הם עומדים ותוהים: לאן בדיוק עלי ללכת? אולי נועדתי להיות רב המרביץ תורה בתלמידים? ואולי נכון לי להיות רופא המקל על כאבם של חולים ומעודד את רוחם של הנדכאים? ובכלל, אולי עליי לעשות חיל בעסקים ולצבור הון, כמובן כדי שאוכל לתמוך במפעלי חסד ולהחזיק תלמידי חכמים? ומי יודע, ייתכן שישנו איזה אי נידח שמחכה לי, אי שהינו אבן שואבת למטיילים יהודים מכל העולם שמחפשים את עצמם – וזקוקים בעיקר לחיבור ליהדותם ונשמתם.
הפעם בהתוועדות שלנו ננסה להרחיב את היריעה אודות השליחות האלוקית שניתנה לנו, ונציע כלים שונים שיעזרו לאתר ולזהות אותה.
בפרשתנו מתארת התורה את סדר חלוקת הארץ לשבטים, שבאופן כללי היו בה שלושה שלבים: ראשית, ספרו את כל השבטים כדי לעמוד על גודל אוכלוסייתם והתאימו לכל אחד מהם חלק מסוים בארץ באופן יחסי לגודלו ולטוב הארץ, כשהעיקרון המנחה הוא: "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו". בשלב זה, בעצם, כבר חולקה הארץ לשנים עשר חלקים שונים, כשכל אחד מהם 'צבוע' ומיועד לשבט אחר, וזאת על פי גודלו ואומדן טיב הארץ ופוריותה.
בשלב הבא נערך גורל באופן הבא: הכניסו לקלפי עשרים וארבעה פתקים, כשעל שנים עשר מהם כתובים שמות שנים עשר השבטים שקיבלו חלק בארץ, ועל שנים עשר האחרים כתבו את שמות הנחלות השונות כפי שחילקו אותן קודם לכן. לאחר שערבבו היטב, ניגשו בזה אחר זה נשיאי השבטים והוציאו שני פתקים מהקלפי. בדרך נס יצא לכל אחד מהם פתק עם שם שבטו, ופתק נוסף עם שם הנחלה שייעדו לו מכבר – בשלב הקודם.
אם בכך לא די, אלעזר הכהן ניצב שם כשהוא לבוש אורים ותומים, וכששאלו באורים ותומים היכן תהיה נחלתו של שבט פלוני, האירו מספר אותיות משמות השבטים שעל אבני החושן, כך שצירופן העלה את שם נחלתו המדויקת של כל שבט.
באורח פלא, כאמור, הן הגורל והן האורים ותומים היו זהים לחלוקה הראשונית שנעשתה באמצעות חלוקה הגיונית וגיבו אותה.
אתם יודעים, חכמי ישראל קבעו כלל: "לא עביד קודשא בריך הוא ניסא למגנא", ובעברית: "הקב"ה לא עושה נס לחינם". השם יתברך, מסתבר, לא שש לשבש סדרי בראשית ולהראות את כוחו במופתים אם אין לדבר הצדקה אמיתית.
נשאלת אפוא השאלה: מדוע לצד החלוקה ההגיונית של הארץ, הוצרכו גם הגורל והאורים ותומים שבאורח נס תאמו את החלוקה שנערכה קודם לכן?
חלוקת הארץ – כך מסביר הרבי זי"ע – איננה רק חלוקת שטח גיאוגרפי לשבטי ישראל אי-אז לפני כשלושת אלפים שנה; נתינת נחלה שונה לכל שבט מסמלת את השליחות השונה שיש לכל שבט, לכל משפחה ולכל איש ואיש בישראל. לכל אחד מאיתנו יש חלקו ונחלתו בשליחות "לתקן עולם במלכות ש-די", ולא ראי חלקו של זה כחלקו של זה.
ובשליחות זו, מלמדת התורה, יש עניין של "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו", ויש גם 'גורל' ו'אורים ותומים', כפי שנסביר.
אתם ודאי מכירים את התופעה המצויה, שכאשר אנשים צריכים לעשות שימוש למען הציבור במעלותיהם וכישרונותיהם, לפתע הם מתעטפים בענווה של שקר ונעשים קטנים בעיני עצמם… האמת היא שענווה זו איננה במקומה ומהווה כפיות טובה. אם הקב"ה חנן אותך בכישרונות ברוכים, במידות טובות, ברגישות וביכולות שונות ואתה בוחר להתכחש להם, אתה כפוי טובה. ההנהגה הנכונה היא להכיר בכל הטוב שחוננת בו, ובד בבד לזכור שאין בזה עילה כלשהי לגאווה והתנשאות בהיותו מתת שמיים. הקרדיט לקב"ה, "השיר והשבח – לחי עולמים".
חשיבותה הגדולה של הכרת מעלותינו היא בהיותה מחייבת. מחייבת אותנו לנצל אותן כראוי ולמקסם אותן להוספת טוב ואור של קדושה בעולם. וכגודל הכישרון והיכולת – גודל הציפייה מאיתנו. אינה דומה ציפייתו של הקב"ה מבעל כישרון שכלי פנומנלי לציפייה המופנית כלפי אדם ממוצע. כך גם אינה דומה תביעתו של הקב"ה מאדם שניחן בחוש מנהיגות בולט, כמו מזה שנעדר אותו בהחלט. זו, אם כן, ההוראה הראשונה של התורה בעניין שליחותו של עם ישראל ונחלתו האישית של כל אחד: "לרב" – אם אתה מוצא בעצמך יכולת גדולה, אזי "תרבה נחלתו" – עליך לדרוש מעצמך יותר, ולא להסתפק במה שאולי טוב עבור חברך.
כשיעקב חולם את חלומו בבית אל, הוא רואה "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו".
המדרש מספר שרמוזה בזה התרחשות דרמטית שאירעה באותה שעה: לאחר שהמלאכים עלו וראו שדמותו של יעקב "חקוקה בכיסא הכבוד" ומעלתה כה נשגבה, הם ירדו ומצאו את יעקב… ישן. הפער הזה בין מעלתו כפי שראו אותה קודם לכן למעלה לבין מעשיו של יעקב למטה – שינה – הביא אותם לרצות לפגוע בו… עד כדי כך. כי כגודל הכוחות שניתנו לנו – גודל האחריות לממשם.
זו גם אבן הבוחן שתעזור לדעת מהי השליחות שלנו כאן: אם הקב"ה העניק לך מתנה מיוחדת, משהו שבו התברכת במיוחד, אות הוא שעליך לנצל אותו ולרתום אותו לעבודתו יתברך. וכך, גם אם יש אפיקים נוספים אפשריים, ראוי שתבכר – באופן כללי – את האפיק בו זכית לכישרון ויכולת בולטים. וכפי שמלמדת חלוקת הארץ שבה הנחלה והשליחות היו בהתאם לכמות ולאיכות. אם בתחום מסוים אתה בבחינת "לרב", כן תהיה גם נחלתך ובזה עליך להתמקד בעבודתך.
הרב משה יצחק הכט, השליח לשיקגו, ארה"ב, היה מראשוני שליחי חב"ד וזכה ל'קירובים' רבים מהרבי זי"ע לאורך השנים. בשנת תשל"ד חווה ר' משה יצחק אתגרים שונים בשליחות, ובשלב מסוים כתב לרבי שלנוכח הקשיים אולי נכון יהיה לשלוח מישהו אחר במקומו. הרבי ענה לו את המענה המופלא הבא (ציטוט מדויק):
"טרם יקראו ואני אענה" – מכבר עשיתי כעצתו ונשלח לשם הרב ר' משה יצחק שי' העכט – וכנראה ממכתבו זה ומקודמו עדיין אינו מכירו ואת הכוחות שניתנו להנ"ל, ועל כל פנים ישתדל להכירו עתה, ותיכף ומיד ישתנה הכל: המצב רוח, הביטחון בהשם, השמחה היום-יומית וכו' וכו'.
במכתבו, אם כן, כותב הרבי לר' משה יצחק הכט שעליו לערוך היכרות עומק עם… ר' משה יצחק הכט. עליו להכיר יותר את עצמו, את מעלותיו ואת הכוחות שניתנו לו. או-אז, בטוח הרבי, ישתנה הכל לטובה – "המצב רוח, הביטחון בהשם, השמחה היום-יומית וכו' וכו'".
מלבד אבן הבוחן החיובית ולפיה – אם אתה מצטיין במשהו והוא אצלך "זהב", מן הסתם השליחות שלך טמונה בו ועליך לנצל אותו לבניית משכנו של הקב"ה בעולם, ישנה גם אבן-בוחן הפוכה שעל פיה – אם מצווה או הנהגה מסוימת עולה לך בקשיים גדולים וכרוכה בהתמודדות לא פשוטה; ואם אתה חש שהיצר הרע שלך משקיע את כל כוחותיו כדי למנוע ממך לנהוג בעניין מסוים כראוי – אין ספק שבזה שליחותך, בבחינת "מאויביי תחכמני".
כידוע, היצר הרע לא 'פראייר'… ואם הוא שם את כל כובד משקלו כנגד עניין מסוים, כנראה הוא יודע שבו נמצאת השליחות שלך ועל ידו יתבצע התיקון של נשמתך. לכן, עליך להשיב מלחמה שערה ולהתגבר על כל הקשיים שהוא מערים, ולא להרפות גם אל מול שפע מניעות ועיכובים.
הבדיחה מספרת על רב שערך ערב התרמה לצורך הקמת מבנה קהילתי חדש, ואת נאומו פתח כך: "רבותיי, יש בפי שתי בשורות, האחת טובה והאחרת פחות… אתחיל בבשורה הפחות טובה: הבניין יעלה סכום גבוה מששיערנו תחילה ויגיע לסך חמישה מיליון דולרים!
"אבל יש גם בשורה טובה רבותיי", אמר הרב ועשה אתנחתא קלה כדי להגביר את הדריכות בקהל, "הכסף כולו כבר נמצא!"
"וואו", נשמעה קריאת התפעלות מהקהל. אלא שכעבור רגע שאלו כמה שהתעשתו מההלם: "כבוד הרב, היכן? איפה בדיוק נמצא סכום כסף שכזה?"
"אצלכם בכיס", השיב הרב…
כמו בבדיחה הזו, גם בחיים שלנו ובפרט בכל הקשור לשליחותנו האישית, יש לנו שתי בשורות. הבשורה הפחות טובה היא שאנו נדרשים לגייס המון כוחות בשביל להקים בית לשכינה. והבשורה הטובה היא, שהכוח הדרוש לכך ישנו. הוא נמצא במזומן בכיס שלנו…
זו, אם כן, ה'נחלה' והשליחות האישית שלנו שבבחינת "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט".
ועכשיו – אל חלקו של ה'גורל' בשליחות זו.
אחרי כל ההסברים לכך שכגודל הקושי – גודל השכר, "כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו", ושדווקא במקום בו קשה לנו – שם ממתינה השליחות שלנו, עדיין עלולה להתעורר בליבו של יהודי טרוניה:
למה?! למה החבר שלי נולד עם אהבה טבעית לתורה ושכל ישר, ואילו אצלי זה בא בקושי רב? למה אצל פלוני הכל הולך למישרין ועל מי מנוחות, ואני עובר מקושי לקושי ועסוק כל הזמן בכיבוי שרפות? ומדוע אני נמשך כל כך לעבירות מסוימות, והתאוות שלי עובדות שעות נוספות?
התשובה לכל זה היא – 'גורל'. הקשר בינך לקב"ה איננו מבוסס רק על שכל והיגיון, אלא עמוק הרבה יותר. כמו שהגורל איננו מבוסס על טעם ודעת ואין להקשות עליו 'למה' ו'מפני מה' – כך גם השליחות שלך והנחת-רוח שאתה עושה לבוראך אינן מיוסדות על שכל והבנה. "למה? יאמרו הגויים…".
אגב, בזה עצמו שהקשר עם הקב"ה איננו כפוף ומותנה בהיגיון, דווקא יש היגיון רב. ובשתיים: ראשית, גם השכל וההבנה, ההיגיון והחשבון הם מעשה ידיו של הקב"ה. אם כן, ברור שהקב"ה לא צריך לראות את עצמו כמחויב לחשבון וההיגיון שהוא עצמו יצר. ובכלל, קשר המבוסס על סיבה הגיונית, הוא במידה מסוימת קשר מחויב ומוכרח. הקשר בא לעולם בשל סיבה מסוימת ומפני צורך מסוים. אבל לגבי הבורא יתברך לא שייך לדבר על שום צורך והכרח, כמובן.
כשאנחנו מפנימים שהקשר ביננו להשם הוא קשר שלמעלה מטעם וסיבה, מקבל הקשר עומק חדש ותוספת חוזק ועוצמה. לא בכדי נחלת כל יהודי וייעודו בחייו נקבעה בגורל, כי היא נובעת היא ממקום שלמעלה משכל והיגיון.
מלבד החלוקה של "לרב תרבה נחלתו" וזו שעל ידי גורל, היה, כאמור, גם האשרור של האורים ותומים.
מה משמעות הדבר?
כל ישראל, כידוע, הם גוף אחד שלם המחולק לאברים רבים. אנחנו כולנו חלק ממהות אחת – 'כנסת ישראל'. לכן אפשר לצוות אותנו "ואהבת לרעך כמוך" – אף שמן הנמנע לכאורה שהאדם יאהב את רעהו כאהבתו את עצמו – כי בעצם, יהודי אחר הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו.
ממילא, כשהיה צורך לחלק את הארץ לשבטים ולמשפחות ולתת לכל אחד את חלקו בארץ ושליחותו האישית, הכרחי היה ליצור כעין חלוקה מלאכותית בין ישראל, שכן בסופו של דבר צריך שלכל אחד יהיה חלק מוגדר ומסוים בשליחות הכללית של עם ישראל. וביתר חידוד: שליחותו של כל יהודי היא חלק משליחות גדולה יותר בה שותפים כל נשמות ישראל, אלא שלתועלת העניין צריך שכל אחד יטפל בחלק ספציפי בלבד. ואת הבירור הזה, מה תפקידו של כל אחד מישראל והיכן היא 'נחלתו' – עשה הגורל.
אלא שגורל אמנם יכול לעשות 'בירור' אך לא יכול לפעול 'חלות קניין', כדברי רבי חיים מבריסק בפירושו לרמב"ם. ואת זה, את קניין נחלתו האישית של היהודי בתוך הדבר הגדול שעושה עם ישראל כולו, פעלו ה'אורים ותומים'.
כיום, כשאנו עומדים בסיומה של מלאכת הכשרת העולם לגאולה שלמה, כל אחד רואה לנגד עיניו את חלקו האישי בפאזל של עם ישראל כולו. וכאשר נזכה להשלים את המשימה ולזכות בעיניים רואות – "וראו כל בשר יחדיו" – יתחוור לנו שהחלק האישי שלנו היה לאמיתו של דבר חלק קטן בפאזל בן מיליוני חלקים ונראה את התמונה הגדולה, זו שבה אנו כולנו ישות אחת.
לחיים, לחיים ולברכה! יהי רצון שנשכיל למלא את שליחותנו כראוי, ונחיה בתודעת אושר על כך שה' בחר בנו לחלקו ולגורלו, ונזכה לגאולה שלמה בקרוב.
