באחת השנים קיבלתי בפורים משלוח מנות מיוחד, ספר חדש – 'אבני נזר' על פורים. ראיתי שם משהו מעניין: האבני נזר היה מספר בכל שנה בחג הפורים סיפור על היהודי השיכור מקראקא. היהודי הזה היה משתדל לשתות לשכרה בכל הזדמנות, בכל השנה, ובהגיע חודש אדר היה שותה ברצף שבועיים לפני פורים ושבועיים אחרי פורים, וכמובן בפורים עצמו הוא הוסיף הידור על הידור במצוות "עד דלא ידע". בקיצור, בכל חודש אדר הוא התגולל תחת השולחן…

פעם שאלו אותו: "למה אתה שותה בכל חודש אדר? הרי הגמרא אומרת ש"חייב איניש לבסומי בפוריא" – בפורים, ולא יותר!"

ענה השיכור: "אגיד לכם. אף פעם לא הבנתי את המן – הוא תכנן "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים", אבל מתי? "ביום אחד… בשלושה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר" – לא לפני ולא אחרי.

"מה המן חשב לעצמו?" שאל השיכור, "האם הוא לא חשש שהיהודים יתחבאו באותו יום, וזהו? הרי למחרת הגזירה כבר אינה בתוקף ותוכניתו מועדת לכישלון, כי הרשות להרוג ביהודים היתה רק באותו היום. למה לא ביקש חודש או מספר שבועות כדי שיהיה זמן להרוג את כולם?…"

האבני נזר, כשהיה מספר את הסיפור, היה מפטיר ואומר ש"זו שאלה טובה". אתם שומעים? הגאון האבני נזר אמר שהשאלה של השיכור היא שאלה טובה…

מה ענה השיכור? "המן ודאי רצה לפרוס את ביצוע הגזירה על פני חודש שלם. אבל במקביל הוא ידע שאולי התוכנית שלו כלל לא תצליח. אי אפשר אף פעם לדעת מה יהיה עם היהודים הללו. כבר ניסו לפניו כמה פעמים לפגוע בהם, ותמיד צץ משהו שמציל אותם. ואז מה עושים היהודים? עושים חג, יום-טוב. אי לכך, המן לא רצה לגרום שיהיה ליהודים יום-טוב של חודש שלם. יום אחד, בסדר. אבל שמחה של יהודים לחודש שלם? את זה הוא לא יכול לסבול…

"אבל אני?" חתם השיכור את הדרשה שלו, "אני לא צריך להקשיב להמן! אני לא אתן לו להתחמק ולספק אותנו ביום-טוב של יום אחד, אני הולך לפי התכנית המקורית שלו ואני חוגג חודש שלם!…"

במעשה המשעשע הזה טמון באמת רעיון עמוק. ובאמת, פורים לא מוגבל ליום אחד או שבוע אחד בלבד, יש לו מסר יסודי למשך השנה כולה.

ה'חידושי הרי"ם' היה שואל בפורים: מה עומד מאחורי מאמר חז"ל המשונה-לכאורה הזה – "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"? הוראה כזו או דומה לה אנחנו לא מוצאים בשאר החגים, ולהפך. אם כן, מה פִּשרה? ומלבד זאת, וכי זו הפעם הראשונה או היחידה שעם ישראל ניצל? וכי פרעה לא רצה להתפטר מעם ישראל? ולמרות זאת לא תיקנו בחג הפסח לשתות יין "עד דלא ידע"…

הסביר החידושי הרי"ם: כוחו של יום הפורים הוא כל כך גדול ועצום, עד שכל מה שיהודי מבקש ביום הזה עושה רעש גדול בשמים. לכן ציוו עלינו להשתכר, כדי שיהודים לא יהפכו את העולם בתפילות, בבקשות ובברכות, ובכך הטמינו את הכוח הרב שביום זה בין אידי היין.

בואו נחשוב על הרעיון של החידושי הרי"ם יותר לעומק: הרי לא מסתבר שדווקא ביום נעלה ובלתי-מוגבל זה רצו חז"ל לצמצם את הכוח של עם ישראל, בכלל לא. דברי החידושי הרי"ם הם מטאפורה לחיים שלנו. יש בהם תוכן שבא ללמד אותנו דבר גדול, הרבה יותר ממסר מקומי לחג הפורים:

לפעמים אדם חושב שאין לו כוח לעשות את הנדרש ממנו. הוא מתהלך כשיכור שדעתו אינה מיושבת. הוא מרגיש שהוא מגשש באפלה, מלא ספקות ובלבולי נפש. שיכור ולא מיין.

אי לכך, בפורים זו העבודה שלנו – להוציא את עצם הנפש מן ההעלם אל הגילוי, מן המיצר אל המרחב. לא לעסוק בכיסויים ובעטיפות, בשלבים השונים ובמדרגות הרבות שבין ארור המן לברוך מרדכי, אלא לחתור היישר אל עצם הנפש, שם ישנה לכל יהודי בהירות מוחלטת מי הוא ומה נדרש ממנו, וכנגדה – כל הספקות וחולשות הדעת נעלמים. אין הכוונה לשתות כדי לשכוח מי אתה, חלילה, אלא בדיוק להפך, ביום זה אנחנו עמלים כדי לגלות מי אנחנו באמת.

יש כאלה הטוענים שדורנו כיום מלא בנגע של הערכה עצמית מוגזמת, בגבהות הרוח. אני לא חושב כך. אדרבה, אני רואה מול עיניי יותר מדי אנשים שאינם מעריכים את עצמם כלל, ומצמצמים את עצמם אל בינוניות ומטה. הלוואי שתהיה הערכת יתר; בפועל שולט רגש של נחיתות, קטנות המוחין וחוסר הערכה עצמית. וכשאיננו מכירים ומעריכים את הכוחות שלנו – זה המקור לכל הבעיות.

בענין זה זכורני אִמרה חשובה ביותר שאומר ה'קדושת לוי' על נח. מסופר בתורה שנח נכנס לתיבה "מפני מי המבול", ואומר רש"י ש"אף נח מקטני אמונה היה", ולכן לא נכנס לתיבה עד שממש ראה את המבול במו עיניו והוכרח להיכנס לתיבה.

שואל רבי לוי יצחק מברדיטשוב: איך אומרים על נח שלא היתה לו אמונה?! הרי במשך 120 שנה הוא בנה את התיבה למרות שכל העולם צחק עליו, וכי זאת לא אמונה תיקרא? הלא ה' דיבר עמו בעצמו כמה פעמים, ולאיזה עוד חיזוק באמונה הוא היה זקוק?

אלא שזו בדיוק הנקודה האמורה: נח האמין בה' מאוד, אבל לא האמין כלל בעצמו. הוא לא חשב שלו עצמו יש יכולת כלשהי לעשות דבר-מה לביטול גזירת המבול. ה' אמר לו שיבוא מבול, והוא לא ניסה לשנות את התכנית, להתפלל, או לנסות לשכנע את אנשי הדור להשתנות. הוא נצטווה לבנות תיבה, והוא הלך ועשה זאת בתמימות, בלי לעמול להעביר את רוע הגזירה.

לעומת נח, אברהם אבינו התאמץ בכל יכולתו להציל את סדום, משה רבינו התווכח כביכול עם ה' על הצלת עם ישראל – והצליח. הם לא רק אמרו "כן אדוני", והמשיכו הלאה, הם האמינו ביכולתם לשנות את המציאות.

על יום פורים אמרו חז"ל "כל הפושט יד נותנים לו". לאדם יש כוח אדיר לבקש – ולקבל. אבל במה אנחנו מתמקדים? אנחנו חושבים שאין לנו מה להציע, שאין לנו חשיבות, שאיננו מסוגלים לברך את הזולת, אנחנו שוכחים מהמעלות הטמונות בנו. כשיכורים היינו, לחלושים דמינו.

יש אנשים שמקוננים שכיום חסרה אמונה בה'. אני סבור שזה לא מדויק. יש אמונה בה', אבל חסרה אמונה שאנחנו חלק מה'! שה' שוכן בנו, מאיר ומחיה ואתנו, נותן בנו כוח וחיות, יכולות וכישרונות.

זה עומק דבריו של החידושי הרי"ם. אל לנו להתבלבל מהעובדה שאנחנו שיכורים ולחשוב שאין בנו יכולות. להפך, דווקא השכרות שלנו היא סימן שטמונות בנו עוצמות רבות המוסתרות בין ערפילי היין ומחכות לצאת לאור.

האדם יראה לעיניים. "אל תסתכל בקנקן" אמרו חז"ל – לא של יין ולא בקנקן של הגוף, אלא דווקא "במה שיש בו", בעומק של האדם.

במשך כל השנה, מאז שהפיל המן את הפור על הגזירה הנוראה ועד היום שנועד למימושה בי"ג באדר, מה שהצליחה אסתר להשיג אחרי כל הפגישות והמשתאות הוא – לא ביטול של גזירת המן אלא מכתב שני שיצא משולחן המלך אחשוורוש, ובו הוא רק מתיר ליהודים להגן על עצמם בעת מלחמה…

למה המלך לא ביטל את גזרתו הנוראה הראשונה?

אפשר אולי לומר שאין זה מכובד שהמלך יבטל מכתב שחתם עליו. הוא לא יכול להודות שהוא טעה… הוא הרי המלך! אלא מה? הוא חותם על מכתב שני המאפשר ליהודים להתמודד איכשהו עם המכתב הראשון. אחרי הכל, זה רק נס שהכל הסתדר בסוף לטובה.

כתוב בספרים שבכל מקום שכתוב "המלך" במגילה, זהו רמז על הקב"ה, מלך העולם. הרמ"א בספר 'מחיר יין' – בו הוא מפרש את המגילה כולה כמעין משל ונמשל – אומר שאחשוורוש זה הקב"ה, כי "אחרית וראשית שלו" הוא נוטריקון "אחשוורוש".

לפעמים אנחנו רוצים לומר למלך, הקב"ה: אנחנו מייחלים ומתפללים שתמחק את העבר, שתתעלם ממה שעשינו. ובאמת, מי לא היה רוצה לקחת משהו ששגה בו בעבר ולשנותו לטובה?

אבל לא, מלך מלכי המלכים אומר ש"כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב", אי אפשר לחזור. למה? כי האמת היא שאנחנו לא צריכים להתעלם מטעויות.

אסתר לא מבקשת מאחשוורוש שימחק את המכתב הקודם. המכתב הקודם עודנו בתוקף, אבל לצדו יש מכתב שני. הוא מסוגל להתמודד איתו – לקחת את המצב הבעייתי ולהפוך אותו לפורים מלא שמחה.

כל אחד מאיתנו לעתים חושב על מה שעשה בתור נער צעיר, בתור בחור, בשנה הראשונה לנישואין, כאבא טרי, ומכה על ראשו: אילו רק היה לי שכל, אילו רק הייתי יודע מה שאני יודע עכשיו, אילו רק הייתי חושב פעמיים, אילו רק הייתי מקשיב ל…, אילו רק יכולתי להחזיר את הגלגל אחורנית, אילו רק הייתי מצליח להתחיל מחדש, לשנות את העבר – לפעמים זה נשמע כמו הברכה הכי גדולה.

אבל, לא. "ונהפוך הוא". איך הופכים את י"ג אדר ליום של השמחה הכי גדולה? דווקא כשלוקחים את העבר ומשתמשים בו כדי לאגור תנופה גדולה יותר, דבר שיביא לנו שמחה ואושר אמיתיים, כ"יתרון האור" הבא דווקא "מן החושך".

ידוע הכלל ההלכתי "דבר שיש לו מתירין אינו בטל". כלומר, כל דבר שיש לו דרך להיות מותר בעצמו, אין בו דין ביטול. למשל, ביצה שנולדה ביום-טוב שאינה נאכלת, אם היא נתערבה אפילו באלף ביצים אחרות – הכל אסור. מדוע היא אינה בטלה ברוב? כי בעוד כמה שעות, כשהיום-טוב יצא, היא תהיה מותרת. לכן לא חל בה דין ביטול.

הרבי מרוז'ין שאל: לכאורה, למה עבירות אינן מתבטלות? נניח אם אדם עושה שישים מצוות ועבירה אחת, מדוע העבירה לא בטלה ברוב?… וענה: כי היא "דבר שיש לו מתירין"! הרי אפשר להפוך את העבירה לקודש, למצווה, לזכויות. את הניתוק הזמני מה' אפשר להפוך לקשר עמוק ואיתן עוד יותר מאשר קודם, וכי את זה נבטל?!

בואו נפסיק לחשוב מה היה קורה אם דברים היו הולכים בדרך אחרת, האם היינו מצליחים יותר אם היו לי חברים אחרים, מחותנים אחרים, מורים אחרים, עבודה אחרת, ושאר דמיונות שונים ומשונים. אולי, אולי, אם לא הייתי באותו מקום ובאותה שעה, לא הייתי שוגה בטעות שמלווה אותי כל חיי…

חברים, המסר של פורים הוא לא רק ש"מה שהיה, היה", אלא שנוטלים את מה שהיה והופכים אותו למנוע ומניע, לזָרָז הממריץ והופך אותנו לטובים יותר. גם אם בעבר שגינו, דווקא בזה נשתמש כדי להתקרב לה' יותר.

רבי צדוק הכהן שואל: מדוע בסוף 'לכה דודי', כשאומרים 'בואי בשלום', אנחנו מסתובבים לצד השני של בית הכנסת. על פי נגלה יש כמה סיבות לכך, אבל בעומק הדברים יש כאן מסר גדול.

יש כאלו שלא מבינים את המשמעות של "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". הם מעולם לא עשו שינוי משמעותי בחייהם. לעזוב את החיים כמו שהם מכירים אותם, ולהתחיל מחדש. יש כאלו שאכן עושים זאת, וזה בכלל לא פשוט.

אבל לשכוח את העבר זו לא חכמה. להתנתק מהאדם הקודם ולהפוך למישהו אחר – זה נשמע מזמין ומפתה, אבל בדיוק כאן מגיע הלימוד שלנו: רגע לפני כניסת השבת בה אנחנו מתעלים ומתקדשים, בסוף השבוע, אנחנו מסתובבים חזרה. לא אומרים "מזמור שיר ליום השבת" בלי להביט לאחור.

אם רק נברח מהעבר, אנחנו נפגוש אותו שוב. הוא יבוא לרדוף אותנו. בלי התמודדות עם מה שהיה, לא נוכל להתנתק ממנו.

האגדה מספרת על עובד בכיר בחברה גדולה שעשה פעם טעות ענקית, ובגללו החברה הפסידה עשר מיליון דולר. ברגע שהוא קלט את גודל הטעות ועוצמת ההפסדים, הוא הגיש למנכ"ל מכתב התפטרות. המנכ"ל שאל אותו: "למה אתה מתפטר"? והעובד השיב: "אני רוצה לעזוב בעצמי לפני שתפטר אותי". "רגע, רגע" אמר המנכ"ל, "הרגע השקעתי עשר מיליון דולר בחינוך שלך, ואתה חושב שאפטר אותך?…"

רק מסע של צעד אחר צעד משנה את האדם מבפנים. רק דרך כזו הופכת לטוב את מי שהוא, עם כל מה שהוא מביא איתו – טוב ולא-טוב, מעלות וחסרונות. הוא לא משליך ציוד באמצע הדרך בשביל לקפוץ על ההר. ככל שגדלה מעלת השבת בה מתנתקים מעמל השבוע, הרי דווקא ימי השבוע הם אלו שמובילים אותנו אליה.

לחיים, לחיים ולברכה. שיהיה פורים שמח באמת, ונמשיך את השמחה הזו לכל השנה כולה.