כשהמן הרשע בא להתלונן אצל אחשוורוש נגד עם ישראל, הוא אומר עליהם: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים". חסידים אומרים, שהתלונה של אותו רשע הייתה שיש בעולם עם שהוא כולו – 'אחד'. כל הזמן העם הזה צועק 'אחד!', כלומר, שכל העולם בעצם שייך לאחדות. שייך לה' אחד. המן ממשיך להתלונן, שאפילו כשהעם הזה "מפוזר ומפורד בין העמים" הם ממשיכים להיות 'אחד'. הטענה על עם ישראל היא, שדווקא מתוך שהוא מפוזר ומפורד, מתברר שהוא 'עם אחד' באופן עצמי. כל המהות שלו היא אחדות.
במנחה של שבת אנחנו אומרים: "אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". לפי החסידות, המילים האלו באות לומר שישראל משכינים את ה'אחד' בארץ. עם ישראל מגלים את האחדות בתוך העולם הזה. כמובן, המן הרשע לא בא לדבר לטובת עם ישראל, הוא רוצה לקטרג. הוא טוען שבפועל במציאות, רואים שעם ישראל מפוזר ומפורד. לעמים אחרים לא הייתה אף פעם יכולת להיות 'אחד', וממילא אי אפשר לטעון כלפיהם על חוסר אחדות. כלפי עם ישראל הטענה גדולה – הם הרי כן שייכים לגילוי של ה'אחד', ואף על פי כן הם בפיזור ופירוד. זהו קטרוג גדול.
לא נעים לומר, אבל ככל שלומדים יותר חסידות, הטענה הזאת מתחזקת יותר… כשלומדים בחסידות שיש אחדות בכל דבר, הקטרוג הוא גדול הרבה יותר. יהודי שלא לומד חסידות, לא יודע יותר מדי. הוא יודע שצריך לקום, להתפלל וללמוד ועוד הרבה עניינים שבכלל אין קשר ביניהם. אין אצלו סתירה פנימית, אם הוא לא מגלה את האחדות בכל מה שהוא עושה. הוא לא מרגיש שיש בעיה בפיזור ובפירוד שממלאים את החיים שלו. אבל כשלומדים חסידות ויודעים שהיסוד של הכל הוא מלכות ה', אז הטענה על כך שבפועל במציאות היהודי נמצא במצב של "מפוזר ומפורד בין העמים", היא טענה חזקה.
איך בכל זאת מתגברים על הקטרוג? אז האמת היא שחשוב לזכור שהטענה הזאת נאמרה לפני שהיה חג פורים… זאת אומרת שבנס פורים נעשה תיקון לטענות האלה, ועכשיו אפשר לנצח את הקטרוג. אדמו"ר הזקן מחדש, שההתגלות של האחדות שנעשתה בפורים מלווה אותנו בכל יום מימות השנה. יש נקודה אחת ביום, שהיא מעין פורים. למען האמת, לכל חג יש נקודת 'מעין' כזאת שדרכה הוא מאיר לכל השנה, אבל ביחס לפורים הנקודה הזאת חשובה במיוחד, כדי להבין איך לנצח את המן.
נקודת הפורים בכל השנה היא אמירת קריאת שמע. הרושם שפורים משאיר על שאר ימות השנה, מופיע במסירות נפש של קריאת שמע. מה הקשר בין קריאת שמע לפורים? אדמו"ר הזקן מבאר שבזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה אפשרות להגיע למצב של אחדות מלאה באמצעות עלייה למקום שלמעלה מהדעת. כיום, כשאין בית מקדש, ניתן לאחוז באחדות רק על ידי ביטול הדעת. לכן בפורים מבטלים את הדעת על ידי שכרות, ומעין ביטול הדעת של פורים יש בקריאת שמע שבכל יום. כשיהודי מוכן למסור את נפשו ב'אחד', הוא מגלה שיש לו כוחות לבטל את הדעת לגמרי, ולאחוז ב'אחד'.
כל עוד יש באדם דעת, הנחש של עץ הדעת פועל בכל הכוח. האגו והגאווה על הכוח שלו, שהוא מבין והוא עושה כל דבר, עובדים שעות נוספות. אמנם לא מוכרח להיות שהאדם ייפול לגאווה, אבל בכל מקרה, כאשר הוא מבטל את הדעת לגמרי, הוא זוכה לאחדות שלמעלה מן הדעת.
לחיים.
ההלכה המפתיעה ביותר של פורים, היא החובה "לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". כל כך הרבה פירושים נאמרו עליה! יש שרוצים לומר שזאת רק דוגמה, ויש אומרים שמדובר בדרך גוזמה, כי איך אדם יכול באמת להתבלבל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי"?!
בכל אופן, בין כל הפירושים יש פירוש יפה, שמתיישב טוב על הלב גם אצל אנשים שכליים שקשה להם במיוחד עם ההלכה הזאת. הפירוש הזה אומר ש"ארור המן" עניינו הוא 'סור מרע', ואילו "ברוך מרדכי" עניינו הוא 'עשה טוב'. בדרך הטבע, למרות שאת שני הצדדים – סור מרע ועשה טוב – ציווה הקב"ה, אצל בני אדם יש הבדל בהתייחסות לסוגי המצוות. ההבדלים יכולים לבוא לידי ביטוי בשני כוונים הפוכים. ישנם אנשים שנזהרים ב'סור מרע', אבל ה'עשה טוב' שלהם חלש. מצד שני, יש אנשים שאצלם המצב הוא הפוך – הם עושים הרבה טוב, אבל 'סור מרע' לא חזק אצלם.
ממש כואב הלב לראות את זה. יש אנשים שבנוגע ל"בין אדם לחברו" הם משתדלים בכל מאודם לעשות טוב ולעזור למישהו אחר. ישנם חוגים וקהילות שלמות שההתפתחות של הצדקה והחסד שם היא באופן לא רגיל. כשהם דואגים למישהו, הם יעשו את זה מכל הלב – "עשה טוב" בשלמות. הם אפילו דואגים לכאלה שהם מחוץ למסגרת של אנ"ש. פעם ניגש אלי יהודי כשהייתי בכותל, ושאל אותי אם אני רוצה לשלוח דברי חיזוק לר' שלום רובשקין שישב אז במאסר באמריקה. היהודי הזה לא היה חב"דניק, ולא היו לא שום סממנים של חב"ד. כמובן שמחתי לומר כמה מילים של חיזוק, ובאמת כשרובשקין השתחרר הוא הגיע לכותל והכיר אותי מהסרטון הזה שהיהודי צילם. כל כך יפה לראות, יהודי אמריקאי, שאולי כלל לא היית מצפה שייגע לו מצב של יהודי אחר שיושב בבית הסוהר, טורח לחפש מישהו שאולי יכול לעזור במשהו. אבל נעבעך, מהצד השני, הרבה פעמים בחוגים האלה כלל לא קיים מושג שאסור לפגוע במישהו אחר. לפעמים הם 'מהדרים' להיות בעלי מחלוקת כדבעי.
במקומות אחרים, ראיתי יהודים שמקפידים מאוד לא לפגוע במישהו אחר, ונזהרים מאוד בלשון הרע. הזהירות שלהם בנושא הזה היא באופן שאי אפשר לתאר. רק שלא ייראה למישהו שאולי התכוונו לומר משהו נגדו. וממש אותם יהודים, כשזה מגיע ל"עשה טוב" הם אומרים לך "כל אחד צריך לדאוג לעצמו…"
בזמנו היה לי שכן, בן למשפחת חשין. הוא היה יהודי ליטאי ירושלמי. פעם הוא אמר לי שהוא בבעיה רצינית. הוא היה צריך בזמנו לחתן את הילדים, לא היה לו כסף, והוא הרגיש במצוקה בגלל שהוא לא היה שייך לאף חבורה חסידית, ואף אחד לא רצה לעזור לו. כיום גם לליטאים יש חבורות – יש בתי מדרש "יוצאי פוניבז'" וגם "יוצאי חברון", וזה כמו חבורה חסידית כזאת, אבל אז זה לא היה. בכל אופן, יש יהודים שמקפידים מאוד ב"סור מרע" של לשון הרע וכדומה, אבל ה"עשה טוב" שלהם לא מגיע לאותה רמה, וככה יכול להישאר יהודי לבד.
מובן שהבעיה הזאת שייכת לעוד נושאים. יש כאלה שמהדרים בהכשרים, שלא לאכול משהו שיש בו ספקות וספקי ספיקות. "סור מרע" כדבעי. מצד שני, את החבר שלו הוא עלול לאכול בלי שום הכשר… האם הם מדייקים ב"עשה טוב" כמו ב"סור מרע"? לא באותה רמה.
הבעיה היא כשמתחילים לחשוב שזאת האמת, שאפשר להכניס את כל היידישקייט רק מכיוון אחד שאליו מתחברים יותר. צריך להכיר שזה המצב, לפעמים בדבר אחד מרגישים יותר את הקב"ה ובדבר אחר מרגישים פחות.
את הבעיה הזאת בא פורים לפתור: "חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי!" אם "ארור המן" עניינו סור מרע ו"ברוך מרדכי" שייך לעשה טוב, צריך להגיע למצב בו אנחנו לא יודעים ולא מרגישים שום הבדל ביניהם. העיקר בכל קיום המצוות הוא, לעשות אותן בגלל שהן רצונו של הקב"ה. לזכות ל"עד דלא ידע" בין סור מרע לעשה טוב. להפנים שעיקר הנקודה היא לעשות מצוות בגלל הרצון העליון. אם הרצון העליון אומר שצריך לעזור לגוי, אני אלך לעזור גם לגוי! בפורים צריך להרגיש את השייכות לקב"ה ברמה כזאת, שלא יהיה בעינינו הבדל בין סוגים של מצוות. שלא יהיה אכפת לנו אם הרצון הוא כזה או אחר, אלא ברגע שנדע שכך רצונו, מיד נתחבר ונידבק לזה, כי זה מה שה' רוצה.
כשיהודי מגיע למצב כזה שהוא לא יודע "בין ארור המן לברוך מרדכי", הוא בטל לגמרי לרצון ה'. במצב כזה, גם אם הוא לא יודע מה ההבדל, ולהפך – גם אם הוא כן יודע – הוא אומר "ארור המן ברוך מרדכי" רק כי הקב"ה אומר כך. כל השנה אנחנו לומדים ויודעים מה קורה כשאדם עושה דבר לא טוב, ומה קורה כשהוא עושה דבר טוב. אבל בפורים, כשלוקחים 'משקה', מגיעים למדרגה שבה ברור שבעצם הסיבה של "ארור המן וברוך מרדכי" היא למעלה מכל גדר והסבר, ואז ממילא יהודי יודע שהוא לא יודע באמת את ההבדל. במצב הזה – ברור לו שכל מה שהוא אומר כל השנה "ארור המן ברוך מרדכי" זה רק בגלל שהקב"ה רוצה כך.
לפני פורים יכול להיות הסבר גם ל"ארור" וגם ל"ברוך", אבל בפורים יוצאים למעלה מההסברים. לפעמים קורה לי שאני מסביר למישהו עניין מסוים בתורה, והוא מתרגז: "אני לא מבין את זה!" זאת ממש בעיה. היהודי התרגל לחשוב שההבנה שלו היא הקובעת. אדם צריך להגיע למדרגה של "לא ידע", שאף על פי שהוא באמת לא מבין, לא אכפת לו. הוא יודע את הסיבה האמיתית – כי כך הקב"ה אומר. אם אומרים ליהודי: תיזהר מדברים אסורים! אל תסתכל איפה שלא צריך! והוא אומר שהוא לא מבין מה הבעיה, ורק הפנאטים כל הזמן נגד, הוא צריך להבין שאין הסברים. אמנם הרבי אומר שבגלל שיהודי הוא קדוש וקשור עם הקב"ה, אז הוא מרגיש מה הקב"ה רוצה, אבל עדיין – הוא מקיים ועושה רק בגלל רצון ה'.
רציתי לספר לכם. בשטייטל של ר' אלחנן וסרמן, בברנוביץ', הייתה ועדה של תלמידי חכמים שהיו אחראים על התלמוד תורה. יחד עם ר' אלחנן, היה שותף בוועדה הזאת ר' משה מידנר. ר' משה מידנר היה אדם גדול מאוד, מגדולי חסידי סלונים. הוא היה גאון הגאונים, שלא נתן לאחרים לדעת שהוא כזה גאון. פעם אחת היה חסר מלמד, וכשבחנו מישהו לתפקיד אמר ר' משה שהמועמד לא מוצא חן בעיניו. ר' אלחנן שאל למה הוא לא רוצה אותו, ור' משה לא ידע להסביר. היה ויכוח ממושך. ר' אלחנן שאל אותו – "וכי יש לך רוח הקודש?" ר' משה ענה: "רוח הקודש אין לי, אבל רוח קדושה יש לי… הוא לא מוצא חן בעיניי!" ר' משה הטיל וטו, ולא הייתה ברירה אלא לדחות אותו. לא עבר הרבה זמן, עד שנודע שאותו מלמד ירד לגמרי מדרך התורה. ר' משה מידנר הרגיש עליו עוד לפני כן. זאת מדרגה של "עד דלא ידע". הוא לא ידע להסביר, אבל הוא הכיר שזאת האמת. זאת האמת המוחלטת, בלי הסברים: "ארור המן וברוך מרדכי". על כך כתוב במגילה: "ומרדכי ידע".
יש עוד בעיה שרק פורים יכול לתת לה תשובה. אצל הרבה אנשים כואבת מאוד הנקודה, שלומדים ולומדים אבל הלב לא זז. לומדים בחסידות שהתבוננות מביאה אהבת ה', אבל גם אחרי כל המחשבות הטובות, הלב נשאר סגור. אומר לכם את האמת: השאלה הזאת כואבת גם לי, אבל בפורים, ברוך ה', יש לזה פתרון.
בספרי חסידות מגדירים את המגילה בתור מורה הדרך של כלל ישראל בזמן הגלות. המצב הלא נורמלי של הגלות שייך למגילת אסתר, שהיא על שם "הסתר אסתיר פני". כל שאר הימים-טובים קשורים עם עליה לרגל ועם בית המקדש. פורים הוא החג היחידי שהיה בחוץ לארץ – בפרס. אמנם יציאת מצרים לא הייתה בארץ, אבל התכלית שלה הייתה כדי לבוא אליה. אחרי פורים עם ישראל נשאר בגלות.
ההדרכה לדרך העבודה בגלות היא, שאם רוצים להפוך את המן צריך לעשות פארברענגען – התוועדות. "לך כנוס את כל היהודים". אם התוועדות אחת לא עוזרת, אז מתוועדים עוד פעם. התוועדות מועילה נגד הרבה סוגים של המן. הסדר של הישועה במגילה, היה על ידי שמרדכי יצא ברחוב העיר, לבוש שק ואפר. אחר כך הוא הלך ואסף את כל היהודים, ומשם השתלשלו הדברים עד לניצחון על המן הרשע.
לחיים.
צריך להתעורר לעבודת ה' בתפילה, והדרך להתעורר היא על ידי ההקדמה של קריאת שמע שעל המיטה. קשה לדבר על הנקודה הכואבת הזאת, שלצערי נוגעת גם אלי. חשוב לדעת, שרק על ידי ההקדמה של ביטול הדעת בפורים, והמסירות נפש בקריאת שמע שעל המיטה, אפשר להתעורר להתבוננות ולתפילה. הרבי ה'צמח צדק' אמר שהסדר הוא "בערב ילין בכי, ולבוקר רנה". אם בוכים בקריאת שמע על המיטה, זוכים להתעוררות בתפילת שחרית.
אני רוצה לספר לכם על הפורים הראשון שעשיתי בישיבת 'תומכי תמימים'. אתם יודעים שהמשפיע בישיבה היה ר' שלמה חיים קסלמן. אצלו ראו שהוא תמיד הצליח להביא את האווירה של ההתעוררות לתפילה. עוד לפני שלמדתי בישיבה, הייתי מגיע הרבה מאוד להתוועדויות של ר' שלמה חיים. כל הזמן קיוויתי שכשאני אגיע ללמוד בישיבה, הוא ילמד אותי ממש איך להתפלל. בפורים, הייתה לי התעוררות, שתיתי משקה, וכך היה לי אומץ לומר לר' שלמה חיים: "אני רוצה ללמוד להתפלל!" ר' שלמה חיים אמר: "תבוא אחרי פורים".
למרות שלא תמיד זוכרים מה היה בזמן השכרות, את התשובה שלו כן זכרתי. למרות שזכרתי, וממש רציתי לבוא אליו, היה לי מאוד קשה. בפורים עם המשקה לא היה קשה, אבל אחר כך זה כבר היה משהו אחר. התגברתי במאמץ גדול והלכתי אליו הביתה. אחרי ששאלתי בהכנעה איך לומדים להתפלל, אז ר' שלמה חיים אמר שאי אפשר סתם ככה להתחיל להתפלל בהתעוררות הלב, אלא צריך כמה שבועות לעבוד בדרך של "אתכפיא".
אם תשאלו, למה הוא לא ענה לי את התשובה הזאת כבר בפורים, אני יכול לומר לכם שאז כנראה לא הייתי מקיים את ההדרכה שלו. בפורים צריך "אתכפיא"? פורים זה למעלה מאתכפיא וגם למעלה מאתהפכא! בפורים כל החשבונות האלו נופלים, וכולנו הולכים ישר לקב"ה. לכן הוא אמר לי לבוא אחרי פורים.
בכל אופן, בזמנים רגילים יש סדר – קודם כל אתכפיא, ואז אפשר להתפלל. בפעם אחרת הוא אמר לי, שביחידות הראשונה שלו אצל הרבי הרש"ב הוא קיבל את ההדרכה לעשות "אתכפיא". הרבי הרש"ב גם אמר לו, שאת כפיית היצר יעשה בעניין של הדיבור. מובן שלא מדובר על דיבורים אסורים, אלא להתגבר ב"אתכפיא" על הדיבור בדברים מותרים. הרבי הרש"ב אמר לו, ששמירה על הדיבור מתקנת את ההווה, ומועילה גם על שמירה לעתיד. אם מתחשק לך לומר משהו, לפטפט על החדשות, כן קורונה או לא קורונה, ובכל זאת אתה מתגבר ושותק, קיבלת את היסוד להתפלל. כמו שיסוד של בית נמצא למטה בעפר, ואחר כך אפשר לבנות עליו בניין שלם, ככה גם ה"אתכפיא" שהיא עבודה מלמטה, היא היסוד לבניין של התפילה.
חז"ל אומרים, שעמלק גורם לכך שכביכול ה"כיסא" לא יהיה שלם, ושם ה' לא שלם. בחסידות מוסבר שעמלק יוצר פירוד בין האותיות י-ה' של שם ה' לבין האותיות ו'-ה'. בנפש האדם, האותיות י'-ה' שייכות ל"מוחין", ואילו אותיות ו'-ה' שייכות למידות הנפש. לכל יהודי, בעצם זה שהוא נקרא יהודי, כבר נמצאות בו האותיות של שם הוי"ה. לכן, כפי שהיהודי מתנהג למטה, כך קורה בשם הוי"ה שלמעלה.
איך עמלק גורם לפירוד בשם ה'? כאשר יהודי מבין אלוקות בחכמה ובינה שלו, אבל מחמת היצר שום דבר לא יורד למידות הנפש, הלב לא בעניין – אז נעשה פירוד. כיוון שיהודי הוא חלק משם הוי"ה, לכן כאשר אצל היהודי יש הפרדה, נעשה כך גם למעלה כביכול ש"אין השם שלם".
גם השלמות של ה"כיסא" שייכת לאותה נקודה. לכאורה לא מובן, מה שייך לדבר על "כיסא ה'" – הרי ידוע שאין ישיבה ועמידה לפני ה'? בספר 'תורה אור' של האדמו"ר הזקן מבואר, שישיבה עניינה הירידה למטה. כמו בגשמיות, כשאדם מתיישב אז החלק הנמוך שלו יורד למטה. וכך גם בעבודת ה': החלק הנמוך, שהוא החלק של המצוות המעשיות, מוריד אלוקות למטה, ואילו כשיהודי לומד עניין מסוים, הוא פועל בחלק העליון – י'-ה'. אבל אם הוא לא מקיים בפועל את מה שהוא למד, אז נוצר "כס" – כסא בלי אל"ף, דהיינו שיש מקום ישיבה, אבל בלי האל"ף – אלופו של עולם. עמלק גורם לכך שאדם יכול ללמוד בלי לקיים.
אמרנו שהבעיה של שומרי תורה ומצוות היא שהם לא מתרגשים. יהודי לומד ומבין, אבל לא מתרגש מכלום. אפילו אם הוא עושה ונוהג לפי מה שכתוב, הנפש לא מתעוררת. כמובן הם לפחות עושים – לעומת אלה שעמלק כל כך משפיע עליהם, שהלימוד גם לא גורם להם לקיים מצוות. אבל אצלנו, ההפרדה שעמלק עושה היא עדינה יותר. עמלק אפילו בעד שנבין מה שאנחנו לומדים ושאפילו נלמד חסידות – בתנאי שזה יישאר לימוד בלבד, ולא יגיע לרגש…
אם תשאלו כל דתי או חרדי – כולם מבינים שהדבר הכי טוב זה להיות קשור לקב"ה. אין שום ספקות בזה. אלא מה? כל פעם מגיע יצר אחר, ועמלק חוגג עליו. אתם יודעים, הקשר שלנו עם הקב"ה הוא כמו שלום בית. כל שיר השירים מיוסד על העניין של הקשר בין ישראל והקב"ה. יש כאלה שלמדו הרבה לפני החתונה – איך להיות בעל טוב או אישה טובה. הבעיה היא, שכאשר מגיעים למעשה, כל מה שלמדו רחוק לגמרי מההתנהגות בפועל. זה מצב מכאיב, אבל בפורים יש לו תיקון.
עמלק היה שונה מכל העמים, בגלל שהוא היה נכד של אברהם אבינו. כשם שאברהם הכיר את בוראו, גם הוא מכיר. מכיר ומתכוון למרוד. פורים הוא הזמן לפעול בנפש שלנו, שכל דבר שלומדים בנגלה ובחסידות ירד למעשה וגם לרגש. אז יהיה ה' שלם והכיסא שלם. לחיים, לחיים ולברכה!
