במלאות שנה לגאולה הניסית שלו מידי הקומוניסטים, הרבי הריי"צ שלח מכתב לכלל החסידים בו הוא מורה להם לערוך התוועדויות בימים הללו: "בשני ימי הגאולה, י"ב וי"ג תמוז הבאים עלינו לטובה יתוועדו אנ"ש, לטובה ולברכה בגשמיות וברוחניות … בהתוועדות זו ידברו אנ"ש שיחיו איש את רעהו, בשבת אחים, בחיזוק קביעות שיעורי הלמוד, והנני שולח להם את ברכתי כי ישא השם פניו אליהם בגשמיות ורוחניות".
מקובל לומר בענייני רפואה, שעיקר המומחיות של הרופא היא היכולת לאבחן את הבעיה נכון, ולתת דיאגנוזה מדויקת. כשיודעים את הדיאגנוזה הנכונה, הדרך לרפואה עצמה כבר מוכנה. אתם יודעים שהרמב"ם אומר שיש דמיון בין רפואת הנפש ורפואת הגוף, וממילא גם ברוחניות – הדיאגנוזה היא העיקר. ולכן, כשהרבי הריי"צ מכוון את ההתוועדות של י"ב-י"ג תמוז, הוא אומר שצריך לשים לב לקושי שיש להחזיק בקביעות שיעורי לימוד.
בימינו נעשה החידוש של הווייז, שבו רק צריך לכתוב מה היעד, והמכשיר מעצמו כבר מוביל אליו. גם בהתוועדות צריך לדעת מהו היעד שצריך להגיע אליו, והכתובת שהרבי הריי"צ קבע ליום הזה היא "חיזוק קביעות שיעורי הלימוד". במכתב אחר הוא פירט יותר: "ולהיות אתכם עמכם בהתוועדותכם, בדבר חיזוק דרכי החסידות בקביעות ושמירת זמני למודי דברי אלקים חיים ולהתעורר בקיום עניני הלימוד…". ההתעוררות, עניינה הוא קיום בפועל של ענייני החסידות אותם לומדים. אם כן, הקביעות בלימוד החסידות והיישום של הדברים בפועל – הם היוצרים את הכלי לקבלת שפע הברכות. החיזוק הזה הוא הכתובת שצריך להגיע אליה.
שנזכה שהקב"ה יעזור לנו, שנתוועד יחד עד שנשמע את הווייז אומר – "הגעת ליעד…" אפשר לשבת לילה שלם ולא להגיע ליעד. עד שלא מרגישים שקביעות הלימוד בדרכי החסידות קיבלה את החיזוק המתאים, עוד לא הגענו. לחיים!
כמו שאמרנו, כדי להגיע ליעד צריך קודם כל דיאגנוזה, כדי להבין מה הבעיה שמונעת את קביעות בלימוד החסידות. את הדיאגנוזה לעניין שלנו נתן הרבי במאמר ארוך שלו לי"ב-י"ג תמוז. שם הוא מדבר על עבודת ה' בבחינה של אריה. הוא מזכיר שם את דברי חז"ל על הפסוק שאמר בלעם: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". הגמרא מספרת, שרבותינו רצו לקבוע את פרשת בלק כפרשה בקריאת שמע, בגלל הפסוק הזה. כיוון שבפסוק הזה מדובר על שכיבה וקימה, הם סברו שהוא שייך לקריאת שמע.
האמת היא, שלא כל כך מובן מה הקשר בין השבחים של בלעם לקריאת שמע. הרבי מבאר, שדווקא בדיון הזה טמונים גם הבעיה וגם הפתרון לקביעות של לימוד החסידות. הבעיה הגדולה מתחילה כאשר הולכים לישון בצורה כזאת שיש שאלה רצינית – "מי יקימנו?" כלומר, מדובר על יהודי שלא חושב שהוא מסוגל לקום. זהו יהודי שאומר לעצמו: "ניסיתי כבר הרבה פעמים לקום בזמן – שמתי שעון מעורר, ועוד כל מיני דברים, אבל שום דבר לא הולך!". יהודי כזה הוא בבעיה של "מי יקימנו".
כיוון ש"מי יקימנו" זאת הבעיה, צריך לשים לב שבאותו פסוק בעצמו גם יש פתרון: "כרע שכב כארי, וכלביא". מי שהולך לישון כמו אריה, ומלא ביטחון שבעזרת ה' הוא יצליח, אז הוא גם קם כמו אריה! הבעיה אם כן מתחילה כאשר יהודי הוא חסר בטחון עצמי. הוא מחשיב את היצר הרע לגדול וחזק יותר ממה שהוא מחשיב את הכוחות שיש לו כנגד. הוא חי עם מחשבות כאלה: "ניסיתי כמה פעמים, ולא הצלחתי – אז מה פתאום שעכשיו הכל יסתדר?…"
כאן נכנסת לתמונה הפעולה של י"ב-י"ג תמוז. כשהרבי הקודם היה במאסר, המצב היה מאוד גרוע, ממש לא ראו מוצא. על פי דרך הטבע, השלטונות ברוסיה רצו מלכתחילה לתת לו עונש של "הפך החיים". בניסים גלויים, הם החליטו להמיר את העונש לגלות בסיביר, ובסוף הוא יצא לגמרי מגבולות רוסיה. כל מה שעבר עליו היה בגדר של למעלה מהטבע, אבל הדבר הכי נפלא היה ההנהגה שלו, שהייתה לגמרי נגד הטבע. הוא עמד מול הרֶשע בתוקף של אריה, ואי אפשר היה להזיז אותו. דווקא התוקף שלו, הוא זה שעזר לו לעבור את כל הקשיים. במאמר של הרבי, הוא מלמד שאם יש ליהודי שאלה "מי יקימנו", הוא צריך ללמוד מהרבי הריי"צ שלכל יהודי יש כוח של אריה. גם כשיש ספקות ולא נראה שעל פי דרך הטבע יש סיכוי, העמידה בתוקף מפילה חומות. י"ב-י"ג תמוז בא לגלות שבאמת יש לנו כוח.
כשילד קטן לומד ללכת, המכשול העיקרי שלו הוא חוסר האמונה שלו ביכולת שלו ללכת. כדי לעזור לו נותנים לו יד, ומראים לו באיטיות איך שהוא כן מסוגל. אחר כך גורמים לו שיתחיל ללכת לבד, עד שהוא נעשה עצמאי. לכל אורך התהליך אומרים לו כל הזמן – 'אתה יכול, אתה תצליח'! האמונה בתוקף, היא המפתח להתגבר על הספקות.
בעניין הזה שמעתי לא מזמן סיפור מעניין. אם תרצו, ברור שמדובר ב'מופת', אבל אם תרצו הרי שאפשר ללמוד ממנו את אותה נקודה.
אחד מהחסידים שהיו בעלי תפקיד קבוע אצל הרבי, היה יהודי בשם ד"ר מאיר אבוחצירא. הוא בעצמו היה בעל תשובה, ורופא במקצועו. בהתוועדויות, הוא היה עומד מאחורי הרבי, ומדי פעם הרבי היה מסמן לו שישרוק, והוא היה שורק. בתור רופא, המומחיות העיקרית שלו הייתה ברפואה אלטרנטיבית, אבל הוא היה מוסמך גם כרופא קונבנציונלי.
הסיפור אירע בשנת תשל"ט. הרבי מצאנז-קלוינזבורג שהה אז בטקסס, והיה חולה מאוד. המזכיר של הרבי, הרב גרונר, התקשר לד"ר אבוחצירא, וביקש בשם הרבי שיסע לרבי מקלויזנבורג, ויאמר לו שהוא בריא. הד"ר מיד יצא לדרך, וכשהגיע ראה שהרבי מקלויזנבורג שוכב בחלישות, כמעט מעולף. היו שם עוד רופאים שבאו לבדוק את הרבי, וכשהוא הציג את עצמו כרופא נתנו לו לגשת ולבדוק מה המצב. הוא בדק מה שבדק, ולאחר מכן הכריז שהרבי מקלויזנבורג בריא! כולם מסביב כעסו עליו ואמרו לו שהוא מדבר שטויות. הם התווכחו אתו, אבל הוא עומד בתוקף על שלו וטוען שהרבי בריא…
אחרי כמה רגעים, הרבי מקלויזנבורג התעורר ואמר: "אתם לא שומעים מה הוא אומר? אין לי שום מחלה. אני בריא!"
אני עצמי גר בקרית צאנז, ודיברתי עם כמה מזקני החסידים בצאנז. הם העידו על כך ששמעו כמה פעמים מהרבי מקלויזנבורג שאמר: "הרבי מלובביץ' מחזיק אותי כאן בעולם הזה". אולי הוא אמר כך בעקבות הסיפור הזה, אבל בכל אופן שמעו ממנו את האמירה הזאת כמה פעמים.
אחרי ג' תמוז, החסידים בקלויזנבורג דאגו מאוד. אם הלובביצ'ר החזיק את הרבי שלהם בחיים, מי יודע מה יהיה עכשיו. בסופו של דבר התברר שהדאגה הייתה נכונה. מיד בגמר השבעה על הרבי, נפטר גם הרבי מקלויזנבורג…
על כל פנים, אפשר ללמוד מהסיפור הזה שלעמידה בתוקף יש כוח גדול. הרבי שלח דוקטור שיהיה לבוש כמו רופא ובעל תעודה, אבל אמר לו מראש מה צריך לומר. אם יאמרו לו באופן חד משמעי שהוא בריא – כך יהיה! יש כאן הוראה גם לנו, לומר בתקיפות – 'אני בריא ברוחניות, ואני יכול לקום!' להיות כארי וכלביא.
מכאן נובע גם החיזוק לקביעות שיעורי לימוד החסידות. יהודי צריך לומר לעצמו: 'אני יכול להחזיק מעמד בקביעות'! גם אם הוא ניסה כמה פעמים ולא הצליח, גם אם הוא מאוד אוהב לישון בבוקר – שלא יפול ברוחו. כששמעתי את הסיפור עם הד"ר אבוחצירא, הרגשתי דרך הסיפור שהרבי אומר את המשפט הזה לי: "אתה בריא!". כמובן שהיה כאן מופת, שהרבי ידע בדיוק מה המצב של הרבי מקלויזנבורג ולשלוח את השליח הנכון בזמן הנכון. אבל בכל אופן, המופת התלבש בצורה הזאת דווקא, וממנה אפשר ללמוד.
להוי ידוע, הרבי היה מלביש הרבה פעמים את המופתים בלבושים גשמיים. כשהייתי בתור בחור ב'קבוצה' בישיבה בחצר הרבי, היה בחור אחד שהתחיל לסבול מנשירת שיער. הבעיה החמירה מיום ליום, עד שהיה חשש רציני שהוא יהיה קרח לגמרי. הבחור נבהל מאוד. נפלו עליו אימה ופחד, איך הוא ייראה ככה מאוד משונה. הוא כתב לרבי על צרתו, והרבי ענה לו שהיות והבעיה הגשמית היא בראש, אז צריך לעשות תיקון רוחני בענייני הראש. הרבי כתב לו מה צריך לתקן, אבל גם שלח אותו לרופא פלוני. אחרי שהוא קיים את ההוראות של הרבי, הוא גם הלך לרופא. אני מכיר את היהודי באופן אישי, ואני יכול לומר לכם שהיום יש לו ראש מלא שערות… הבעיה פשוט נעלמה.
בכל אופן, צריך לחשוב כמו אריה ולהתנהג בתוקף של לביא, ולא לפחד אפילו מחטאים שהיו בעבר ובאים להחליש את מצב הרוח. אם תתנהג כמו אריה, הכל יהיה בסדר.
על פי המדרש, המילים בפסוק "כרע שכב" מעידות על חולי, כפי שאומרים על חולה שהוא 'נפל למשכב'. ישנם כמה סוגי חולאים רוחניים, והרבי מפרט כמה מהמדרגות הללו – חולי שיש בו סכנה, וחולי שאין בו סכנה. חולי שיש בו סכנה – אלה עבירות של חיוב מיתה וכריתות. לעומת זאת, חולי שאין בו סכנה, באופן פשוט היה מקום לומר שאלו שאר איסורים, שאין עליהם עונשי מיתה וכריתות. אבל הרבי דוחה את האפשרות הזאת, ואומר שכל עבירה היא בגדר סכנה.
ההגדרה הנכונה לחולי שאין בו סכנה ברוחניות, אלה תאוות ההיתר. היום גם על פי הרפואה הגשמית ידוע, שאנשים סובלים הרבה מחלות בגלל תיאבון מוגזם. גם אנשים שאוכלים דברים לא מזיקים, אבל הם בעלי תאווה גדולה לאוכל והם אוכלים כמויות מוגזמות, הם נעשים חולים. ברוחניות, הדברים נכונים עוד יותר. כשיהודי הולך אחרי התאוות שלו, גם כשהן כשלעצמן שייכות להיתר, התוצאה היא שאין לו חיים משל עצמו. על כך נאמר הפסוק: "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד". כשאדם שקוע בתאווה הוא נעשה 'נפרד'. הוא נפרד מהחיות שלו, וממילא אי אפשר להמשיך לחיות במצב כזה. הוא אמנם בגדר חולה שאין בו סכנה, אבל בסוף הוא עלול לבוא לסכנה של ממש.
אם כן, כאשר יש "כרע שכב" והחולי גדול, העצה היא – "כארי וכלביא" – לקרוא קריאת שמע. חז"ל רצו לקבוע את הפסוק הזה בקריאת שמע, כי הוא שייך למהות של מה שקורה בזמן קריאת שמע. קריאת שמע מתקנת את מצב הנפרדות, כי כל עניינה הוא אחדות ה'! ההיפך מהנפרדות הוא, שיהודי מכיר ויודע שכל החיות שלו היא מהקב"ה. חסידים אומרים על הפסוק: "כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", שגם כשיהודי נמצא "בשמים ממעל", וגם כשהוא נמצא במצב גרוע, בבחינת "הארץ מתחת", הוא עדיין יכול להכיר שה' הוא אלוקים. בכל מצב, יהודי יכול להתבונן באחדות ה'. אפילו בעל עבירה שעושה את הדברים הכי גרועים, יכול להתהפך ברגע אחד. אמנם לפעמים יהודי צריך לשמור על יראה, ולהרגיש שהוא בבחינת "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי", וממילא לא לעסוק במה שלא שייך אליו. אבל מצד שני, יש מצבים שצריך ללמוד בעומק הכי גדול על אחדות ה'.
המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן סיפר על ר' הלל מפאריטש, שהוא היה שד"ר של אדמו"ר האמצעי. הרבי היה שולח אותו לכל ה'קולוניות' – הכפרים המרוחקים – כדי לעודד ולחזק יהודים, ולהדריך אברכים בעבודת ה'. אחד האברכים שר' הלל השקיע בו הרבה – בחינוך להנהגות של קדושה ולהתפלל כמו שצריך – היה נופל בכל פעם מחדש. ר' הלל היה מגיע לכפר של אותו אברך פעם בשנה, תוך כדי הסיבוב שלו בכפרים, ובכל פעם האברך היה מדווח שבמהלך השנה הוא נפל מאוד. שנה אחת, ר' הלל אמר לאברך שכעת אין ברירה. אם כך מצבו, הרי שהוא חייב ללמוד את העניינים הכי עמוקים בחסידות. בכל הפעמים עד אז הוא דיבר אתו דברי תורה ומוסר על פי טעם ודעת, אבל מתברר שהדברים הללו לא החזיקו מעמד. דווקא הלימוד של פנימיות התורה בעמקות עזר בסופו של דבר לרומם אותו ולהציל אותו מהנפילות. בעניינים הגבוהים והעמוקים, מונח כוח חזק יותר, שמסוגל להציל יהודי מטמטום הלב. אם הוא ילמד ויחזור וילמד, עם התבוננות והפנמה, בסופו של דבר הוא יקבל כוח לגבור על הנפילות. לימוד החסידות נותן מעין שוק חשמלי, זֶץ כזה, שבוקע את החשיכה ומחזיר את היהודי לחיים של קדושה. כדי לנצח את החולי של "כרע שכב", צריך קריאת שמע, שתביא להכרה והתבוננות באחדות ה'.
אתם ודאי יודעים שיש כאלה שמקטרגים ואומרים, איך החסידים מעזים ללמד עניינים כאלו. היו בעבר לא מעט יהודים של צורה שלא הסכימו לשמוע על לימוד חסידות למי שלא הזדכך קודם לכן. נכון שצריך להיטהר לפני לימוד חסידות, ולכן חסידים מקפידים ללכת למקווה לפני הלימוד. ללמוד חסידות בלי מקווה, זאת סכנה גדולה בוודאי, כך קיבלנו מרבותינו.
על כל פנים, במצב שיהודי הוא "כרע שכב", ושרוי בחשיכה של "על משכבי בלילות", אין ברירה אלא להתגבר כאריה. יהודי שלא מצליח להחזיק קביעות בלימוד, ובכל פעם יש לו הפרעה אחרת או סיפור אחר שמציק לו, אומרים לו להיות כמו אריה ולביא שעיקר עניינו הוא שאין לו נפילת הרוח. הכוח של קריאת שמע, התוקף של האמונה שלמעלה מטעם ודעת, מחזיק מעמד במצבים הכי קשים.
הכוחות העמוקים הללו של החסידות, מתגלים ביתר שאת כאשר ישנה שעת מבחן, כמו של הרבי הריי"צ בי"ב-י"ג תמוז. הרבי ברוך ה' אמנם יצא מרוסיה, אבל היו חסידים שהמשיכו לסבול עוד שנים רבות! בכל זאת הם החזיקו מעמד בכל הקשיים הכי גדולים, הייתה להם מסירות נפש בלתי רגילה!
הכוחות שלהם לעמוד בכל הצרות הגיעו בבירור מהחסידות ומהצדיקים של החסידות. בדרך הטבע אי אפשר להסביר איך הם החזיקו מעמד. החיים שם היו כל כך קשים, עד שרק הדאגה לכך שהילדים לא ילכו לבית הספר, או שילכו אבל לא יכתבו בשבת – הייתה מסירות נפש של ממש. בכל זאת החסידים החזיקו מעמד. הכוח שלהם היה "כארי וכלביא". אלו שהחזיקו מעמד יותר מכולם, היו כאלה שלמדו חסידות והיו קשורים לרבי.
היה יהודי מיוחד מזקני החסידים, בשם ר' ברק'ה חן. הוא הצליח להגיע לארץ כבר בשנת תשכ"א, עוד הרבה לפני שנפתחו השערים של רוסיה. הוא התוועד פעם עם הבחורים בישיבה, וסיפר על התלאות הרבות שהוא עבר שם ברוסיה. הוא סיפר שהיו כמה מדרגות במסירות נפש של היהודים שם. הוא עצמו היה כמה שנים חבוי באיזה 'בוידם', ולא יצא בכלל לראות את אוויר העולם. בכל אופן, הוא אמר אז שבין החסידים עצמם לא לכולם הייתה אותה רמה של מסירות נפש. אצל חסידים יש מדרגות של 'משכילים' ו'עובדים', ויש מדרגה נמוכה יותר של 'מקושרים' – אלו חסידים שלא נחשבים למשכילים בחסידות וגם לא לעובדים גדולים, אלא הם בעיקר מקושים לרבי. ור' ברק'ה אמר, שהמסירות נפש ברמה הכי גבוהה, הייתה דווקא אצל היהודים האלה. הם היו מקושרים לכוח של האריה שעומד בתוקף ובלי פחד. הם היו קשורים יותר לכוח של הרבי, ובזכותו החזיקו מעמד באופן הכי חזק של מסירות נפש.
לחיים, לחיים ולברכה! שנהיה אריות בעבודת ה'.
