אנחנו עושים התוועדות לכבוד י' שבט. מצד האמת, אם רוצים, אפשר לעשות התוועדות בכל יום ובכל תאריך; התמצית של התוועדות היא "אז נדברו יראי ה'" – שאנשים נועדים יחד ומדברים זה עם זה, לא חייבים לעשות את זה בחגיגה גדולה. תאמינו לי, אם עושים את זה בכוונות טובות, אפשר לעשות התוועדות עם שתי כוסות מים, כולל השכרות… לחיים!
ההתוועדות הזאת היא לכבוד שני מאורעות שקשורים אחד לשני: זה היום שנפטר בו הרבי הקודם של חב"ד – רבי יוסף יצחק (=הריי"צ), וזה היום שבו הרבי האחרון – רבי מנחם מענדל שניאורסון קיבל את הנשיאות. אני רוצה לדבר על הריי"צ.
הריי"צ, התחיל להיות רבי בתור יורש – אבא שלו היה רבי והוא היה הבן היחיד. בתפקיד הזה הוא עמד במשך כמעט שלושים שנה. שנים מלאות עבודה, עד כמעט יומו האחרון. גם בשנים האחרונות בהן היה חולה וחלש – בקושי הבינו את הדיבור שלו והוא כתב במאמץ רב – הוא המשיך לעבוד. שנות הנשיאות שלו התחלקו לשלושה חלקים, בערך עשר שנים כל חלק: רוסיה הקומוניסטית; אירופה המזרחית – פולניה ולטביה; ובסוף, אמריקה – אליה ברח מהנאצים.

רוסיה הסובייטית

את תפקיד הנשיאות הוא קיבל בתקופה קשה וחמורה מאוד ליהודים. מלבד הפוגרומים וההריגות הרבות שהיו, הקומוניסטים עלו לשלטון. הם היו משטר קשה מאוד, טוטליטרי ואתאיסטי שנלחם נגד כל מה שקשור בדת. כנגד היהדות, נוסדה המחלקה היהודית – ה'יבסקציה', שניסתה להילחם בכל עניין יהודי. הפעילים במחלקה הזאת היו בחורי ישיבה לשעבר, שההתקשרות שהייתה להם עם עברם, באה לידי ביטוי במאיסה בכל מה ששייך ליהדות. בכל המדינה היה רעב, אנשים מתו בקצב, והיו מיליוני יתומים שהוריהם מתו בכל מיני צורות. במדינה כזו, היה לא פשוט בכלל לשמור את היהדות.
הרבי נשא את דגל המאבק על היהדות, לא על מנת למות על קידוש ה' אלא כדי שילכו אחריו – אם לא מיליונים, אז אלפים. הוא לקח עשרה אנשים שהצהירו שילכו איתו – עד מוות. אחד מהם, היה קרוב משפחה של אשתי. הפעילות של הרבי לא מצאה חן בעיני הקומוניסטים והם שמו אותו במאסר. עוד לפני כן הוא לא היה בריא, ובעינויים במאסר הוא הגיע לסכנת מוות ממשית. לבסוף זרקו אותו מרוסיה הסובייטית.
בשלב זה, הבעיה שהטרידה אותו הייתה איך להפעיל את המנגנון שהשאיר אחריו – אותם מעט החסידים שנשארו ברוסיה ופעלו לשמור את הגחלת היהודית – בזמן שלא היה לא ארגון ולא כסף. איך בונים מקווה במצב כזה? אני יודע על נשים שהלכו לטבול בנהר קפוא, כי לא הייתה דרך אחרת. ברעב שהיה ברוסיה, גם לאכול כשר היה קשה מאוד. המצב הזה לא היה תופעה חולפת, הוא נמשך שנים. לאחר מכן, הנאצים הגיעו לרוסיה והרגו המונים, מה שהשמיד את הלוז של החברה היהודית. מעט החסידים שנשארו, ניסו להילחם באמצעים לגאליים ובלתי־לגאליים – בלי אנשים ובלי עזרה משום מקום בשביל להשאיר איזה קיום ליהדות.
השאלה מה נתן להם את הכוח להמשיך להיאבק? איך הרבי העביר את המסר ש"אל יאבד ישראל, האומרים שמע ישראל"? חלק מהאנשים נולד לתוך המשטר הזה בלי להכיר מציאות אחרת, הם גם לא ידעו כמה זמן זה יימשך – מאה, מאתיים או אלף שנה. המשטר היה נראה בנוי כל כך טוב עד שלעולם הוא לא ייהרס.
ובכל זאת, אנשים המשיכו להיאבק – במוות ובייסורים קשים; אנשים שחיו עם מחסור ורעב, עם חוסר אפשרות לעשות שום דבר ועדיין המשיכו. סיפר מישהו שישב במחנה מאסר – חבר במפלגה הסוציאלית ואתאיסט באופן עקרוני – שהיחידים שהיה להם צלם אנוש במחנה, היו חסידי חב"ד שישבו שם. הכוח של הריי"צ לא היה הכריזמה והמנהיגות שלו, אלא מידת האמת שלו הייתה חזקה מספיק כדי שהיא תדביק אחרים.

פולין

הרבי גורש מרוסיה לפולניה. יהדות פולין הייתה חזקה וענפה ואף היה לה ייצוג בפרלמנט, אולם באותו הזמן, הרוב לא היה דתי. אמא שלי סיפרה לי שבוורשה היהודית, לפני מלחמת העולם השנייה, בחלק גדול מהבתים היהודיים היו עצי חג המולד. לתוך זה הגיע הריי"צ, שבאופן כללי היה איש זר ליהדות פולניה ולטביה; בנה ישיבה, 'חדרים', בתי כנסת, במקום שכבר יש בו הכל והרבה. הוא כבר לא היה בחור צעיר, ואף על פי כן התחיל את החיים שלו מחדש, עם אתגרים בפנים ובחוץ, שכללו משטר ששיתף פעולה עם האנטישמיות.
הרבי אסף אנשים ופשוט לקח אותם אחריו. הוא לא עשה התוועדות וחילק סופגניות לקהל – אלא "משכני אחריך נרוצה", הוא עיצב שם חסידים חדשים. לאחר דור, אלו מהם שהצליחו לברוח דרך שנחאי ויפן, הם שהיו אחר כך המנהיגות של חב"ד באמריקה, לא המנהיגות הישנה. הוא בנה עולם שלם חדש בפולניה, נאבק ובנה אותו עוד ועוד, עד שהנאצים עלו לפולניה והיה ברור שהוא צריך לברוח, וברח לאמריקה.

אמריקה

הסיסמה של היהודים שהגיעו לאמריקה הייתה: 'אמריקה היא אחרת', מה שעשינו באירופה – עבר, ואמריקה זה שונה. הייתה בדיחה שסיפרו בקרב היהודים שהיגרו לאמריקה: היה אי שעצרו עליו לפני שנכנסו לניו־יורק, ואמרו שהאי הזה מלא בתפילין שהמהגרים זרקו. אני לא חושב שכך זה היה בפועל, אבל אנשים זרקו את היהדות שלהם. הריי"צ הגיע לאמריקה – לא הרבה שנים אחרי המשבר הגדול של אמריקה – חולה וחלוש והודיע: "אמריקה היא לא שונה!", ועשה אותו הדבר: בנה מרכז, ישיבה, בתי־כנסת, פתח עיתון לילדים, בתי ספר ועוד. כסף – לא היה לו; ראיתי מכתב שהוא כתב למישהו – תודה בעבור התרומה על־סך 5 $, זה לא היה כסף גדול. בקרב יהודי אמריקה לא הייתה הרבה התנגדות לפעילות שלו אבל גם תמיכה רבה לא הייתה. זאת הייתה יהדות שזנחה, שכחה מי היא; מבחינה יהודית היא חיה כמו בשכונת עוני. במקום כזה הוא בנה עולם שלם והכל מהתחלה.

מה עושים ביארצייט?

אנחנו מדברים על הריי"צ, לא על הדברים שעשה אלא על הכוח לשוב ולהתחיות. אדם שהוכה והובס, ואז עבר למקום אחר ועשה אותו דבר – ברוסיה, בפולין ובארה"ב. האיש ששום דבר לא מכבה אותו, שאי אפשר היה לשבור אותו. אפשר לעשות לו כל מיני דברים – לשבור לו את הרגליים והידיים – והוא ממשיך ללכת. ה'מצרים' זרקו עליו חיצים ובליסטראות והוא המשיך לעמוד. הריי"צ היה עמוד אש בעצם הווייתו; עמוד אש שהייתה לו מטרה אחת – להדליק אחרים, לגרור אחרים ללכת איתו, לחיות ולמות איתו.
בסוף ימיו הוא דיבר על התפיסה הגרנדיוזית שזה זמן קרוב לגאולה, אחרי כל מלחמות גוג ומגוג. הוא הוציא עיתון שהסיסמה שלו הייתה: "לאלתר לתשובה וגאולה", ובו הוא דיבר על ביאת המשיח. תארו לעצמכם, אדם שבור, בלי שום דבר. ומי היו האנשים סביבו? מסכנים ששרדו, אחרי השואה וכל מה שעברו, ולכולם הוא משמיע שזה הזמן לקבל את המשיח.
הוא הלך והמשיך, הייתה לו אש רבה שלא כבתה. אדם שעשה מה שעשה – צעד אחרי צעד – במאמץ, בעבודה קשה, בייסורים כבדים ובחוסר כל, והיה באש. הריי"צ מראה לנו למה אפשר לשאוף: לא להישבר לעולם. יכולים לפצוע אותו ולמעוך אותו וכל זמן שיכול היה, הוא המשיך הלאה. לא רק שלא כיבו אותו, אלא שהוא המשיך לפתח דברים חדשים; הגיע לאווירה של תרבות חדשה ועולם חדש, ועדיין המשיך לעמוד על הנקודה של עצמו ולא זז ממנה.
אני לא מדבר על מלחמות – איך עומדים לפני השלטון הסובייטי – זה עניין אחר. לא אומר לכם לטפס על קירות ולזרוק רימונים על האויב; לפעמים, יותר קל לעבור סכנות ואיומים חיצוניים. השאלה האמיתית היא איך אדם יכול לעבור בעולם ולא לדעוך, איך הוא לא הופך להיות שריד שמחקה את עצמו. אדם יכול להמשיך לעשות את כל הדברים שהוא עושה – להתפלל שעה וכל מה שהוא עושה זה למלמל, בלי שום משמעות ופשר. אני מדבר על הגבורה של העמידה; איך עומדים ביום קטנות; איך בונים משולי דברים, מדברים שנשרפו וכלו – דבר חדש, איך עושים את זה, זה הדבר שאני רוצה להידבק בו.
יש משהו שאני יכול להגיד לאנשים: האם כל אחד יכול לבנות עולם שלם? לא. אבל כל אחד יכול לשאוף לזה. אם אדם מגיע לגיל עשרים ומחליט שהוא הולך להיות אדם בינוני – "לא סור מרע ולא עשה טוב" – לא עושה דברים נוראים ולא מזיק לבריות, לא מכה את אשתו ואת ילדיו, אפילו משלם קצת מס הכנסה, הכל טוב ויפה, אבל האם זה כל מה שאדם מצפה מעצמו? זה הכל?!
הרבי מקוצק היה ממוקיריו של פרעה מלך מצרים שאמר לבני ישראל: "נרפים אתם נרפים", לכן אתם אומרים – בעתיד: "נלכה נזבחה לאלוקינו". על זה הוא אומר להם: "ועתה! לכו עבדו!" תעשו עכשיו! אולי משהו טוב יצא מזה.
לחיים טובים!
ויהי רצון שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, שהדיבורים שלנו לא יהיו לריק ולבהלה, שלא רק נדבר אלא שיצא מזה משהו. אדם אחד יכול להפוך עולם שלם, עשרה בני אדם – יכולים להפוך עשרה עולמות. ידוע השיר של חנה סנש: "אשרי הגפרור שבער והצית לבבות", זה תמצית מה שדיברתי. כל אחד מכם יכול להידלק ולהדליק יום אחד, לרצות לעשות משהו שלא ייכבה.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע