בתוך מסגרת הצידוקים מדוע לא עובדים ולא מתקדמים יש סוג מסוים, נפוץ במיוחד אצל צעירים דתיים – צידוקים של יראת שמים. יש קטע מפורסם במדרש רבה: "טוב – זה מלאך חיים; מאוד – זה מלאך המוות"; ניסוח ידוע אחר באותו מדרש מדבר על יצר טוב ויצר הרע. היצר הרע רוצה טוב מאוד. אין לי את הכוונה השלמה בתפילה; אני רוצה ללמוד את הסוגייה אבל לעומקה וכדבעי. מה שקורה כמובן הוא שלא מתפללים בכלל ולא לומדים בכלל. יש למשל כאלו שכאשר הם פותחים גמרא מתחיל להם כאב ראש, באופן רפלקסיבי. אם לפחות היו אומרים פרק תהילים במקום – היה בידם פרק תהילים, אבל הם מנסים לפתוח ולסגור את הגמרא ללא הועיל. כשרואים אדם שמדשדש ולא ממש מתקדם היצר הטוב אומר לגשת ולבעוט באחוריו, אבל היצר הרע אומר שזה לא יפה ושזה אסור. לצער הלב, על פי רוב, היצר הרע הוא הגובר כאן.
יש בריות נמרצות ויש כאלו שהדברים הולכים להם יותר בקושי. הרי כולם היו בוודאי רוצים לקום בבוקר עם עלות השחר, ולומר: "איזה יום יפה, נלך לעשות דברים טובים", אבל מה לעשות שטרדות קטנות וגדולות מעכירות את האידיליה הזו. אני זוכר את עצמי כילד קם ואומר לעצמי איזה יום יפה, אבל נזכר שלא עשיתי שיעורים ויש מבחן וכל כיוצא באלו. נכון שהשמים כחולים, אבל מה אענה כשישאלו אותי מה עם שיעורי הבית? הרבה פעמים הבעיות הללו הן מדומות לגמרי, אלא שבעיות מדומות כואבות בדיוק כמו בעיות אמיתיות. יש מצב רפואי של הריון מדומה, עם כל הסימנים הפיזיולוגיים של הריון. ולפעמים הכל מתקדם כך כרגיל עד שעת הלידה, אפילו צירי לידה יש, ורק אז רואים שאין שם כלום; וזה כואב ממש כמו הריון אמיתי.
אני בטוח שיש כאן הרבה בחורים טובים שמבלים חצי מהזמן בהרהורים על עצמם ועל נפשם, על מאין באו ולאן הם הולכים, ומנסים להביא את עצמם לעשייה השלמה והמדויקת בתכלית הדיוק. אחרי שנה או שנתיים של הרהורים הם מגיעים למסקנה שאפס שווה אפס… בשביל החשבון המורכב הזה מבזבזים זמן ללא תכלה. המשוואה הזו לא עוסקת בחשבון מצוות ועבירות, אלא בחשבון של מה קורה עם האדם, מה נעשה ממנו. עברו עוד כמה ימים – ועדיין אפס, עברו גם שנים – עדיין אפס. אם כל אלו שיש להם פה בעיות בנשמתם היו מגדלים צנוניות – וזה לא קשה בכלל – היו כאן לפחות צנוניות. זה לא הפתרון הכי טוב, אבל יותר מהפתרון הכי טוב, חשוב לעשות משהו. כידוע, כשלאדם יש נדודי שינה – מוטב שיעשה כל דבר שבעולם מלבד לחשוב על זה שיש לו נדודי שינה.
כאשר מחפשים את הטוב מאוד, זה בהחלט יפה – אבל כבר לא טוב. יש משל יפה של ר' שמחה בונים: בעל-בית אחד קנה סוס יקר והוא חשש שיגנבו אותו, לכן הציב במקום שומר. אחרי שעה-שעתיים ירד הבעלים לשומר, ושאל אותו מה מעשיו. "חושב: כשעושים כעך, לאן הולך הבצק?". אחרי עוד שעתיים חזר הבעלים, ושוב שאל למעשיו. "חושב: כשמכניסים מסמר לעץ, לאן הולך העץ?". אחרי עוד שעה שוב בא ושאל אותו על מה הוא חושב עכשיו. "אם האורווה סגורה והסוס איננו, היכן הסוס?"… זה נכון בדיוק גם לגבי אנשים שעומדים כך להתפלל – עומד אדם וחוגר גרטל, מתכוון ומהרהר ושר ורוקד – ובסוף גונבים לו את הסוס.
יש כאלו שחושבים כמה כל העולם נפלא וחיובי. אני חושב על כמה שהעולם מלא בעיות וצרות. אבל מה זה אומר? שלפחות צריך לחטוף משהו כל כמה שיכולים. סיפרו, כנראה על הרבי מצאנז, שראה בשוק מוכרת תפוחים ענייה, ובא גזלן וחטף לה כמות הגונה של תפוחים, והיא מצידה יושבת ובוכה. ניגש הרבי ושאל מדוע היא בוכה. "כי הוא לוקח לי את התפוחים". ענה לה הרבי: "תקחי גם את, לפחות שלא יקח הכל".
אמרו חכמים: אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש. הבעיה היא שהמנוול נכנס אתו לבית המדרש. אדם קם בבוקר ואין לו כוח ללמוד, אז הוא פותח גמרא ויושב לידה ומהרהר בה ובוהה בה כמו זוג רעים האהובים. זה מאוד יפה, אבל מוטב היה שילך לשטוף את הכלים בפינת הקפה, לפחות תצמח מזה תועלת כלשהי. שאלתי פעם בחורים מה הם למדו בישיבה, והם אמרו בכנות – הם למדו נהיגה ולהכין קפה ולהצליח להירדם על כל סוג של מיטה. זה לא דבר להשתבח בו, אבל בכל אופן זה עדיף ממי שמרוב יראת שמים לא למד תורה ולא התפלל וגם לא למד נהיגה.
"אלופינו מסובלים" – יש לו לאדם שור, והשור אומר לו: אני לא רוצה לזוז כעת, אני עוד לא מוכן מספיק לכך; תבוא מחר. הבריות כל כך עסוקים בסבך של עצמם ובגלל זה לא מתחילים לנוע בכלל. אני משער ששכחתם את המעט פיזיקה שלמדתם – הדבר הכי קשה בהזזת עצם כלשהו זו התחלת התנועה. "קו לקו צו לצו" – למרות שנראה ששום דבר לא משתנה, אפשר להזיז דברים. יכול להיות שאי אפשר להזיז דברים בהיקף הגדול, אבל תזוזות בהיקף הקטן כוחן גדול. כשאומרים שאין מה לעשות – זו הרעה החולה; הרבה פעמים אין לנו פתרונות טובים לבעיות יסוד, אבל אפשר לעשות תיקונים מקומיים שבסופו של חשבון משנים את התמונה.
במקדש ובמשכן כל אחד הביא ככל אשר ידבנו ליבו, אבל היה דבר אחד נוסף – מחצית השקל. זו לא נדבה אלא חובה קבועה: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". החובה הקבועה והקטנה הזו, לעיתים יכולה להועיל לאורך זמן הרבה יותר מנדבת הלב. אחד מתלמידיי נעשה חבדניק גמור, והיה ברור לו שחוק בל יעבור, הוא מחוייב בארבעה דברים – לא גדולים במיוחד – השיעור היומי של חומש, תהלים ותניא, ופרק רמב"ם. האם החומש והתהלים נעשו בשלמות הראויה? לא בהכרח, אבל הדבר היחידי שפירנס את נשמתו במשך כמה שנים – והוא התגלגל לכל מיני מקומות – היו הדברים האלה השווים לכל נפש. במחצית השקל אף אחד לא אמר שהוא עשיר או עני מדי. אחר כך אפשר לתת גם יהלומים, אבל יש חינוך מינימום, ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה".
דרך משל: השועלים של שמשון היו שועלים רגילים, אבל כשהוא רצה להפוך אותם ליחידת קומנדו הוא שרף להם את הזנב. לחמור לא יעזור להבעיר את הזנב אבל אפשר לשים לו פלפל בישבן. יש עופות גדולים שכרגיל לא מסוגלים לעוף, אבל אם מכים אותם בסוף גם הם יעופו. אבל בסופו של דבר, חמור – לעולם לא יעוף, הוא רק יישאר חמור מוכה. במקום לנסות להעיף את החמור מוטב לתת לו עגלה, שלפחות ילמד להיות חמור ראוי. יש כאלו שנשאם ליבם והם מצליחים להצמיח לעצמם זוג כנפיים ולעוף. זו בוודאי תכלית ראויה מאוד. אבל מחזה נפוץ הוא לראות בחור ישיבה או בת מדרשה שמדביקים לעצמם שתי כנפיים קטנות, כדי להראות שהם מהמעופפים, אבל מה לעשות שלעוף הם לא יודעים. מי שלא יודע לעוף, שלכל הפחות ילמד ללכת כמו בן-אדם ולא יישאר לשבת במקום רק משום שהוא אינו מסוגל לעוף. מה שקורה בסוף הוא שנוצר אדם חסר יכולת גם לעוף כלפי מעלה, אבל גם לעשות כל דבר אחר. אלו דברים פשוטים שבפשוטים, אבל מרוב פשטותם אף אחד לא אומר אותם.
יש שלב, בחודש ה-13 לחייו, שהכבש קרוי פלגס – הוא כבר לא "כבש בן שנתו" אבל גם עוד לא איל. זה דומה לנער בגיל ההתבגרות… אצל בעלי חיים לעיתים לא נותנים לשכבת הגיל הזו להיכנס לעדר עד הבגרות. ומה עושים כשאדם נשאר פלגס כל חייו? יש פלגסים שכאלו שמעולם לא יצאו ממצב זה. אותו בחור נשגב שמנסה לעסוק בהכנות והעוויות בשלמות, מנהגו הוא שלאחר שהופך להיות בעל-בית – מגדר בחור ישיבה הוא יוצא, אבל לגדר בן-אדם הוא לא נכנס. חברו שלעולם לא חשב על דברים נשגבים יודע לקום לתפילה וללכת לשיעור יומי, פשוט כי זה מה שצריך לעשות. היה בית כנסת בירושלים שכולם בו היו בחורי ישיבה לשעבר – ולא היה בו שיעור תורה אחד. כשהתחלתי להעביר בו שיעור, מי הגיע? הסנדלר והשען ועוד כמה ילדים.
לצערי, כמעט אף אדם לא יודע פשוט מה כתוב בסידור. כשלומדים להתפלל עדיין לא מבינים, וכשגדלים מרגישים שנמצאים הרבה מעבר לזה. מי שיפתח את הסידור יגלה שכתובים בו משפטים רגילים, לא כוונות האר"י. אגלה לכם עוד סוד: יש בסידור הרבה דברים מעניינים. שמעתי פעם ממישהו, קל שבקלים, מין חצי "ראביי", שהוא לקח פעם קבוצה של אנשים שלא התפללו מעולם, ולמד וקרא איתם את ברכת מעריב ערבים. הם יצאו מגדרם מרוב התפעלות, ואמרו שטקסט כזה יפה וכזה פשוט וכזה פואטי – הם לא ראו הרבה זמן.
בסופו של חשבון, לפני כל נדבת הלב חייבים להקדים את מחצית השקל הקבועה. כך, מי שנדבו ליבו לעשות משהו, והוא לא חולם עליו אלא גם מנסה לעסוק בו בפועל, סלולה לפניו דרך המלך. בלי הבסיס הזה, אדם ימצא שהוא רק חולם חלומות באוויר ואין לו שום קרקע לצעוד עליה ולהתקדם; הוא לעולם יישאר רק באוויר.
