אחד החסידים הגדולים שהיו בחבורה הנדירה של תלמידי אדמו"ר הזקן בעל התניא, היה רבי יצחק אייזיק הלוי עפשטיין, הידוע בכינויו 'רבי אייזיק מהומיל', על שם מקום רבנותו.
כשהיה אברך צעיר בחצרו של אדמו"ר הזקן, היה מנהגו של הרבי שמזמן לזמן היה אומר מאמרי חסידות מיוחדים בחדרו בפני יחידי סגולה, כמו בניו וזקני החסידים.
באחד הימים עברה מפה לאוזן הידיעה שלאחר התפילה יאמר הרבי מאמר כזה. רבי אייזיק השתוקק מאוד להיות בין השומעים, אבל מאחר שבמקרים אלו הייתה הדלת תמיד סגורה בפני האברכים הצעירים, הסתתר מבעוד מועד בחדר המבואה (שכונה בפי החסידים 'גן עדן התחתון') הסמוך לחדרו של הרבי (שכונה 'גן עדן העליון'). הוא סבר שאם יטה את אוזנו משם, יוכל לשמוע את המאמר וישביע את רעבון נשמתו.
המוזמנים כבר התכנסו פנימה, אך הרבי אינו מתחיל באמירת המאמר. "מי נשאר בחוץ?", הוא שאל. כלומר, יש עוד חסיד מחוץ לחדר שרוצה גם הוא לשמוע. אחד הנוכחים הגיב ואמר, "נשאר אברך צעיר!" אולם הרבי השיב לו: "מאברך צעיר יכול להיעשות אדם מבוגר" ("פון אַ יונגער מאַן קאָן דאָך ווערן אַ אלטער מאַן"). רבי אייזיק, שעמד מאחורי הדלת, שמע את הדברים והחל לרעוד בכל גופו, ותוך כדי כך משכו אותו החסידים פנימה, והרבי החל לומר מאמר שהתחיל בציטוט דברי המשנה "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".
באותה תקופה, נכדו הצעיר של אדמו"ר הזקן, הילד מנחם מנדל שנודע לימים כאדמו"ר ה'צמח צדק', גדל והתחנך בביתו של סבו הגדול, מאחר שאמו הרבנית, בת רבנו, נפטרה בצעירותה (כתוצאה ממסירת נפשה למען הרבי ותורת החסידות, סיפור פלאי התופס מקום של כבוד לעצמו). בעודו ילד צעיר היה רבות מחקה את הליכותיו והנהגותיו של סבו. כך למשל הכין לעצמו צעצוע דמוי תפילין מתפוחי אדמה וחוטים, והיה 'מניח' אותם כשהוא עומד ומתנועע ליד הרבי.
נחזור לסיפורנו. כאשר הרבי אמר את המאמר בחדרו, הסתובב בחדר גם הילד מנחם מנדל הצעיר, כשהוא משחק ומשתובב. הדבר הפריע לריכוז של האברך רבי אייזיק וקטע את מחשבותיו, אך בעודו מהרהר בכך שמע לתדהמתו את אדמו"ר הזקן אומר – תוך כדי אמירת המאמר – כשהוא כמו משיב למחשבותיו: "הוא שומע, הוא שומע, עוד תראה שהוא שומע".
מאז עברו שנים רבות. אדמו"ר הזקן ובנו אדמו"ר האמצעי שמילא את מקומו אחריו הסתלקו לבית עולמם, ואדמו"ר ה'צמח צדק' עמד לשבת על כיסא האדמו"רות. רבי אייזיק, שכבר היה מזקני וחשובי החסידים, בא לליובאוויטש לשמוע תורה חדשה מהאדמו"ר המוכתר זה עתה. החסידים עומדים סביב במתח רב, וכולם כאחד שומעים את ה'צמח צדק' פותח ואומר: "על שלושה דברים העולם עומד…". אכן כן, ה'צמח צדק' בחר תחילה ללמד ולבאר ברבים את המאמר ששמע כילד – יחד עם רבי אייזיק, העומד עתה נפעם – עשרות שנים קודם לכן בחדרו של אדמו"ר הזקן.
בתוך כך חלפה מחשבה במוחו של רבי אייזיק: "אהה, האם אין זה מעין 'קונץ'?!".
והנה הוא שומע את ה'צמח צדק' כמו קורא את מחשבותיו ומעיר, תוך כדי שטף דיבורו במאמר: "אל תחשדני בכך, מה אעשה שסבי אדמו"ר הזקן בא לצוות עלי שאומר את מאמר החסידות הזה".
הסיפור מיוחד ופלאי מכל צד, אבל יש להבין נקודה מסוימת בו. מה הפירוש בדברי אדמו"ר הזקן "מאברך צעיר יכול להיעשות אדם מבוגר" – הרי בטבע בני אדם הם גדלים בשנים. מה טמון במילים הללו? והלא ברור שאדמו"ר הזקן לא התכוון רק למעין אמירה נימוסית או לדברי צחות, וכפי שרואים אנו שרבי אייזיק נחרד ונרעש לשמע הדברים. מן הסתם הוא שמע בהם אמירה שיש בה תוכן עמוק.
באחת מהתוועדויותיו, בי"ב תמוז תשכ"ו, הסביר הרבי זי"ע את משמעות דברי אדמו"ר הזקן. כדרכו בקודש, גם לסיפורי צדיקים התייחס הרבי כתורה של ממש, והיה דורש בפרטיהם עד שגילה את האור הפנימי הטמון בהם.
הרבי ביאר את הדברים על פי הכלל ההלכתי הידוע "כל העומד…" – "כל העומד לחתוך כחתוך דמי", "להיגזז כגזוז דמי", "לשרוף כשרוף דמי". בדינים אלה יש לשאול ולחקור: האם הכוונה שזהו דין התורה בלבד אך אין הדבר משנה את המציאות, או שיש להתייחס אל הדבר כשינוי המציאות ממש.
לדוגמה, בדיני טהרת כלים, אם ידית הכלי עומדת לפירוק – אין צורך לטבול גם אותה, כפסק המשנה במקוואות "כל ידות הכלים שהם ארוכין ועתיד לקצוץ, מטבילן עד מקום המדה". אם כן, האם זהו דין הלכתי בלבד לענין טומאה וטהרה אולם אין לו השלכה בתחומים אחרים, כגון בדיני משא ומתן ומנהג השוק, או שנאמר שכך היא המציאות, וממילא לא משנה באיזה ענין עוסקים – המציאות היא שידית הכלי חתוכה ואיננה.
לעניננו, המשיך הרבי ואמר, כאשר רבי אייזיק רצה להיכנס לשמוע את המאמר מאדמו"ר הזקן, הרי כיון שלענין השמיעה והשינון של דברי תורה עמוקים אלו נדרשים כישרונות של זיכרון והבנה טובה הנוצרים בדרך כלל על ידי "רוב שנים יודיעו חכמה", ממילא מובן מדוע העיר אחד החסידים שמי שעומד בחוץ הוא "יונגערמאן", אברך צעיר, שאין כל סיבה לאפשר לו להיכנס.
אך על דבריו של החסיד הזה הגיב אדמו"ר הזקן באמרו "מאברך צעיר יכול להיעשות אדם מבוגר", כלומר – ביאר הרבי – באמצעות מענה זה פעל אדמו"ר הזקן שר' אייזיק יהפוך למבוגר רב-שנים, כזה שאכן יכול לשמוע את המאמר ולהבינו היטב, וכאילו נאמר "כל העומד להיות זקן כזקן דמי" במובן זה שהשתנתה מציאותו הקודמת, ובמציאותו הנוכחית הוא כבר ראוי להיכנס וללמוד תורה כזקן ורגיל.
מטעם זה הזדעזע רבי אייזיק בשמעו את דברי אדמו"ר הזקן, כי הבין מיד שזה עתה זכה לגילוי אור בלתי שגרתי, והדבר הסעיר את רוחו.
ברשותכם אשתף אתכם מהרהוריי בזה. הרי אנשים מבקשים להשיג בחייהם דברים רבים. האחד רוצה להיות עשיר, השני רוצה להשיג שלום בית, והשלישי רוצה להיות שמח ומאושר.
מה עושה אדם הרוצה להשיג את מבוקשו? לכאורה, עליו לחפש דרכים להגיע אליו. אבל לפעמים אנחנו רואים שהמבוקש עצמו, העיסוק התמידי במה שחסר, משקיע את האדם במה שאין לו, במקום בניסיון להשיג מה שיכול להיות לו.
לעומת זאת, יש גישה אחרת, והיא – לחיות כבר עתה באופן כזה שהמציאות בה האדם חפץ היא כמו קיימת בעולמו ובחייו הפרטיים. אמנם כרגע זהו דמיון ושאיפה בלבד, אבל הדבר בוא יבוא. האדם מכניס את עצמו למודעות מסוימת ולמקום נפשי, כאילו הוא כבר נמצא במקום שבו חושק הוא להיות.
כך למשל, המבקש לחיות בשלום ושלווה בביתו, יחליט להתנהל ולהתנהג בביתו כבר עכשיו באופן ממשי כפי שעולה בדמיונו כיצד ייראה שלום הבית שלו. אין לו לחכות ולומר לעצמו שהמצב בשטח עתה שונה לגמרי, אלא כבר בשלב הנוכחי יחיה באהבה ואחווה שלום ורעות. הוא יחזור וישנן לעצמו שכבר זכה בחיי משפחה נפלאים, וכך יתנהג בפועל, והמציאות אכן תשתנה אט אט בהתאם.
על דרך זה גם הרוצה אושר ושמחה בחייו הפרטיים, יחשוב לעצמו: איך הייתי מתנהג בעצמי ועם אחרים אילו הייתי אדם שמח ומאושר בטבעי? מן הסתם הייתי מקדים שלום לכל אחד, מפטיר מילים טובות למי שהייתי פוגש בדרכי, הייתי מחדיר אושר ושמחה במשפחתי ומקיים מצוות בהידור ובשמחה. אם כן, עליי להתנהג כך כבר עכשיו, אף שבתוך תוכי עדיין אינני מרגיש כך.
וכך בעשירות: אף שהמזומנים עדיין לא נמצאים בפועל בחשבון הבנק או תחת המזרון, אבל הרחבות הנפשית, הביטחון העצמי והיכולת לקחת סיכונים – את כל אלו ביכולת האדם לסגל לעצמו כבר עתה. כמובן, ללא בזבוז מיותר, אלא בעיקר כוונתי להתנהגות הנפשית – אף שאלו הם רק תסמינים לעשירות, והעשירות הממשית בוא תבוא בעזרת ה' לאחר מכן.
ההבדל בין הדרכים הללו הוא פשוט: הראשון עוסק במה שאין לו, הוא שקוע במרחק הרב הקיים בינו לבין מחוז חפצו; השני, לעומת זאת, בכל יום מתקרב יותר ויותר אל מבוקשו.
אומרים פתגם בשם אדמו"ר מהר"ש שיש שלושה דברים שמוכרחים להשפיע על האדם: אדם ששותה יין עוד ועוד, ישתכר; אדם שצובר הון עוד ועוד, מתבהם ומתגשם; ואדם שלומד חסידות עוד ועוד, מתעדן. ואם ראית אדם ששתה יין רב ואינו שיכור, או עשיר כקורח שאינו מגושם, או חסיד שאינו עדין נפש, חלילה, חזקה שהם לא צרכו די הצורך את מבוקשם…
ולעניננו: אדם חסר ביטחון עצמי, למשל, יכול לחשוב כל היום על מה שחסר לו, אך מאידך גיסא הוא יכול להעמיד את עצמו במצב כאילו הוא בעל ביטחון עצמי, ולדמיין כיצד עליו להתנהג בתור מי שהנו כזה. אין המדובר בגאווה, בשחצנות או ברוח גבוהה מבית מדרשם של תלמידי בלעם הרשע; כוונתי פשוט לביטחון עצמי בריא וטבעי – ואם יתנהג כך בפועל, אזי בכל רגע ורגע שהוא מתנהג כמו שהוא רוצה להיות, הוא קרוב יותר באמת ובפועל אל שאיפתו.
זה מה שאמר אדמו"ר הזקן באוזני רבי אייזיק: "מאברך צעיר יכול להיעשות אדם מבוגר". אני רואה – אומר אדמו"ר הזקן – את האברך הצעיר הזה לא רק במצבו בעת הזו, אלא כפי שהוא יכול להיות, אם רק ירצה בכך. אני רואה את עתידו התורני והרוחני, את ספרי החסידות העמוקים שיכתוב – כמו 'חנה אריאל', את פסקי הדין שיפרסם כאב בית הדין של הומיל וכו'. ועל פי כל אלה הוא אכן ראוי והגון להיכנס כבר עכשיו לשמוע דברי תורה וחסידות. את זה הבין רבי אייזיק היטב, והדברים נגעו עמוקות ללבו, ותקוותי שגם בי ובכם.
