באתי לחלום

באתי לחלום

היו בשעתו שני מגידים מפורסמים ברוסיה, שגם הסתובבו ממקום למקום ודרשו. מפעם לפעם הם היו חוזרים על דרשה פעמיים באותו המקום. אחד מהם הסביר: "לכם מותר לחזור על העבירות שלכם כמה פעמים, ולי אסור לחזור על הדרשה שלי?" השני אמר שהוא כמו רופא, שחוזר ונותן את אותה התרופה. יש דברים כאלה שצריך לחזור ולהגיד, פעם אחר פעם.

מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול? ובכן, תעשה אשר תעשה, אבל מכל מקום – תהיה גדול. אתה רוצה להיות נגר, תהיה נגר גדול. אתה רוצה להיות תלמיד חכם, תהיה תלמיד חכם גדול. אתה רוצה להיות גנב, תהיה גנב גדול.

זו גם דרך חינוכית. יש בתים שאומרים לילד – או שתהיה ראשון או שלא תיכנס הביתה. סיפרה לי אחת מחוץ לארץ שכך היא זוכרת מאבא שלה, שאמר לה שבתור יהודייה היא צריכה להיות פי שניים מכל גוי אחר; כך היא גם אומרת לילדיה. חלק מזה היה בנוי על אילוץ: יהודי בין הגויים היה צריך להיות הרבה יותר גדול כדי להיות שווה משהו. לכן עכשיו כאן בארץ, העניין של להיות "הכי הכי" כבר לא מאוד קיים. המחנכים במדינת ישראל רצו שלא נהיה משוגעים כמו שהיינו בחוץ לארץ, אלא נורמליים. בתחום המוסרי – רצו שאדם יהיה ממוצע, לא לרע ולא לטוב; ובתחום הידע – רצו שאדם לא ידע פחות מדי וגם לא יותר מדי. אין ספק שהם הצליחו.

היה זמן שחלק מהחינוך היהודי היה חינוך למצוינות באופן אובססיבי. היה לך ילד אחד או שלושה עשר ילדים, רצית שכולם יצטיינו. האם זה תמיד הצליח? לא תמיד. לא כל אחד יכול להפוך לגדול הדור. להיות "גדול" – לא מדובר היה במושג שרק אומרים אותו, זו הייתה שאיפה ברורה.

האנשים שסביבי נראים בעיניי כאילו הם נוסעים על הילוך ראשון – כמה שלא לוחצים על הדוושה, לא מתקדמים. לו היו נותנים לי להוציא מאנשים את המיץ, וככה לעשות מהם את הדבר הגדול ביותר – הייתי עושה זאת. אחדים מכם כבר היו בצבא. הצבא בהחלט לא מוציא מאנשים את הכל, אבל הוא כן מצליח להזיז אנשים. אם היו אומרים לך שאתה יכול ללכת יותר מחמש קילומטר בשעה לא היית מאמין, אבל כשמישהו דוחף אותך בכוח מתברר שהדבר אפשרי. אם ניתן לעשות את זה בדברים גשמיים, אז בדברים רוחניים אפשר לעשות את זה הרבה יותר; הרי הגוף האנושי מוגבל מאוד מטבעו. ברוחניות, שם הגבולות הרבה פחות מוגדרים, ניתן להגיע רחוק יותר.

מוכרחים לשאוף יותר ויותר וגם להוציא מעצמי את הדבר הגדול ביותר שאני יכול, אבל צריך גם לזכור שיש הבדל בין זה לבין להגיע לגדולה של ממש. מה זה גדול? הרבה פעמים השאלה מיותרת: רואים שזהו הר גדול ולא גבעה קטנה. לפעמים אני נתקל בדבר מה, נאמר ספר או שיר, ואני רואה שהוא לא שייך לתחום הרגיל. זו גאונות, זהו דבר שאדם אחר לא יכול לעשות. יש אנשים שעשו דבר גדול אחד, יש שעשו הרבה דברים גדולים, יש אנשים שלא עשו דבר גדול אבל הם עצמם היו גדולים.

יש הבדל בין מי שנעשה הראשון בבית הספר, ואפילו במדינה, לבין להיות גדול. להיות ראשון בתוך מערכת תלוי גם במאמץ. יש הרבה שהיו ראשונים בכיתה, וכאשר אני רואה אותם אחרי חמש שנים – בסדר, בחורים טובים, האחד נעשה רופא, האחד רב, אבל לא משהו מיוחד. יש כאלה שמצליחים בבית ספר יסודי ולא מתקדמים בתיכון, כאלה שמצטיינים בתיכון ולא מתקדמים אחר כך. זה נכון בכל התחומים – למתאגרפים או לכותבים חידושי תורה –  יש כאלו שיכולים להיות "בינוני" מצוין, אבל לעולם לא "גדול". אמהות מסוימות אוהבות לשמוע שאיינשטיין היה תלמיד חלש ביותר בתחילתו – הסיפור הזה יפה, אבל כלל לא נכון. ראיתי גם סיפור דומה על הרמב"ם, שעד בר מצווה לא ידע דבר עד שנגלה אליו מלאך. סיפור יפה, אין בו שום דבר נכון.

נכון שלא תמיד אני יכול לדעת מי יהיה האדם הגדול ולאן הוא יצמח. יש מורים כאלה שרואים רק את הגלוי לעין ולא יותר מזה, ויש מורים שיכולים לשים את האצבע ולהגיד 'פה צומח משהו'. השקט והביישן ישב לו באיזה פינה; מכל הכיתה לא יצא דבר, והשקט הקטן הזה היה הפאר שיצא משם. ככלל, אנשים גדולים זה לא דבר שאפשר לייצר, וגם לא לזהות בקלות. אפשר לסנן בעלי IQ גבוה, אפשר לבחור בעלי מרץ מרובה, וכיוצא בכל אלו, אבל לא יותר מזה. אמר לי מפקד בקורס טיס: "כל הצרות באות מכך שאנחנו לא יכולים לדעת מי יהיה טייס קרב טוב". לכן הם מבזבזים הון תועפות על סינון ארוך ביותר.

לא רק שאנחנו לא יכולים תמיד לזהות גדוּלה, אין לנו גם כלים לחנך לזה. יש לנו דרך לחנך לסוג מסוים של יכולת חשיבה עצמית – זה עוזר, אבל בעיקר לאלה שכבר יש להם את זה. אמר לי אחד מבעלי המוסדות הגדולים שעוסקים בתחום: "אני לא יכול לייצר את זה, אבל אני מנסה שלא להפריע להם לגדול".

ועם כל זה, אנחנו רוצים לדחוף בני אדם להיות גדולים, אבל אנחנו גם לא רוצים לרמות אותם. אם אני לוקח קבוצה מסוימת, רק חלק יכולים באמת להיות "גדולים". אבל, וזה חשוב – רובם אולי לא יכולים להיות גדולים, אבל הם יכולים להיות מצוינים במה שהם עושים. בכל תחום יש את העניין הזה, הוא נוגע לכל בעל מלאכה ואומנות. מלמדי תינוקות או מורים בכיתה א' – יש מצוינים ויש גרועים.

האדם צריך לחשוב לאן הוא יכול ולאן הוא יגיע בחיים, ולפעמים הוא מגיע למסקנה שהוא לא יכול להיות גדול. אם חינכו אותו להיות גדול, התובנה הזו יכולה להביא להרבה משברים. עצם החיפוש אחר גדוּלה הוא לפעמים מאיים, משום שלפעמים אדם מגיע למסקנה שגדול הוא לא יהיה. אבל אדם לא צריך להיות מדוכא כשהוא מגיע למסקנה שהוא לא יגיע לכל דבר. רוב הדברים שבאמת יוצאים מן הכלל הם לא רק תולדה של השקעה אלא גם פרי של גדולה בלתי רגילה, מוּלדת, ולכן אם אני מרגיש שאני לא יכול להיות למדן גדול או חסיד גדול, ייתכן שיש בזה משהו. פעם תיארתי שצדיק הוא "גאון בקדושה". יש סוג של הבדל בין גאון לאדם מוכשר, אפילו מוכשר מאוד. מוצרט היה גאון, גם בטהובן. אחרים יכולים לעסוק במוזיקה ולכתוב יצירות טובות מאוד ופופולריות, אבל לעולם לא יגיעו לזה. בכל תחום יש גאונים, ובקדושה זה גם כך: יש גאון בקדושה. צדיק הוא גאון בקדושה, אבל כמו אצל כל גאון, זה תלוי גם בפיתוח.

לכל אחד יש כישרון או נטייה מיוחדים, אבל לא כל אחד יהיה גדול בזה. אסימוב עשה תואר שני במתמטיקה, והגיע למסקנה ששום דבר גדול הוא לא יעשה בתחום. לעשות תואר שלישי הוא היה יכול לעשות, כמו כולם, אבל סופר – בזה הוא יכול להיות גדול. הזכרתי לאיזה בחור שיש מצווה בתורה ללמוד תורה, הרבה תורה, אבל אין מצווה להיות למדן. מבחינת המהות והכישרון, זה לא חובה עליי: אם יצא לי להיות למדן – מה טוב, אם לא – בשביל הקדוש ברוך הוא זה בסדר. אולי בשביל החותנת זה לא תמיד מספיק.

אלו לא דברים שבאים לעורר דכדוך. גדולה תלויה הרבה במה שמולד, ולא ניתן לדרוש את זה מכולם. אבל יש דבר שכן ניתן לדרוש מכל אדם: להיות משמעותי. אדם יכול להיות למעלה ויכול להיות למטה, אבל שיעשה משהו חשוב. אצל אחשוורוש היה "ספר דברי הימים" – מה כתבו שם? רק את הדברים המשמעותיים. מה שמרדכי עשה כתבו, מה שהמלך אכל בארוחה – לא. הפסוק אומר "ויקשב ה' וישמע וייכתב ספר זכרון לפניו". יש סוג כזה של שיחה משמעותית, שנכנסת לספר הזיכרונות של ה'.

אני מורה של כיתה ב', האם זה משמעותי? המבחן הוא פשוט: האם יש הבדל בין הימצאותי להיעדרי. אפשר להיות כמו בורג, שניתן תמיד להחליף אותו. להיות משמעותי ניתן בכל מקום ובכל זמן, זה לא תלוי בכישרון ייחודי, אלא רק ברצון ייחודי. אלו דברים שאני יכול לדרוש מעצמי, שלא קשורים לשאלה איך נולדתי אלא לשאלה מה אני רוצה. כל דבר שאני עושה, גם שיעור בגמרא או מכירת נעליים, אני יכול לעשות באופן שיהיה ייחודי ומשמעותי.

אני חושב שהדבר היחיד שממש למדתי בבית הספר היסודי שלי היה כאשר היו שולחים תלמידים לעבודות תחזוקה, לסדר את החשמל, לנקות את הביוב. פעם היינו צריכים לעשות מפיונים. כולם עשו אותו הדבר, אני היחידי שציירתי על שלי קישוט. בסוף שמו את המפיונים בתצוגה, ושמו שם את המפיון שלי; לא שהוא היה יפה, אבל הוא היה מיוחד.

יש בריות שאני יכול ללמוד מכל תנועה שלהם, ויש כאלה שגם מהדיבורים שלהם לא ניתן ללמוד דבר. הייתי באיזה מקום, ורצתה לדבר איתי פקידה שעיקר תפקידה הוא בהכנת קפה. אמרתי לה שהיא הכי משמעותית שם – כל אדם אחר ניתן היה להחליף, אבל אם היא הייתה נעלמת היו מיד שמים לב… זו לא רק בדיחה. היה בזמנו סמינר להכשרת מורים, שפעם עוד היה נחשב למוסד מצוין – ובכלל, גם מורה היה אז דבר חשוב. שאלתי שני חברים שלי מי הייתה הדמות המשמעותית ביותר שם, והם השיבו שזו הייתה אם-הבית. התברר שבמקום מורה אחד לפדגוגיה ניתן לשים מורה אחר. לאם-הבית לכאורה לא היה תפקיד חשוב, אבל הקיום שלה היה משמעותי, וזכרו אותה. מסתבר שכשלאנשים היו בעיות בחייהם, היו ניגשים ומדברים לא עם המנהל אלא איתה.

אנשים שישבו הרבה זמן בכל מיני משרות חשובות ומשפיעות, לא עשו דבר שהתקרב להיות משמעותי. אדם יושב היכן שיושב, הוא צריך לשאול את עצמו – איזה דבר בעל ערך אני יכול לעשות; מה יגרום לזה שיהיה הבדל בין הימצאותי וחסרוני. לעבוד יותר ויותר קשה ולשאוף עד בלי די – את זה בוודאי מוכרחים, תמיד. גם כשאני יודע שלא אהיה גדול הדור, אבל להיות משמעותי – תמיד אפשר. את זה אפשר לדרוש מכל אדם, בכל מקום שיהיה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן