ודאי אתם מכירים את סיפור עליית הנשמה שעשה הבעל שם טוב והמפגש שלו עם משיח, שבתשובה לשאלתו "אימתי קאתי מר" ענה לו "כשיפוצו מעיינותיך חוצה". זאת אומרת שהפצת תורת החסידות ומעיינות הבעל שם טוב מקרבת את הגאולה וביאת המשיח ומשפיעה על התגלות האלוקות בעולם כולו.
למרות הפריצה הגדולה של תורת החסידות כבר בתקופת הבעל שם טוב ובפרט על ידי תלמידיו, בכל תפוצות ישראל, בכל זאת, דבר גדול כזה בעל השלכות מרחיקות לכת שכאלה לא קורה בבת אחת. זה תהליך שמתרחב ומעמיק מדור לדור. כך למשל, אפילו בלי לדבר על התוצאות בשטח, היו תקופות שונות אפילו ביחס לעצם לימוד והפצת החסידות עצמה.
בדורות הראשונים של החסידות היו הגבלות מסוימות כיצד ולמי להפיץ את המעיינות; במשך הדורות אחר כך ההפצה הלכה והתרחבה, כל דור בהתאם לתפקידו וייעודו, אבל עדיין הייתה הגבלה כללית והיא – ללמוד את מעיינות החסידות עם יהודים שומרי מצוות בלבד, וגם עם כאלה שבאו מבתים חסידיים, אף שבמשך הזמן התרחקו קצת. אפילו בקרב חסידי חב"ד, שאמונים על דברי האדמו"ר הזקן ש"החסידות היא נחלת הכלל" והוא עצמו מסר את נפשו על הפצתה, עדיין היו הגבלות מסוימות – באיזו מידה לומדים, מה לומדים, עם מי לומדים וכדומה.
אולם בזמננו הוסרו כל ההגבלות. אתם יודעים שבימים אלה מציינים את יום ההולדת של הרבי, בי"א בניסן, ורואים בהנהגה שלו בדורנו דבר מעניין וחדש: הרבי הנחה להפיץ את המעיינות בכל מקום, בכל פינה ובכל נקודה בעולם, והוא הצהיר שעלינו להגיע לכל יהודי בכל מצב ודרגה שהוא מצוי בה. וזאת כי בימינו יש הכוח לגלות שאצל כל יהודי, היהדות אינה דבר נוסף על מהותו אלא מעיינות התורה והחסידות הם תמצית חייו.
לכן גם יהודי שעדיין אינו שומר מצוות – לא רק שאפשר להביא גם אליו מים מהמעיין, אלא יתירה מכך – אפשר לגלות שהמעיין עצמו נמצא בתוכו. על ידי הסברת רעיונות החסידות, השכל האנושי של כל יהודי יכול לקבל את הדברים וכך הם חושפים ומגלים את נשמתו האלוקית.
דרך אגב, בעניין זה חשוב להבהיר: אין הכוונה שמקרבים ומשנים חלילה את התורה בהתאם לדרגתו של כל אחד. ידוע שהרבי הבהיר פעמים רבות שסדר ההפצה צריך להיות באופן של "מקרבן לתורה", לקרב אותם ולהעלות אותם אל התורה, ולא להפך… הרעיון שאנו מדברים הוא שהעניינים העמוקים ביותר של פנימיות התורה העוסקים בתכלית הבריאה, מעלת הנשמה ונוכחות הבורא, עם כל משמעותם העמוקה בעבודת האדם, מיועדים עבור כל יהודי בכל מצב שהוא נמצא ואין צורך בתנאים מקדימים. גם בהיותו חלילה במעמד ומצב הנחות ביותר, ניתנו לו הכוחות לקבל את הדברים ולהיות מושפע מהם בפועל ממש!
כולכם זוכרים מה שאומרים בנוסח ההגדה של פסח "אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה". יש פה משהו מוזר לכאורה: מה התועלת בקריעת ים סוף אילו לא העבירנו בתוכו?!…
האבודרהם מפרש שהדגש כאן הוא על תיבת "בחרבה": "אילו לא העבירנו בתוכו בחרבה". כלומר, אין הכוונה שכלל לא היינו עוברים בקריעת ים סוף, אלא שהיינו עוברים בו כאשר הוא לא יבש לגמרי, והייתה נשארת על הקרקעית לחות מהמים. זאת אומרת שההודאה לקב"ה היא על שני דברים: הן על עצם העניין של קריעת ים סוף, והן על כך שכאשר בני ישראל עברו בתוכו הוא היה במצב של "חרבה", יבש ולא לח.
אבל האמת היא שזה עוד יותר משונה לכאורה: על זה אנחנו מודים?! מה זה משנה כל כך אם הים היה יבש לגמרי או שנשארה בו מעט לחות? אתה בורח מפרעה והצבא האדיר שלו, הקב"ה עושה לך כאלה ניסים מופלאים – ובדיוק עכשיו יעניין אותך אם אתה עובר בחרבה או שניתז על הבגדים שלך קצת בוץ?!…
הרבי מפרש את זה כך: על פי הסוד, קריעת ים סוף, בה קרקעית הים המוסתרת תמיד במים נפערת ומתגלה, מסמלת התגלות רוחנית עצומה של דרגות נסתרות. ים מסמל העלם – 'עלמא דאתכסייא', ויבשה מסמלת גילוי – 'עלמא דאתגלייא'. והפסוק אומר "הפך ים ליבשה"- הדרגה הנסתרת ירדה והתגלתה.
זהו הרעיון מאחורי דברי חז"ל "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה גדול שבנביאים": גם לנביא הגדול יש דרגות אלוקיות שנעלמות ממנו ואינן מתגלות אצלו מפאת מעלתן; אבל בקריעת ים סוף – הדרגות הכי נעלמות התגלו, ולכן אפילו שפחה ראתה.
אבל באמת זה עדיין לא השיא. השיא הוא כשאתה לא חש בכלל שאתה חווה גילוי לא שגרתי. זה כל כך חדר בך והפך להיות חלק ממך, עד שאתה מרגיש עם זה הכי טבעי. אתה מכיר בכך שהמצב הנוכחי של הנס הוא בעצם המצב האמיתי והנכון תמיד.
וזה הפירוש "העבירנו בתוכו בחרבה": הנס אכן היה כפול, כדברי האבודרהם – לא רק שהים, הדרגות האלוקיות הנסתרות, הפכו ליבשה והתגלו, אלא שזה היה באופן של "בחרבה" – בלי שום לחות. כלומר, ההתגלות הייתה כל כך עצומה עד שבכלל לא היה ניכר שזה משהו שבעצם תמיד נסתר. זה נהיה כמו דבר פשוט וגלוי בעצם. ועל כך אנחנו מודים, על שההתגלות השמיימית היתה כה מקיפה עד שלא היה משהו שנשאר נסתר. הכל הכל התגלה. לא היה בוץ…
ניקח דוגמה מהחיים שלנו, בין מורים לתלמידים: לעיתים רבות קורה שכאשר המורה או הרב מסביר לתלמיד עניין עמוק היטב היטב – תוך כדי ההסברים וההמחשות הולך העומק לאיבוד והוא שב ומסתתר…
אצל הרבי, לעומת זאת, רואים דבר נפלא: מי שלומד ומעיין במאמרי החסידות שלו, ובעיקר בשיחות, נוכח לראות שהמושגים העמוקים והנעלים ביותר מתבארים בהיגיון רב, עם ניתוח לפרטים ופרטי פרטים, והם ניתנים להבנה בשכל של כל אחד – ויחד עם זאת עדיין מורגש העומק הגדול הטמון בהם.
בתורה של הרבי, המעיינות של תורת הבעל שם טוב ואדמו"רי חב"ד עם כל המשמעות הגלומה בהם, יורדים ונתפסים במציאות כאילו לא מדובר במושגים ורעיונות רוחניים אלא הם חלק מעולם השכל עצמו. זה נעשה הגיוני כמו כל עניין הגיוני אחר המובן ונתפס בשכל האנושי. זה מתגלה לגמרי ולא נשארת לחות. זה מבטא עד כמה האור הנעלה של החסידות יורד ופועל בעולם, וכך כל אדם יכול ללמוד את הדברים ולהבין אותם, להפנים אותם, ובעיקר – להיות מושפע מהם בחייו האישיים.
לחיים לחיים.
זכינו ובדורנו רעיונות החסידות הפכו להיות חלק ממציאות העולם ושגרת החיים. זה לא היה כך בעבר הלא-רחוק. אבל כיום, בקרב חלקים נרחבים מאוד מאחינו בני ישראל, העולם נתפס לא כדבר המנותק חלילה מהאלוקות אלא כמציאות שמחוברת לגמרי עם האלוקות – "ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם", כפי שחז"ל מחדדים שאברהם לא קרא בשם ה' "א־ל העולם" – כאילו ה' והעולם הם שני דברים נפרדים חלילה, אלא "א־ל עולם". זו מציאות אחת ומאוחדת.
יש כמה דוגמאות לכך: למשל, נאמר בגמרא שצריכים לקבוע את המזוזה על הפתח בטפח הסמוך לרשות הרבים. ואחת הסיבות לכך היא "כי היכי דתינטריה" – כיוון שהמזוזה שומרת את הבית, לכן כדי שהמזוזה תשמור יותר צריך לקבוע אותה בטפח הסמוך לרשות הרבים. כמו כן נאמר בספרים שראשי התיבות של השם ש־ד־י שנכתב מחוץ למזוזה הם "שומר דלתות ישראל".
אני שואל אתכם: אתם יודעים כיצד יהודים התייחסו לדברי חז"ל הללו במשך שנים רבות? ודאי שיהודים מאמינים בתורה ובדברי חז"ל, ואם כן הם בוודאי מאמינים שהמזוזה אכן שומרת על הבית; ובכל זאת כאשר התרחשה חלילה גניבה בבית, המחשבה הראשונה והטבעית שעלתה לראש היא – לבדוק את המנעול. אם הייתה גניבה, זאת אומרת שהגנב הצליח להיכנס בגלל תקלה במנעול. ואם מוצאים שהמנעול היה תקין – בודקים אם החלונות היו סגורים כפי שצריך וכדומה.
מדוע לא הייתה התחושה שמא המזוזה אינה כראוי? זה לא נבע חלילה מחוסר באמונה. מדובר ביהודים מאמינים, ואפילו מדקדקים במצוות. אבל בכל זאת, העובדה היא שכאשר אירעה גניבה – לא נפלה המחשבה הראשונה שצריך לבדוק את המזוזות.
בעומק, הסיבה לכך היא כי מצד טבע הדברים לא מורגש קשר ישיר וברור בין התורה ובין העולם. כאילו התורה לחוד והעולם לחוד.
אני חושב שחל שינוי גדול בנושא לאחר שהרבי עורר בריש גלי על 'מבצע מזוזה'. מאז נחקקה באלפי מוחות ולבבות של יהודים ההרגשה שהתורה היא הקובעת את המאורעות בעולם. ואם אירעה גניבה – הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לבדוק את המזוזה!
עכשיו כשבודקים את המזוזות, זה לא בגלל שהרבי גילה שיש איזה מנהג עתיק שכאשר יש גניבה צריך לבדוק את המזוזה, אלא זה אינסטינקטיבי, זה טבעי. כשם שבדיקת המנעול והחלון אינה משום שכתוב באיזה ספר שצריך לבדוק את המנעול או את החלון, אלא מפני שזו המציאות… כך בזמננו נחקק אצל המוני בית ישראל, שהמציאות היא ששמירת הבית תלויה בקיום מצות מזוזה!
אחד מחידושי הבעש"ט היה בכך שהוא קירב גם את האנשים הפשוטים, גם אלו שמסיבות שונות התרחקו מיהדות – הוא עודד אותם וקירב אותם חזרה ליהדות.
מהיכן נובעת גישה כזו? הרי כאשר בוחנים דברים במבט חיצוני – אם לא רואים על יהודי שהוא למדן גדול, ירא שמים גדול וכיוצא בזה, היחס הטבעי הוא כאילו הוא 'פחות יהודי' חלילה, וממילא עלולים להתרחק ממנו. אך הבעש"ט גילה שיש בבני ישראל נשמה קדושה שמעלתה עצומה ובלתי נתפסת בשכל. וכשם שהקב"ה עצמו הוא למעלה מהשכל, כך גם מעלת נשמתו של כל יהודי, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", היא מעל השגתנו.
את העניין הזה גילה והדגיש הבעש"ט, ואצל הרבי הדברים קיבלו משנה תוקף: הרבי הסתכל על כל יהודי כפי שהוא מצד הפנימיות שלו, ולכן כל יהודי היה יקר בעיניו בלי גבול! ולכן הוא גם דאג והשתדל בכל כוחו לקרב כל אחד, בכל מצב בו הוא נמצא.
כבר בתחילת הנהגתו הרבי עורר את החסידים לצאת לשליחות ולקרב את כל בני ישראל בכל מקום שהם ובכל דרגה שהם לאבינו שבשמים. אבל בתקופה הראשונה היו כאלה שהסתכלו על זה בעין עקומה. הם טענו שזו דרך חדשה בישראל! יתירה מכך: היו שטענו שאין לבני תורה לעסוק בדברים 'פחותים' כאלה ולבזבז את זמנם…
והיום, כפי שכולכם יודעים, אף אחד לא לועג ומזלזל. אדרבה: היום כולם מתפארים שהם עוסקים בעבודה חשובה זו של 'קירוב רחוקים' בהצלחה מרובה! התנועה הזו לקרב כל יהודי הפכה לנחלת הכלל של כל החוגים, וזה הוטבע כל כך חזק – עד ששוכחים לגמרי שהמקור לכך הוא במעיינות תורת החסידות שהבהירה עד כמה גדולה האהבה של הקב"ה לכל אחד ואחת מבני ובנות ישראל. כך רואים כמה רעיונות החסידות הפכו להיות חלק משגרת החיים של יהודים עובדי ה'.
אני נזכר כעת בדוגמה נוספת: כאשר התחילו לפני עשרות שנים למסור שיעורי תניא ברדיו, הייתה לכך התנגדות רחבה בכמה חוגים: הם טענו שאי אפשר לקחת ענייני חול שכאלה – כמו מכשיר הרדיו – ולהשתמש בהם עבור ענייני קדושה כמו לימוד התניא. לא זו הדרך. הרי מדובר בכלים שמפריעים וסותרים לקדושה, ואין להשתמש בהם בתחום הקדושה כלל!…
אבל הרבי טען להפך. הוא חזר שוב ושוב על מאמר חז"ל "לא היה ראוי זהב להשתמש בו ולא נברא אלא בשביל בית המקדש", וכך הדבר ביחס לכל הברואים שבעולם: אם ישנו דבר מיוחד כמו כוח גלי הרדיו שעל־ידם אפשר להשמיע משהו מסוף העולם ועד קצהו, ודאי שעיקר מטרתו היא "בשביל התורה ובשביל ישראל". ועל דרך זה בנוגע לכל חידושי הטכנולוגיה, שעיקר מטרתם הוא התוספת שהם מביאים בתחום הקדושה, כמו שעיקר מטרתו של הזהב בעולם היא לצורך בית המקדש.
וכמו שאמרנו, גם בהקשר זה, היחס החדשני הזה לטכנולוגיות הללו נובע מההכרה וההרגשה שהקב"ה הוא לא "א־ל העולם" – כאילו העולם עצמו הוא דבר נפרד מהקב"ה השולט עליו, חלילה, אלא להפך: התוכן הפנימי של העולם עצמו הוא אלוקות.
זו העבודה שלנו עלי אדמות – "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", לגלות את האלוקות בעולם. וזה מהותו של חג הפסח וקריעת ים סוף, לצאת ממצרים, מכל המֵצרים וההגבלות וההסתר שבעולם, ולהפוך בחיים שלנו את הים ליבשה – לגלות שהאלוקות היא בעצם הדבר הכי טבעי כאן.
לחיים, לחיים לברכה.
