בס"ד

בתפריט: גרגירי יהלום

בתפריט: גרגירי יהלום

למען האמת, לשם מה צריכים ללמוד חסידות? ברוך השם יש לנו כל־כך הרבה תורה – משנה, גמרא, פוסקים, קבלה וכו', לשם מה צריך ללמוד חסידות?

מסופר שפעם אחת, עוד כשרבי שניאור־זלמן מלאדי היה תלמיד בבית מדרשו של רבו, המגיד ממזריטש, הוא נדרש להסביר את העניין לאלה שהייתה להם ביקורת על דרכו של המגיד להפיץ את מעיינות החסידות חוצה, והוא השיב במשל.

משל למלך גדול שלא היו לו ילדים, ולעת זקנתו נתן לו השם יתברך מתנה – נולד לו בן יחיד. המלך שמח מאוד. הוא ציפה שהילד הזה ימשיך את המלוכה. אך לא ארכה שמחתו, וכשהילד הגיע לגיל שמונה־תשע חלה, ומצבו החמיר והלך. המלך הזעיק את טובי הרופאים, שילם להם ממיטב כספו, רק שיצילו את הילד, אך כל מאמציהם לרפאותו לא הועילו.

והנה בא לעיר רופא אחד, וראה את המלך במצבו הקשה. בדק הרופא את הילד ואמר למלך: יש תרופה למחלתו, אבל היא יקרה מאוד, ואינני יודע אם תוכל להשיגה. אמר לו המלך, אתה יודע עם מי אתה מדבר? כל הכסף והזהב שבאוצר המלוכה הוא כאין וכאפס בעבורי לצורך הצלת בני. אני מוכן לשלם כל תשלום, רק תגיד לי מה יכול להציל את הילד.

אמר הרופא: יש בעולם יהלום נדיר ויקר מאוד, שאם ישיגו אותו ויטחנו אותו לאבקה ויכינו ממנו שיקוי וייתנו אותו לבן המלך – הוא יבריא. ציווה המלך מייד להשיג את היהלום היקר, והתברר שהיהלום הזה משובץ בכתרו של המלך, והוא כל פארו והדרו של הכתר. התחילו השרים להתלחש, איך אפשר להרוס את כתר המלך, ובפרט שמצבו של הילד החמיר, עד שיש בכלל ספק אם יוכל לשתות את התרופה.

אמר המלך: מה אתם משתהים? אם יש אפילו סיכוי קל שזה יציל את הבן, ודאי שאני מוכן לעשות זאת. מיד לקח המלך את הכתר וציווה להוציא ממנו את היהלום, לטחון אותו לאבקה דקה ולהכין ממנה את התרופה, בתקווה שאולי טיפה אחת תיכנס לקרבו של הבן ותרפא אותו.

ואכן, כשהבן התחיל ללגום מעט מהשיקוי, החל להתאושש עד שחזר לעצמו. לשמחתו של המלך לא היה גבול והוא אמר: היה שווה להשחית את הכתר ולאבד את האבן הנדירה, ובלבד להציל את הבן היקר מכול.

המלך זה השם יתברך, הבן היחיד זה עם ישראל, כמו שכתוב "בני בכורי ישראל". השם יתברך מסתכל על כל יהודי כעל בן יחיד.

הדורות הקודמים היו יראים ושלמים. האבות, התנאים, האמוראים, הסבוראים וכו'. הרבה קדושה הייתה בעם ישראל. אבל בדורות האחרונים יש הרבה קשיים. התחילה בעם ישראל תקופה קשה, תקופת ההשכלה. העם התחיל להידרדר בצורה קשה מאוד. בהרבה קהילות בעולם כמעט נמחקה הדת.

אומר השי"ת: הבן שלי גוסס, וכדי להציל אותו לוקחים את היהלום שבכתר, שזו תורת החסידות, טוחנים ושוחקים אותו לאבקה דקה, ומחלקים את זה לכל העם. התרופה היחידה היא רק תורת החסידות, שאין בה כלל 'שמאל דוחה', אלא כל כולה 'ימין מקרבת'. ברגע שהבן הזה, שהוא עם ישראל, לקח את ה'תרופה' מהכתר של ה', שזו תורת החסידות, הוא התחיל לחיות ברוך ה'. אפשר לראות הרבה אנשים שהתדרדרו לשאול, וכאשר התחילו לטעום מעט מהתורה הזאת, אט־אט התקרבו עד כדי מצב נפלא של קירבה לה'. תורת החסידות באה כדי להציל את העם בשעה הקשה של עקבות המשיח.

אחרי המאבק של יעקב עם המלאך, אמר לו "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל". יש כאן רמז לבעל־שם־טוב, שהוא עתיד לקבל את האור של הרזין דרזין, ולהעביר אותו הלאה, שלבים שלבים, כמו דבר רותח, שאי־אפשר בפעם אחת. ולכן האור הזה עבר תחילה לתלמידו המגיד ממזריטש.‏

המגיד ממזריטש היה בעל עוצמה אדירה. הוא היה תלמידו המובהק של ה'פני יהושע', וה'פני יהושע' היה גאון עצום. הסברות שלו עמוקות מאוד. הוא ראה שהמגיד ממזריטש תלמידו רוצה ללכת אל הבעל־שם־טוב, ואז הייתה עליו מחלוקת גדולה. הוא אמר לו שיילך לבדוק את העניין, ואם יראה שיש צורך להרחיק אותו, ירחיקו אותו.

הבעל־שם־טוב שאל את המגיד לשם מה בא אליו, ואמר לו שבא לראות את חוכמתו, ולבדוק אם הסיפורים שמספרים עליו נכונים או לא. הבעל־שם־טוב התחיל לדבר איתו על עסקי קש ותבן, ושאל אותו אם הוא הביא איתו הרבה תבן לסוסים. המגיד ממזריטש שומע כל הזמן דיבורים על תבן ותבן, והוא כבר רצה לקום וללכת… אמר לו הבעל־שם־טוב שלא ילך, אלא ישב ‏איתו מעט.

ביקש ממנו הבעל־שם־טוב לפרש מאמר מספר הזוהר. המגיד ממזריטש פירש אותו באופן נפלא מאוד. אמר לו הבעש"ט: כבודו ימחל לי, אבל ככה לא לומדים תורה! האם אתה חושב שככה למד רבי שמעון? צריך ללמוד בקדושה. המגיד נבהל מדבריו אלה. שאל אותו: אם כן, איך צריך ללמוד? אמר לו: תכף אראה לך איך לומדים. הבעש"ט סגר את הספר, עצם את עיניו, והתחיל לומר את הזוהר בעל־פה – "פתח רבי שמעון ואמר עת לעשות לה' וכו'". תוך כדי קריאה שמע הבעש"ט חבטה. פקח הבעש"ט את עיניו וראה את המגיד ממזריטש מוטל על הרצפה מעולף. מיד הרים אותו וחיבק אותו.

לאחר ששבה רוחו אליו שאל אותו למה התעלף. אמר לו המגיד: האם כבודו יודע מה קרה כאן? מיד כאשר עצמת את עיניך ואמרת "פתח רבי שמעון", פתאום בא זקן אחד, יפה תואר, כולו לבן, ועמד לידי. נבהלתי מפניו. באותו רגע לא יכולתי להסתכל יותר, ואיבדתי את עשתונותיי.

אמר לו הבעש"ט: אותו זקן שראית, היה זה רבי שמעון בר־יוחאי בעצמו. כשאני אומר "אמר רבי שמעון" הוא בא ויושב לידי עד שאני גומר את המאמר שלו והולך. האם אצלך אין הדבר כך? כשאתה אומר "אמר אביי", האם אביי לא בא אצלך? אמר לו: מעולם לא בא אלי. אמר לו: אם כן, איך אתה לומד?! הרי אמרו חז"ל כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה כאילו עומד כנגדו. האם אתה חושב שחז"ל מתלוצצים ח"ו?

אמר לו המגיד: לא ידעתי שזה הפשט, אבל כעת אני מבין למה הרב שאל אותי אם יש לי הרבה תבן, כדי שהסוסים שהבאתי איתי לא יישארו בלי אוכל, כי אני צריך להישאר כאן הרבה זמן… ואכן, הוא שלח מכתב לאשתו וכתב לה שהחליט להישאר אצל הבעש"ט, וגם לרבו ה'פני יהושע' אמר שהחליט להישאר.

תבינו, מדובר ביהודי מורם מעם שהבבלי והירושלמי והזוהר היו שגורים על לשונו. הוא היה בקי בכל אות בש"ס, אבל למד רק את הגולם של האותיות, ומגולם של אותיות אי־אפשר להגיע לשום השגה. אבל כאשר לומדים את הפנימיות של האותיות, משפט אחד יכול לשנות סדרי עולם. ולכן נשאר ללמוד אצל הבעש"ט, והייתה הוראה מן השמיים להעביר אל המגיד ממזריטש את כל חכמת הרזין דרזין, דהיינו את תורת החסידות.

 

למגיד ממזריטש היו תלמידים רבים, ומכל תלמידיו בחר באדמו"ר הזקן, כי היו לו מוחין דגדלות, מוחין של תנא. ובהשגחה פרטית המגיד ממזריטש נפטר בי"ט כסלו, ביום שבעל התניא נגאל כעבור 26 שנים ממאסרו.

בשנת תק"ז, בראש השנה, נכנס הבעל־שם־טוב לחדרו. במשך כמה שעות נוראות היה כולו אש אוכלת. אי־אפשר היה להתקרב אליו כלל. הוא עשה כמה ייחודים נוראים, ועלה עד היכלו של משיח. הוא אמר: אני לא אוותר, אעלה עד שאגיע אליו ואשאל אותו עד מתי קץ הפלאות הזה. הוא ראה בעיניו את כל מה שעומד לעבור על עם ישראל, את ההשכלה שעומדת לבוא ואת השואה. הוא ראה את הטבח שיהיה ברוחניות ובגשמיות, ואמר: אני אלך לבקש מהמשיח שיבוא עכשיו, ובזה יחסוך מעם ישראל את כל הצרות האלה.

כאמור, הבעש"ט עלה עד היכלו של משיח, והייתה לו עימו שיחה ארוכה. סיפר הבעל־שם־טוב: שאלתי אותו אימתי קאתי מר, אבל ביקשתי שיענה לי תשובה ברורה, לא ברמזים, כמו שענה לרבי יהושע בן־לוי (שאמר לו "היום" – וכוונתו הייתה "אם בקולו תשמעו"). אמר לו המשיח: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". כלומר, על־ידי הפצת מעיינות תורתך תבוא הגאולה ברחמים. אף־על־פי שיש ש"ס ויש פוסקים ויש קבלה כל זה הוא הרכוש, אבל היהלום שבכתר הוא החסידות שאותה ביאר והגיש לעם ישראל בעל התניא.

יהודים יקרים, מי שטועם כמה 'כזיתים' מדברי בעל התניא – איני מדבר עדיין על הטוב שיהיה לו מכך, רק אומר: רע, ודאי שלא יעשה עוד. ולכן בגלל שהמצב של עם ישראל בדורות שלנו בעקבות משיחא הוא כמעט מצב של גסיסה, כמו שאנו רואים בעינינו איך נראה הדור  – הרי התרופה היחידה היא לקחת את האבן היקרה ביותר של הקב"ה, את היהלום שבכתר, שזה רזין דרזין, פנימיות התורה, ובעזרת ה' ללמוד כל יום מהדבר הגדול הזה. אפילו מילה אחת, כמו שאמר ה'שפת אמת' זי"ע לאחד מחסידיו שפנה אליו בטענה שהוא לא כל־כך מבין בתורה. אמר לו: אם היית לומד בכל יום מילה אחת בספר התניא נשמתך הייתה מאירה למרחקים, שכל דבריו כגחלי אש.

חיוני כל־כך ללמוד בספר הנפלא הזה מדי יום ביומו. כל מי שקשור לספר הזה, צריך לדעת שבאם הוא שרוי במצוקה או בהפסד או במועקה, אם יאמר שלוש פעמים 'רבי הושיעני', תיכף ומיד באותו יום יראה ישועה. הרבה עשו זאת ועלתה בידם. לכן אדם שיוצא לדרך או מי שמוזמן למשפט, אם ספר התניא יהיה איתו, לא יינזק.

אדם שרוצה שבכלי רכבו לא יהיו תקלות, תמיד ישים ספר תניא ברכב. אדם שרוצה שהחתונה של הבן או הבת שלו תלך בהצלחה וללא עיכובים ומכשולים, לא ילך לאולם עד שייטול לידיו ספר תניא ויקרא כחצי פרק ויאמר 'רבי הושיעני' ואחר־כך ילך. כי מצאו פתק קטן בכתב ידו של האדמו"ר הזקן שהיה כתוב בו, שאם חס ושלום יהודי נקלע לצרה כלשהי בעיה רפואית, כספית או נפשית ייקח ספר תניא ויקרא בו כמה שורות לפי מה שיזדמן לפניו, ויאמר שלוש פעמים 'רבי הושיעני', וה' יושיע אותו.

כל זאת מפני שאדמו"ר הזקן היה נושא דגלו של היהלום שבכתר השם יתברך, וכל הרדיפה שרדפוהו וכן כשנאסר בשנת תקנ"ט מייד אחרי חג הסוכות עד י"ט בכסלו, חמישים ושלושה ימים בדיוק, היה זה מפני שחיבר חמישים ושלושה פרקי תניא, כנגד‏ ג"ן סדרים דאורייתא, כמניין פרשיות התורה. וכאשר ראה השטן שבעל התניא הולך להביא את הגאולה השלמה בזכות הספר הזה, והבחין שעל־ידי שטועמים מעט אבק מאותם גרגירים של היהלום שבכתר מיד המוח מתיישר – "ואכל וחי לעולם" – לא מצא הדבר חן בעיניו, "וייאבק איש עימו עד עלות השחר". אבל התוצאה הייתה "וירא כי לא יכול לו" – איש לא יכל לעמוד נגד תורת הבעל־שם־טוב, ובסופו של דבר הדגל שלו ניצח.

מדי שנה מתחילים ללמוד את התניא במסלול הלימוד השנתי בי"ט כסלו, בפרשת וישב שמדברת על יוסף הצדיק – "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום", "ויקנאו בו אחיו", "ויתנכלו אותו להמיתו", "ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומותיו". אומר רש"י: אי־אפשר שיאמרו הם "ונראה מה יהיו חלומותיו", כי מכיוון שיהרגוהו, בטלו חלומותיו. אלא רוח הקודש אומרת כן. הם אומרים "ונהרגהו", והכתוב מסיים "ונראה מה יהיו חלומותיו" – נראה דבר מי יקום, שלכם או שלי.

אומר הקב"ה, אני מחכה לתוצאות של החלומות. וזה מה שאנחנו רואים כאן גם כן: עלינו לזכור שהצדיקים תמיד היו נרדפים. כתוב בתיקוני זוהר, מיום שחרב בית המקדש נגזר על הצדיקים שיסבלו עם השכינה. כמו שהיא נודדת גם הם נודדים. כמו שאנשים בזים לשכינה ולועגים לה, "באמור אליי כל היום איה אלוקיך", כך נגזר גם על הצדיקים.

לכן אדם לא צריך להתבייש אם הוא מחזיק בידו תניא או לקוטי תורה או לקוטי מוהר"ן וכיוצא בזה, אלא אדם צריך להודות לה' שהוא נמצא בקו הנכון.

גם רבי שמעון בר־יוחאי היה נרדף. הוא ברח מפני הרומאים שרצו להורגו והתחבא במערה – ושם נברא מעיין לו וחרוב למאכלו. הוא זכה שבמשך שלוש־עשרה שנה המעיין נשאר פתוח, ובכל אותן שנים מי לימד אותו תורה? כתוב בזוהר שאליהו הנביא היה בא בכל יום אליו ואל אלעזר בנו ומלמד אותם תורה. ומכיוון שאליהו הנביא היה הרבי שלהם שלוש־עשרה שנה ברציפות, אין לנו מה להתפלא איך רשב"י הגיע למה שהגיע. אבל אם הוא לא היה נרדף, לא היה מגיע לזה.

שאר התנאים שהוסיפו לשבת בביתם בבטחה, לא זכו למה שרשב"י זכה. וכמו שענה רשב"י לרבי פנחס בן־יאיר, כשאמר לו "אוי לי שראיתיך בכך", אמר לו: אדרבה, שמח בזה, אשריך שראיתני בכך. האם אתה זוכר מה היה מצבי קודם שגליתי? אלא שצריך לשלם על כל דבר שמשיגים, ולכן הפצעים האלה הם התשלום בעבור ההשגות שהגעתי אליהן. רק הסטרא אחרא מקבלת בחינם, אבל עלינו מוטל לעבוד.

 

ספר התניא נותן לאדם עצות ישרות, כיצד יוכל להגיע למידת הביטול המוחלט. אדם צריך להביא בחשבון שכאשר יגיע לגיל שמונים או תשעים, ויסיים את תפקידו בעולם הזה, אם חלילה וחס יתברר שיש בו איזו נקודה של 'יש', הוא פשוט לא יוכל לעמוד לפני ה'. עלול להתברר שכל מעשיו היו לצד של ה'לעומת זה'.

על האדם לדעת שהוא בא לעולם הזה לצורך שתי מטרות: א) להשרות שכינה בתחתונים, כפי שנאמר במדרש תנחומא, בשעה שברא הקב"ה את העולם, נתאווה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים. ב) להגיע לביטול עצמי מוחלט. כמו שאין פשרות בחמץ, ולא דנים על הפסד מרובה, או על ביטול בשישים וכדומה – העניין של חמץ לא מגיע כלל לדיון, אף־על־פי שיש כעת חתונה או שמחה אחרת ויש הפסד מרובה, אין פשרות בחמץ, אלא יש לבער את כל האוכל, כך אין פשרות בגאווה. "תועבת ה' כל גבה לב" אמרו חז"ל, אפילו כל שהוא, כמבואר בגמרא, לא מינה ולא מקצתה. מי זוטר דכתיב ביה "תועבת ה' כל גבה לב".

אם לומדים תניא שוב ושוב ושוב, מתחילים לטעום בנפש את הנקודה של רצון ה' לביטול. אבל מה עושה היצר הרע? הוא יודע שהצדיקים יכולים להגן על עם ישראל, והוא רואה שיש ראשי ישיבות שהם באמת גדולי תורה, ומכיוון שהוא לא רוצה שהם יגנו על עם ישראל, לכן הוא מכניס בהם גאווה – "אני הרב של עיר פלונית", "אני חיברתי ספרים אלו ואלו". לשם מה זה? האם ה' לא מכיר אותך? וגם אם זכית לחבר ספרים אלו, מי נתן לך את האפשרות לחבר אותם? ודאי שה' נתן לך זאת – "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". אם-כן, בשביל מה לפרסם את זה? יותר כדאי להשאיר את זה בצנעא. ולכן מכיוון שהיצר הרע יודע שיש בכוחם של הצדיקים להגין, הוא מפרסם אותם, ומכניס בהם גאווה, ואז אין בכוחם, ולא בכוח תורתם, ולא בקדושתם, להגן אפילו על עצמם, כל שכן על אחרים.

הצדיקים היחידים שיכולים להגן הם רק אלה שהגיעו למדריגה של מצוקי ארץ, דהיינו יסודות. כידוע, היסודות של הבניין לא נמצאים על הגג.מי שבונה בניין ענק של שישים־שבעים קומות, פשוט יושב ועובד מאות שעות עם הרבה אנשים שמבינים עניין בקידוחים של מאות מטרים, ויציקות, ותבניות, ועובי ברזל, וכמות ברזל‏ מדהימה וכמויות בטון, כדי שהיסודות יהיו מצוינים. אחרת, חלילה וחס כל המאות והאלפים והרבבות של האנשים שיהיו שם עומדים בסכנת חיים. היסודות עצמם טמונים בעומק האדמה. אין בהם שום יופי. להפך, הם מלאים בוץ וחלודה וכיוצא בזה. ובכל־זאת הם המעמידים את הבניין. לולא היסודות הבניין לא יוכל להחזיק מעמד כלל.

זה המשל. והנמשל: לכן כתוב "וצדיק יסוד עולם". על־ידי לימוד ספר התניא, כאמור, יוכל האדם להגיע לנקודה של הביטול, שגם אם יידע את כל התורה כולה, ש"ס ופוסקים וכל ההלכות, יידע את מקומו 'קטונתי'. אם הוא יתרומם מעט, הוא עלול לאבד הכול, כי המידה של יעקב הייתה "עם לבן גרתי" ולא נעשיתי שר וחשוב, והתוצאה הייתה "ותרי"ג מצוות שמרתי". אין כאן שני פירושים ברש"י אלא הא בהא תליא: מכיוון שאם הייתי בעל גאווה, אם הייתי בעל תפקיד ובעל מעמד, איך הייתי יכול ללמוד תורה ולקיים מצוות! אלא בסך הכול הייתי גר בארץ, בקושי אנשי המקום הכירו אותי, ומחמת כן נתן לי ה' סייעתא דשמיא לשמור את כל התרי"ג מצוות.

באגרת הקודש שבספר התניא שכתב מיד לאחר גאולתו ממאסרו, אומר האדמו"ר הזקן – לא אותי בלבד גאל ה' מבית המאסר, אלא את כל אלה הקשורים למידת יעקב אבינו, שהיא מידת אמת ליעקב – "קטונתי", מידת הביטול לה'. אם האדמו"ר הזקן לא היה נגאל, לא היה היום מושג של אלוקות בעולם, כי השכינה שורה רק במקום שיש בו מידתו של יעקב אבינו.

חג שמח, לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תיכתבו ותחתמו!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן