יש הוראה בגמרא: "לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי"; השאלה היא למה? למה זה לא טוב שאדם יעשה בלב חפץ? התשובה לכך היא, שאם לאנשים יש מטרות בחיים – לא מספיק לרתום אליהן רק רצון טוב. צריך ליצור מחויבות וקביעות. הקביעות היא דבר נכון בכל תחומי העשייה האנושית, וגם בעניינים של תורה ומעשים טובים – טוב לאדם שיהיה לו סדר ותוכנית עבודה, ולכל הפחות, איזו קביעות.
הדבר המעניין הוא שלאדם צעיר יש הרבה זמן, אבל פעמים רבות הוא מבזבז אותו. כשהוא מגיע לגיל העמידה, הוא קשור להרבה דברים, וכל הקשרים הללו גם מבזבזים זמן; ולבסוף, כשהוא יוצא לפנסיה – לכאורה יש לו את כל הזמן שבעולם – אבל הוא 'עובר בטל' ולא עושה שום דבר. זה מעלה את השאלה מתי אנשים עושים משהו?
אנשים צריכים לקבוע לעצמם כל מיני מטרות עם יעדים ברורים. זה נשמע נורא. כמו בית ספר נוקשה – יותר גרוע אפילו מאשר מקום עבודה. אבל בנוהג שבעולם, עוברים כמה ימים ואם אשאל מישהו מה עשית בימים האלו? פעמים רבות, אם הוא יודה על האמת, הוא יאמר לי "התבטלתי, מרחתי את החיים שלי". הוא לא חייב למרוח אותם באופן בולט, בטן־גב, אפשר למרוח בדרכים אחרות; יש שמסתכלים בספרים ויש בסרטים ויש שמסתכלים על השמים. כל דבר כזה זה בזבוז חיים.
יש איסור שנקרא "לא תקרץ", זו מילה עם שורש באידיש, "קראץ" פירושו גירוד. אסור לאדם להתגרד וככה להעביר עוד יום ועוד יום. יש אנשים שממש טובים בזה, עושים את זה עשרים שעות ביום. אני אומר שזה סניף של "לא תרצח" – תארו לעצמכם שמישהו היה בא אליכם ואומר: "מה אתה אומר על זה שאחתוך שלוש שעות מהחיים שלך?" הייתם אומרים לו: "מה פתאום?!" אבל כשאתה עושה את זה לעצמך – לוקח שלוש שעות וזורק לפח, אז מי אחראי לזה?
אדם צריך לשאול את עצמו: "מה אני רוצה לעשות?"; "מה אני רוצה להגשים?" – זה יכול להיות בלימוד, בעבודה, ובכל תחום אחר – במטרה לעשות את זה בפועל. זה לא מרתק, הרבה יותר מרתק היה לקום בבוקר כשהלב בוער לעשות דברים. אני יודע שזה יישמע לכם נורא משעמם, אבל הבעיה שבעירה מהמין הזה לא טובה לכמעט כל הדברים שבעולם, כי היא לא מחזיקה מעמד.
יש אמירה נכונה ששמעתי פעם: "כשלאנשים יש ימים קצרים – יש להם שנים ארוכות; כשיש להם ימים ארוכים – יש להם שנים קצרות". ימים קצרים – פירושם, כשאדם עסוק מאוד במשהו, הוא קם בבוקר, מסתכל בשעון – ומוצא את עצמו עמוק בלילה, היום היה קצר, וכך הימים הולכים אחד אחרי השני. בימים הקצרים נעשים דברים. אחרי זמן, כשאדם מנסה לאסוף שנה כזאת, היו בה הרבה ימים קצרים שהוא אפילו לא זוכר, אבל נקצר בה יבול הגון. בימים ארוכים – הימים נמשכים ונמשכים, ובסוף, התוצאות מאוד קצרות.
היה פרופסור באוניברסיטה בסינגפור, שקראו לו פרקינסון. הוא כתב ספרים בעיקר בנושאים רציניים, בצורה שנשמעת מדעית, יש שם הרבה חכמה, למרות שהמסקנות הן חצי בדיחות, ובכלל מאוד מעניינות. הוא שאל: כמה זמן לוקח לעשות דבר? וענה: זה תלוי במידת הזמן החופשי של האדם. לדוגמה: שני אנשים צריכים לכתוב מכתב תודה עבור מישהו שבא לחגיגה שהם ערכו, ובסוף המכתב, לחתום את שמם. למנהל משרד גדול – ייקח שלוש דקות לכתוב מכתב כזה, לעומת זאת, לזקנה מובטלת – זה ייקח שש שעות. מפני שלכל אדם זה לוקח בדיוק לפי כמות הזמן הפנוי שיש לו.
הזמן הפנוי הוא לא דבר אובייקטיבי, והפעולות שצריך להספיק לעשות בו הן גם כן לא אובייקטיביות, הן משתנות בין בני אדם. הרב החסידי של דווינסק – רבי יוסף רוזין, שידוע בכינויו – הגאון מרוגוצ'וב, היה יושב כל הזמן ולומד. הרב של ה'מתנגדים' באותו מקום – רבי מאיר שמחה, בעל ה'אור שמח' – אמר על הרוגוצ'ובר: "העובדה שהוא בקי בכל התורה היא לא מפני שיש לו זיכרון טוב, אלא פשוט כרגע הוא למד את הגמרא הזאת". כשהיו מנסים לדבר עם הרוגוצ'ובר על דברים שלא קשורים ללימוד, הוא היה אומר: "תעזבו אותי! אתם רוצים שאהיה עם הארץ?! עוד מעט אשכח את כל מה שלמדתי!". גם מי שהוא לא הרוגוצ'ובר צריך לחשוש לכך.
יש כמה שאלות חשובות שכל אחד צריך לשאול את עצמו: מה אני עושה? מה אני יכול לעשות? ומה אני רוצה לעשות? אין זה אומר שצריך לעשות הכל מהר־מהר, זו לא תחרות עם אחרים שאדם צריך להראות בה שהוא עושה יותר. אבל צריך לעשות, בלימוד ובקיום המצוות – עשה ולא־תעשה.
אפשר לעשות את הדברים הללו באופן ספונטני, כשאדם מרגיש ש"נפשו חשקה בתורה" – זה טוב מאוד. אבל אם אדם רוצה שדברים יעשו באמת בתוך המציאות – זה דורש ממנו קביעות. אם הוא לא ייקבע את העבודה – לא משנה באיזה תחום – הוא עלול למצוא את עצמו באיזשהו סוג של עשייה מדומה, נדמה לו שהוא עושה משהו, כשבפועל הוא לא עושה שום דבר.
כתוב במסכת אבות: "שינה של שחרית, יין של צהרים, ושיחת הילדים מוציאים את האדם מן העולם". שינה של שחרית – כתוב בגמרא כמה שזה בריא וטוב, אז אדם עושה את זה ומוסיף עוד כמה אחוזים. יין של צהרים – בספרי רפואה רבים כתוב כמה זה בריא לשתות כוס יין אחת ביום, אז אדם עושה קל וחומר: אם אחת זה טוב, אז כמה שיותר – יותר טוב! בין שהוא מנמנם באופן רשמי בין שהוא יושב בכורסה עם עיניים עצומות, במצב של התבוננות עמוקה. שיחת הילדים – יש המון מעלות לשיחה עם ילדים קטנים, לדעתי יש להם המון שכל, ואפשר ללמוד מהם המון דברים, אבל אדם יכול להשחית את החיים שלו על זה.
אחד מאבות אבותיי דרש את הפסוק: "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי". הוא דרש אותו על עניין התשובה: "איך אעלה אל אבי" – שבשמים, "והנער" – השנים הצעירות שלי "איננו איתי"? בסוף הנער הזה הולך לריק, לבהלה ולשום דבר.
כשאדם מנסה לעשות דברים, אסור לו להיות צנוע, ענו ושפל ברך יותר מדי כלפי עצמו, הוא צריך לרצות לעשות דברים גדולים. גם אם בפועל הוא בסוף לא עושה אותם – תפילה עושה מחצה, רצון עושה מחצה. כשאדם רוצה דברים קטנים – הוא עושה דברים הרבה יותר קטנים, ובסוף עושה דברים קטנים ועלובים. אנשים יכולים להצטרף לדברים גדולים, זה גם כן דבר בעל משמעות. כשאדם לא יודע מעצמו מה לעשות, הוא מצטרף לאחרים שעושים. אדם לא חייב כל הזמן להצטרף לחדר קטן ועלוב, הוא יכול להשתתף בארמון.
אם מישהו רוצה לבנות שולחנות – זה משהו. האם זה יהיה המקצוע שלו? יכול להיות שלא, אבל שילך ויבנה שולחנות. אם מישהו יושב וחושב שהוא רוצה לעשות שולחנות – זה שום דבר.
המנהג המקובל הוא להאשים את הקדוש ברוך הוא בכל הדברים; מי גרם לדברים, מי אשם בהם – מצביעים כלפי מעלה. במקום להצביע כלפי מעלה ולומר "אני השם", אדם צריך להגיד לעצמו "אני אשם".
קיצור דברים – תעלו ותצמחו, זה דבר טוב לראות שמישהו גדל, טוב לראות את זה מבחוץ. זה בכלל לא משנה אם יש לי חלק או לא – יפה לראות אדם גדל. הזמן תמיד קצר, והפועלים תמיד עצלים, והמלאכה – אין בכלל מה לדבר, יש המון־המון. מתי יהיה סיפק בידינו לעשות את כל זה? לא ברור, אבל בואו נעשה מאמץ קטן. דבר טוב שיש לבנאדם – לא רק מטרות עקרוניות בחיים – אלא גם פעולות מעשיות, הן גורמות לכך שדברים זזים ומשתנים בתוך החיים שלך.
רוצים לעשות דברים גדולים – תעשו דברים גדולים, רוצים לעשות דברים קטנים – תעשו, אבל תעשו!
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע
