יש אמרה מפורסמת שמובאת בשם רבי הלל מפאריטש: "מי שיש לו חוש בנגינה – יש לו חוש בחסידות". למה רבי הלל בדיוק התכוון? אני לא יודע לומר. אבל אפשר לנסות להסביר את זה קצת בשפה שלנו:
אם יצא למישהו להיכנס לתערוכת ציורים, הוא בוודאי ראה איך אנשים עומדים מול ציור במשך זמן ארוך ומתבוננים. אדם שיש לו חוש בציור, יכול להסתכל שעות על גבי שעות בציור מסוים. יש אנשים בעלי חוש שאוהבים מאוד להביט בשקיעה, אומרים שזה מחזה יפה.
לכאורה, מה יש להסתכל כל כך הרבה זמן? אחרי שעומדים במשך זמן ותופסים את התמונה הכללית וגם את הפרטים, רואים את היופי וגם את הסיפור או הרגש שהציור מבטא, למה להמשיך לעמוד, איך זה שיש אנשים שממשיכים להתבונן שעה ארוכה מול הציור כשהם לגמרי שקועים בו, על מה עוד נשאר להסתכל?!
התשובה היא, כמובן, שאין בכלל שאלה, אין את מי לשאול ואין ממי לבקש ממנו הסברים. אדם שיש לו חוש בציור איננו עומד מהצד ומשקיף על היצירה; כשהוא מסתכל על ציור, הציור "לוקח" את כולו והוא נשאב לתוכו. אין את מי לשאול ואין עם מי לדבר…
אותו הדבר בשיר או ניגון. אדם יכול לשמוע את אותו שיר שוב ושוב. האם מישהו יכול לשאול: בשביל מה אתה שומע את זה שוב, הרי שמעת את זה כבר ואתה מכיר את זה? ברור לכולם שלא שואלים כזו שאלה, השיר תופס את האדם וחודר אליו עמוק פנימה ולכן הוא לא מסוגל להיפרד ממנו.
מי שלומד חסידות יודע שחלק הארי בעבודת החסידות הוא ההתבוננות והחזרה על הדברים. אדם למד קטע ממאמר או פרק תניא וזה שובה את לבו ומשפיע לו על הנפש, ולכן הוא חוזר ולומד את זה שוב ומתבונן בדברים. מי שיש לו חוש, יבין את הטעם הנפלא של חסידות ואיך שהיא תרופה לנפש.
וזה טעם נרכש, אפשר וצריך לפעול שהדברים שאותם אנחנו לומדים יכנסו אל תוך הלב ויפעלו בנפש פנימה. ואפשר גם לטעות בדרך. אדם שומע על כך שיהודי צריך להתפלל בהתלהבות או בדביקות והוא חוכך בדעתו מה היא אותה דבקות, מה עליו בדיוק לעשות כדי לייצר את אותה התלהבות? אולי מחיאות כפיים זה "כל עצמותיי תאמרנה"? חשוב להבחין בין עיקר לטפל ובין סיבה ותוצאה. ביטויים חיצוניים לא פועלים שום דבר בלב האדם, הלב לא נתפס ונמשך אל העניין ולא נעשה אצלו שום שינוי אמיתי.
שינוי אמיתי בלב נעשה רק כאשר השקפת העולם טיפה זזה, משהו בהבנה משתנה. עד אתמול האדם היה שקוע במציאות של עצמו, מה אני רוצה ולאן אני שואף, ואילו היום זה קצת אחרת. "אני נבראתי לשמש את קוני", או כפי שהרבי מליובאוויטש נהג לצטט את הגרסה הנוספת: "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". ההבנה הזאת מזיזה אצלו משהו, הראש מבין ולאט לאט גם הלב נמשך אחריו.
אי אפשר לכפות על הרגש שום דבר, אם רוצים שהרגש יהיה מחובר בצורה טובה ויזוז בו משהו, זה רק על ידי לימוד שמביא להכרה. אי אפשר סתם כך לייצר רגש של אהבה או יראה, צריך קודם כל להכיר בטוב שקיים באותו הדבר או ברע שהוא מסתיר ורק כך נוצר רגש של משיכה או רתיעה כלפי אותו הדבר.
אדם שנמצא חלילה במצב לא טוב והוא כועס ובוכה, הוא לא מתאמץ לבכות בגלל שאמרו לו שבמצב לא טוב צריך לבכות. המצב הלא טוב מכריח אותו לבכות, אפילו בניגוד לרצונו. לפעמים אנשים מסתירים את פניהם כדי שלא יראו את הרגש שמבצבץ לו וחושף את מצבם.
כך גם כשמדברים על רגש רוחני. יהודי שלומד ומתעסק בעבודת ה' והוא כולו שקוע בעניין ולעיתים מצר על המצב שלו, כמה הוא רחוק מה', הוא יכול לעיתים להתמרמר ואולי אפילו לבכות על מצבו, אבל לא זה העניין, הבכי הוא רק תוצאה של הרגש החם אבל הוא לא העיקר. יבוא אדם ויגיד שהוא שמע שיש עניין להגיד תהילים בדמעות, אלא מה, הוא לא מצליח לבכות כי הוא לא מחובר והפסוקים לא מעניינים אותו, אז הוא לוקח בצל כדי להגיע לדמעות… זה הרי שטויות.
רק לימוד יכול להביא להכרה ושינוי. כשאדם לומד חסידות הוא לאט לאט משתנה ומתחיל להבין אחרת ולהרגיש אחרת, אפשר להתנועע בידיים ורגליים אבל צריך ללמוד, ולהישאב לתוך זה.
בלימוד עצמו יש רמות. לא תמיד ההתפעלות תהיה באותה מידה, אם בכלל. הדברים פועלים לאט. כמו בסיפור על רבי עקיבא, טיפה ועוד טיפה על האבן ועם הזמן הסלע נשחק. בלי הרבה רעש וצלצולים.
היה חסיד שקראו לו בקרב החסידים "הדוד ר' יוסל'ה". הוא היה דוד של הצמח צדק (האדמו"ר השלישי בשושלת חב"ד) והיה איש משונה, מה שנקרא "טיפוס". מצד אחד הוא היה בעל מדרגה, אבל כשמדי פעם היו מאירים אצלו העניינים, הוא התנהל קצת בשונה מהרגיל…
באותה תקופה היה נהוג אצל בעלי-הבתים בעיירה, שביום שישי לאחר שהתרחצו בבית המרחץ וטבלו לכבוד שבת קודש, היו מזמינים אחד את השני לכוס בירה. אחרי המקווה החם מגיע משהו צונן. אותו ר' יוסל'ה נכנס גם הוא למרחץ, פגש שם איזה חבר והזמין אותו להיכנס אליו אחר כך לשתות יחד בירה.
כשר' יוסל'ה יצא מהמרחץ הוא שקע בהתבוננות חסידית, וכמובן שכח מהחבר ומההזמנה. הוא בא לביתו כשהוא שקוע במחשבות ולאחר כמה דקות אותו חבר דפק בדלת, ר' יוסל'ה פתח את הדלת ולא הבין מה החבר רוצה, הוא אפילו כעס עליו ואמר לו "מה באת בערב שבת לקשקש ולשתות בירה בזמן שצריך לעסוק בהכנות לשבת, להחליף את לבושי החול, מחשבה דיבור ומעשה, בבגדי שבת?". אחרי השבת ניגש אותו חבר אל ר' יוסל'ה, התנצל והסביר שהוא דפק בדלת בעקבות הזמנתו של בעל הבית, אבל ר' יוסל'ה אמר לו: "מה שדיברנו – היה בבית המרחץ, ומה זה שייך לאחר מכן?!". זה מה שנקרא טיפוס.
בכל אופן, יש אמרה יסודית בשמו. הדוד ר' יוסל'ה היה אומר שבכל דבר בעולם יש חיצונית ויש פנימיות, וכך גם בלימוד. אפשר ללמוד בצורה חיצונית ושטחית ואפשר בצורה פנימית ועמוקה. כשלומדים נגלה, גמרא והלכה, אפשר ללמוד בשתי האיכויות, אבל כשמדובר על לימוד של פנימיות התורה, איך אפשר ללמוד באופן חיצוני? הרי כל המהות של פנימיות התורה היא פנימית, אז ללמוד את זה בצורה חיצונית?!
בכלל בלימוד יש דרגות ורבדים. כאשר לומדים והכל רץ בקלות, בלי שום יגיעה ומאמץ, הדברים לא באמת ייכנסו אל תוך האדם. ללא מאמץ לא רק הלב לא ייתפס, אלא אפילו לא הראש. יכול להיות אדם עם ראש טוב ויש לו המצאות וסברות והכל הולך לו בקלות, אבל הוא לא מתעסק ומתייגע בדברים שאותם הוא לומד. וכמו שהוא לא הכניס את עצמו אל הדבר, כך גם הדבר לא נכנס בו, הכל נשאר עומד מבחוץ. כדי שהדברים ייכנסו צריך להתרכז ולהתייגע.
מספרים על המשפיע החסיד ר' חאטשע פייגין שבתקופה שלמד כבחור בישיבת "תומכי תמימים" הוא היה טרוד בעניין מסוים בלימוד שלא לגמרי הבין. סדרי הלימוד של הישיבה הפריעו לו להתמסר לנושא הזה בלבד, אז הוא החליט להצהיר שהוא חולה ולא לבוא אל בית המדרש במשך כמה ימים. את הימים האלו הוא ניצל בשביל להתרכז רק באותו נושא ולהתייגע להבין את הדברים לאשורם. וכך במשך כמה ימים הוא לא נכנס לבית המדרש, עד שהבין את העניין ונעשה בריא…
ישבו פעם קבוצת אברכים חסידיים שהיו למדנים גדולים. עבר לידם אדם שהיה שייך לזרם שהתנגד ללימוד החסידות ורצה להשוויץ ולהראות להם את הלמדנות הגדולה שלו, הוא התחיל לחדש חידושים בלימוד ותוך כדי הוא אמר שהחידוש שהוא כעת אומר נפל בדעתו בדרך לכאן. הוא רצה להראות להם עד כמה הוא מוכשר ואיך מתחדשים לו חידושים אפילו בלי יגיעה. אחד החסידים אמר לו: "כמה שזה עולה, כך זה שווה". מה שלא עולה ביוקר גם שווה כך.
אין אמנם שיעור ומדד מדויק מה היא יגיעה, אבל להתייגע צריך. רק כך נמשכים אל הדבר והוא נכנס ופועל בתוך הלב.
