שעת מלחמה, כאב חותך בכל פינה, ובחלל מנסרת השאלה – מה עכשיו? האבל נוכח בכל מקום, והמצב כולו רחוק מלהיות מרנין. אז מה, זהו? נגזר עלינו לשקוע לתוך הלך-רוח של דיכאון וחידלון, או אולי יש בידינו להמשיך בחיים של אור, טוב ועשייה במלוא הכוח?

ככל שהשאלה קשה במישור הלאומי, היא גדולה עשרות מונים אצל אלו שהצער התדפק על דלתם ופגשו אותו באופן אישי. איך ניתן להמשיך את החיים, כאשר אדם שהיה חלק מאתנו, עצמנו ובשרנו, נלקח מאתנו באחת? איך אֵם שבנה נפל בעת שהגן על הארץ ויושביה, יכולה להתמודד עם אבדנה? כיצד בחור צעיר שנפצע פצעים קשים וככל הנראה יישאר נכה לכל חייו, יכול להתעלות על מצבו ולחיות חיים מלאים בעשייה וטוב מתוך שמחה, ולא לשקוע לנצח בדכדוך? ובכלל, איך אפשר לשמור על חיוניות ושמחת חיים תמיד, גם כשהשמיים אפורים והעתיד הקרוב לא נראה בהיר במיוחד?

השאלות הן קשות וגדולות, האתגר איננו פשוט, אבל כנראה שבהחלט כן, בידינו הדבר. יש לנו יכולת, למרות הכול, להמשיך את החיים הלאה וגם ביתר שאת, גם בזמן הסתר פנים וגם כשהחיים שלנו נראים קצת הרבה תקועים.

את סיפורו של אברהם אבינו מתחילה התורה בציווי ה' אליו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך – אל הארץ אשר אראך". גם אם בילדותנו התקשינו בשיעורי כתיבה יוצרת לכתוב סיפור עלילתי, אי אפשר שלא לתהות ולשאול: ככה מתחילים את סיפור חייו של אברהם? לא מגיע לנו קצת רקע על האיש ופועלו לפני שנשמע שהוא זכה לציווי ישיר מהשם יתברך? והרי מפורש בפרשה שבאותו זמן כבר מלאו לו 75 שנים(!) שהיו מלאות עשייה, מאבק והקרבה עליהם אנו למדים מסיפורי חז"ל בגמרא ובמדרשים, כמו השלכתו לכבשן האש באור כשדים.

מה יכולה להיות, אם כן, הסיבה לכך שהתורה כמו מתחילה את הסרט מהאמצע, ומשמיטה פרק נרחב ומשמעותי בעלילות חייו של אברהם?

מתבקש לומר שבציווי "לך לך מארצך" יש עיקרון יסוד בעבודת ה' של כל יהודי, שבגינו הוא ראוי להיות ראש וראשון לסיפור חייו של אברהם. השאלה היא – מהו אותו עיקרון? היכן בדיוק הציווי "לך לך מארצך" פוגש אותנו בחיינו? ואם נרצה לחדד: האם גם יהודי שחי בארץ ישראל צריך לקיים בעצמו את הציווי "לך לך"? להיכן בדיוק ילך?…

חברים יקרים, אתם יודעים, לפעמים אדם מזדמן למקום שאיננו טבעי לו, הוא מרגיש זר ומנוכר וכל הווייתו צועקת – "מה, למען ה', אני עושה כאן?" החיים בעולם הזה מזמנים בהכרח מצבים בהם העסק נראה תקוע. נדמה לנו שנקלענו לדרך ללא מוצא, למבוי סתום. קשה לראות איזו תועלת עלולה לצמוח מהימצאותנו במקום הזה, במצב הזה ובהלך הרוח בו אנו שרויים. ברגעים כאלו, כל מה שאנחנו רוצים זה להיגאל מהבור אליו נפלנו ולהגיע למקום אחר. למקום בו ה'אני' שלנו יהיה דג במים, יפרח ויוכל לתת לעולם את כל מה שיש לו לתת.

בנקודה הזו מתערב הקב"ה ואומר לכל אחד מאיתנו כצו ניצחי: "לך לך!" אל תיתן לסיטואציה הלא נוחה שבה אתה מצוי לנהל אותך ולהכניס אותך לקיפאון. במקום להתכנס פנימה, לשקוע בפסיביות ורק להתפלל שהגל העכור הזה יעבור, בוא תחשוב איך אתה יכול להתקדם וללכת מחַיִל אל חיל בתוך המקום הזה. אתה לא נמצא כאן במקרה. זו לא פשלה בתסריט חייך. אם אתה כאן, בוודאי בידך לעשות טוב, להפיץ כאן אור, לצמוח ולהתקדם. לך לך.

הסופר היהודי-אמריקני הנודע, הרמן ווק, השתתף פעם בחגיגה שנערכה בבית הלבן לכבוד יום הולדתו של הרבי זי"ע ובה נשאו אישים שונים דברים על מורשתו ופועלו. כשכיבדו אותו לדבר הוא אמר כך:

אילו היינו מקבלים מידע אמין שבעקבות הפשרת קרחונים מואצת, בעוד כחודש ימים יעלה דרמטית גובה פני הים וישטוף את העולם כולו, איך היו כולם מגיבים?…

יהיו כאלה שירוצו ליהנות עוד ועוד ממנעמי החיים בטרם ייכחדו. יהיו כאלה שיתיישבו לכתוב את סיכום חייהם, יהיו כאלה שיקרעו שערי שמיים בתפילה, ואילו הרבי – הוא מן הסתם היה אומר לחסידיו ולעולם כולו: חבר'ה, יש לנו חודש ללמוד כיצד לחיות מתחת למים!…

אצל הרבי אין מקריות ואין תקיעוּת. אם מובילים אותך למקום הזה – יש לך בוודאי מה לעשות וכיצד להועיל. בכל מצב, ביכולתך לצלוח את הקושי וגם לצאת ממנו מחוזק.

פעם אחת, כשסיים אלי ויזל הרצאה בנושא השואה, ניתן זמן לשאלות הקהל. אחת המשתתפות ביקשה לברר האם ויזל זוכר את אביה שהיה יחד אתו במחנה. ויזל שאל לשמו, וכשהשיבה ונקבה בשם אביה – ויזל כמו הוכה בשוק והחוויר.

לאחר רגעים של דומיה אמר ויזל בהתרגשות: "אבא שלך הציל את חיי!"

ויזל המשיך וסיפר: "החיים במחנה ההשמדה היו קשים מנשוא. אנשים מתו כמו זבובים, הוכינו באכזריות וסבלנו מרעב ומחלות. בשלב מסוים איבדתי כבר את הרצון לחיות. קצתי בחיי. כבר החלטתי לעשות מעשה ולאבד עצמי לדעת…

"באחד הלילות, שכבתי לי בדרגש העץ מאובן, הקור הצליף בי וחדר לעצמותיי ונפשי הייתה כבויה. לפתע הגיע לאוזניי קול ניגון חרישי המושר בנעימות חמימה. מי יכול לנגן בגיהינום המשוקץ הזה?! התפלצתי. הסתכלתי סביב ומיד מצאתי את מקור השירה. היה זה אבא שלך.

"ניגשתי אליו ושאלתי בחוסר הבנה, איך הוא מסוגל לשיר בתוך מחנה ההשמדה כאילו היה הוא באמצע טיול שלו ורגוע… אביך השיב בקול שקט ורגוע, תוך שהוא מביט לתוך עיניי: ראה, הנאצים הארורים האלה יכולים לקחת ממני הכל. את הוריי, את משפחתי האהובה, את החיים שלי. אבל הם לא יכולים לקחת ממני את שמחתי ואהבתי לחיים. הם לא יכולים לגזול ממני את ההודיה על "שהחזיר בי נשמתי".

"המילים הללו היו עבורי סם חיים", סיים ויזל. "הן הפיחו רוח חיים באפי. אבא שלך הציל אותי!"

אכן כן, גם כשצונאמי שוטף את העולם וגם בתוככי מחנה ההשמדה, אפשר להמשיך לחיות. אפשר לשמוח ולמצוא אור. השאלה היא רק – איך. איך שרים במחנה הנאצי וכיצד זוכים לתעצומות נפש שכאלה, כך שבכל מצב, גם כשקיר ברזל עומד בדרכנו – נהיה בתנועה של "לך לך"?

"הכול בראש" יודעים כולם לומר, ובצדק. כלל התחושות שלנו כמו גם ההתנהגויות הנגזרות מהן, הינן תולדה של הליך מנטלי המתרחש במוח. הן מתחילות בתודעה. זה בעצם מה שעומד מאחורי הכלל שאמרו הקדמונים – "מוח שליט על הלב".

אם לדוגמה אנחנו רואים מול עינינו אוכל והמוח משדר לנו שנרווה ממנו הנאה, מיד נוצרת בלבנו משיכה אליו. כך גם אם אנחנו בדרכנו למפגש חברתי, והמוח מצייר לנו תמונה של שעמום או תרחישים מדאיגים כמו מבוכה ועלבון, תיווצר אצלינו רתיעה והתנגדות פנימית לכל המפגש הזה.

כך גם לגבי החיים בכלל: אם המוח מייצר לנו את ההוויה כולה כעולם חסר משמעות ותכלית, עולם קר ואכזר שבו "כל דאלים גבר" והכול מתנהל רק מתוך אגו ואינטרסים, כנראה שלא נחיה באופוריה גדולה וננסה לברוח ממנו. אנחנו נתכנס לתוך עצמנו ונאבד את חדוות החיים.

לעומת זאת, אילו רק נצליח לשנות את יחסו של המוח אל העולם ונשכנע אותו שלחיים שלנו כאן ישנה משמעות גדולה, יש לנו שליחות אלוקית ויכולת השפעה על העולם כולו, מיד ישתנו גם הרגשות והתחושות שלנו במאה ושמונים מעלות! אם במקום לחשוב על מפגש חברתי משעמם שמתוכנן לנו, נגיע אליו מתוך הכרה עמוקה בכך שיש לנו שם שליחות לבצע – לשמח מישהו, לומר דבר תורה או רעיון בעל ערך, או להוות חברה למישהו שכנראה היה קצת 'נאבד' בלעדינו – לפתע נתמלא אנרגיה, רגלינו ייעשו קלות, וגם אם אנחנו אחרי יום עבודה מתיש לא נחוש בעייפות. ומה בסך הכול השתנה? הגישה. התפיסה שלנו את מה שיהיה ואת מקומנו בו.

אחיי ורעיי, זה סוד האושר היהודי: לכל רגע בחיים שלנו, בין אם זהו רגע מרנין שהגיע כמו על פי הזמנה מאורגנת שלנו ובין אם זהו רגע קשה ומאתגר, יש משמעות ושליחות. וכשאנחנו מפנימים את זה, פתאום מה שהיה יכול להיעשות באי-חשק ניכר – נעשה מתוך מוטיבציה רבה. כי אנחנו לא נקלענו למצב ביש, במקרה או בטעות, אלא הגענו אליו מתוך שליחות! וכשיש משמעות וישנה שליחות – יש גם שמחה וחיות.

כשהקב"ה מצווה אותנו בציווי "לך-לך", הוא לא מספר לנו מראש להיכן בדיוק… הוא רק אומר: "אל הארץ אשר אראך". בכך הוא כמו אומר לכל אחד מאתנו – אל תחשוב שאגלה לך מראש מהי הדרך ומהם האתגרים שיוצבו בפניך. אבל אתה יכול לשאוב עידוד מכך ש"אראך". אני בעצמי אהיה אתך לאורך כל הדרך, וחלילה אינני נוטש אותך לנפשך. בכל צומת דרכים ולקראת כל אתגר, אני אהיה שם, אכווין אותך ואתך לך ציונים וסימני דרך. בכל פעם שתרצה ללכת בדרך האמת, אסייע לך למצוא אותה.

אברהם, אבינו הראשון, עבר לאורך כל חייו מסעות ותלאות, נתנסה בעשרה ניסיונות וצלח את כל המשוכות. עמידתו בהם בגבורה, מעניקה לכל אחד מצאצאיו, בני ישראל, את היכולת לדבוק למרות הקושי בדרך ה'. אברהם משמש לנו אות ומופת לחיי שליחות, בכל מצב ובכל מקום.

עלינו לזכור שגם בזמנים כמו אלה שאנו מצויים בהם מאז אשתקד, יש לנו שליחות. לחזק ולהתחזק באהבת ישראל, להרבות בתפילות, להניח תפילין עם יהודים, להשפיע על נשים להדליק נרות שבת, לחזק ולהתחזק בביטחון, להוסיף בלימוד תורה ולומר את האמת האלוקית בגאון.

לך לך. לחיים, לחיים ולברכה.