חסידים מספרים, שפעם נכנס לרבי מצאנז אחד מהחסידים שלו, שהיה גביר גדול. הוא דיבר עם הרבי על העסקים שלו, ועל כך שהוא עומד לחתן את הבן שלו בשעה טובה. אחרי כמה רגעים, הרבי שאל את היהודי: "אתה מכיר את המלמד ר' זושא?", והיהודי ענה: "כן, בוודאי אני מכיר אותו!" "ומה אתה חושב עליו?" המשיך הרבי לשאול, והיהודי ענה בשמחה: "איש יקר מאוד, שמחנך את ילדי ישראל בקדושה". "ידעת שהוא מחתן את הבת שלו?" שאל הרבי, והיהודי ענה: "לא ידעתי". "את מצבו אתה יודע? אין לו מספיק כסף לעשות את החתונה". "לא, לא ידעתי. אני שומע רק עכשיו מהרבי".
הרבי הוסיף להקשות: "איך אתה לא יודע?" היהודי הסביר: "רבי! אני הולך בבוקר לעבודה, וכשאני חוזר הביתה אני אוכל משהו ומיד הולך ללמוד. ברוך ה', אני לא שייך לסוג של האנשים האלה שמחטטים כל הזמן מה הולך אצל פלוני ומה קורה עם אלמוני, יש לי את החיים שלי". בשלב הזה, הרבי התחיל פתאום לדבר על פרשת השבוע: "על יוסף הצדיק מסופר שהוא הולך לאיבוד בשדה, והתורה מספרת: 'וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה', ורש"י מפרש על המילה 'איש' שהכוונה למלאך גבריאל. לעומת זאת, בפרשה הקודמת כשיעקב אבינו נפגש עם איש: "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר", רש"י אמנם מפרש שמדובר במלאך, אבל הפעם המלאך הוא שרו של עשיו".
הרבי הקשה: "למה כאן 'איש' זה גבריאל, ושם 'איש' זה שרו של עשיו?" הרבי לא חיכה לתשובה, וענה בעצמו: "כשיעקב ביקש מהמלאך לברך אותו, המלאך רוצה לברוח כי הוא צריך לחזור לשמים לומר שירה. איש שמבקשים ממנו עזרה, והוא מתחמק בתירוץ שהוא צריך ללמוד תורה ולעבוד את ה', הוא שרו של עשיו… לעומתו יהודי שהולך לחפש מי צריך עזרה, ושואל אחרים: "מה תבקש?", הוא מלאך טוב והוא בגדר מלאך גבריאל…".
אני רוצה לספר סיפור, שאמנם כבר סיפרתי אותו לפני כמה חודשים, אבל ברוך ה' התחדשו בו מאז עוד כמה פרטים חשובים. לפני שנתיים וחצי בערך נפטר בלוס אנג'לס באמריקה יהודי בשם סול טייכמן. היהודי הזה היה בעל צדקה עצום! פעם אחת שאל אותו מישהו: "למה גביר כל כך עסוק כמוך, שיש לך עסקים ונדל"ן, באמריקה ובארץ – למה אתה כל הזמן מתעסק במעשי חסד?" סול חשב לרגע, ואז אמר: "אני אספר לך את סיפור החיים שלי, ואז תבין".
סול טייכמן נולד במונקטש שבהונגריה בשנת 1927, כשהוא נקרא בשם שלמה זלמן טייכמן. כשהוא הגיע לגיל 16, בשנת 1944, הנאצים ימ"ש נכנסו להונגריה. "הם אספו את כולנו, את כל יהודי מונקטש, ולקחו אותנו לאושוויץ. כשהגענו לשם, העמידו את כולם בשורה ארוכה מאוד. כבר מרחוק ראיתי שבקצה הטור יש שולחן ולידו יושבים אנשים, כשבאמצע יושב בן אדם ששואל כמה שאלות. לחלק מהאנשים הוא אומר לפנות שמאלה, ולחלק ימינה.
"בזמן שעמדתי בשורה, פתאום בא אלי יהודי עם זקן לבן ארוך, שלא היה זכור לי שראיתי אותו אי פעם. כל הרכבת שלנו הייתה מלאה אנשים ממונקטש שהכרתי, אבל אותו לא הכרתי. הוא ניגש ושאל אותי: 'בחור, מתי נולדת?' עניתי לו: 'שנת 1927'. הוא התחיל להתווכח איתי: 'מה פתאום? אתה נולדת ב-1925!' לא הסכמתי בהתחלה: 'מה פתאום? אבא שלי אמר לי, ואמא שלי אמרה לי!' אבל היהודי לא ויתר. הוא אמר בתקיפות: 'לא!! אתה אולי לא זוכר, מרוב ההתרגשות שלך. אתה נולדת ב-1925! אני זוכר בוודאות!' הוא התחיל ממש לצעוק: 'מתי נולדת? נו, תגיד לי – מתי נולדת?' אז ויתרתי, אמרתי – 'בסדר, 1925'. הוא המשיך: 'תגיד עוד פעם! נו, עוד פעם!' ככה הוא חזר איתי, לא יודע כמה פעמים, שנולדתי ב-1925". סול טייכמן לקח אוויר, והמשיך לספר: "השורה הלכה והתקדמה, הגעתי עד לשולחן, ואז האיש באמצע, שאחר כך הבנתי שזה היה מנגלה ימ"ש, שאל אותי: 'בן כמה אתה, מתי נולדת?' באופן אוטומטי עניתי 'ב-1925'. אותו זקן החדיר לי לראש – 1925. אז הוא סימן לי ללכת לצד ימין. אחרי כמה זמן הבנתי שמי שהיה פחות מגיל שמונה עשרה, ה' ישמור, נשלח למות על קידוש ה'… אני, שכביכול הייתי יותר משמונה עשרה, נשלחתי לעבודה ונשארתי בחיים".
סול טייכמן המשיך ואמר ליהודי: "אני ראיתי באותו יום מלאך. האמת היא שהוא לא המלאך הראשון שראיתי בחיים שלי, וגם לא האחרון. באותה מלחמה ראיתי מלאכים כל הזמן. בניסי ניסים נשארנו בחיים, אחי ואני, ולגמרי במקרה פגשנו בן דוד שנשאר בחיים, והוא גילה לנו שאבא שלנו עוד חי, וכך התאחדנו". אחרי שהתאחדו שרידי המשפחה, האבא שרצה לפרנס אותם, בלית ברירה התעסק בעניינים לא כל כך חוקיים, והכניסו אותו לכלא. "נשארנו לבד… שני נערים צעירים, בלי אפשרות לפרנסה. הגשנו בקשה לצאת לאמריקה, להתחיל שם חיים חדשים. האמריקאים אפשרו למכסה של מאתיים ילדים יתומים להגר לשם. היה מלאך שסידר לשנינו אישור להיכנס לרשימה.
"אחרי שעלינו לאונייה, רב החובל שאל פתאום: 'מי זה כאן טייכמן?' אמרנו לו: 'אנחנו טייכמן'. הוא מסתכל עלינו ואומר: 'קיבלתי מברק שכתוב בו: תוריד מיד את הילדים של טייכמן! אבא שלהם בחיים, הם לא יתומים!'". אמנם האמא שלהם נהרגה, אבל אצלם יתומים נחשבו רק משני ההורים. רב החובל לקח אותם לחדר שלו, והם ישבו אצלו רועדים מפחד, מה יעשו איתם. הם ידעו שיחשיבו אותם עבריינים עקב הניסיון לצאת מהמדינה, ויכניסו אותם לכלא להרבה זמן. "רב החובל אמר: 'אני מצטער, קיבלתי פקודה מהמשטרה להוריד אתכם מהאונייה'. שני הנערים התחילו לבכות, ואז אותו רב חובל גוי התגלה כמלאך מושיע. הוא אמר: 'מה? אני אשלח ילדים לכלא, לסכנת נפשות, רק בגלל שאבא שלהם חי?' הוא לקח את המברק וקרע אותו לחתיכות".
סול טייכמן סיים לספר ואמר כך: "ראיתי הרבה מלאכים בחיים שלי. בגללם, כל בוקר כשאני קם, אני שואל את עצמי שאלה: בשביל מי אני יכול להיות היום מלאך? איזה חיים חדשים, איזה אושר, צחוק, או עיניים זוהרות אני יכול ליצור היום?".
אחרי שסיפרתי את הסיפור הזה, הוא התגלגל דרך הרשת לכל רחבי העולם. אחרי זמן מה התקשר אלי יהודי שהיה גר באנטוורפן כמה שנים, וכיום הוא חי בארץ. היהודי הזה מכיר טוב את המשפחה של סול טייכמן. הוא אמר לי שסול אמנם נפטר לפני שנה, אבל אשתו עוד חיה. אותו יהודי סיפר שהיא שאלה אותו: "תגיד, מה קורה? מתקשרים אלי עשרות אנשים ושואלים אותי – מה הסיפור הזה? זה סיפור נכון? הכל היה באמת?" אחרי שהיא מאשרת את הסיפור, כל האנשים אומרים לה: "תשמעי, הסיפור הזה עשה אותנו למלאכים".
אותו יהודי גם נתן לה את המספר שלי, ואחרי כמה ימים היא התקשרה אלי ובכתה בהתרגשות. היא תיארה לי את המצב שלה כעת: "אני יושבת בבית שלי בבידוד, ומרגישה רע. את הילדים שלי ואת הנכדים שלי אני לא יכולה לראות, ועצוב לי. פתאום התחילו להתקשר אלי כל כך הרבה אנשים! בשבילי, בעלי חזר להיות המלאך שלי…".
אחרי כמה ימים הבנתי שהסיפור עוד ממשיך. קיבלתי טלפון משליח חב"ד באוסטריה, שהגיע אליו יהודי עשיר וביקש ליצור איתי קשר. שוחחנו בטלפון, והוא שאל: "הרב, בשביל מי אני יכול להיות מלאך?" אחריו התקשרו עוד אנשים, ורק לפני כמה ימים מישהו אמר לי שהוא מתחייב לחלק אוכל בכמויות גדולות לאנשים שאין להם.
אני חושב שכל אחד ואחד מאתנו צריך לעשות עם הסיפור הזה שני דברים. דבר ראשון, תחשוב מי היה המלאך שלך. אבא ואמא שלך, זה בוודאי. אבל עוד אנשים – אחים ואחיות, אולי מורה, אולי חבר שאמר לך מחמאה, או רב שהעביר שיעור ששינה אותך. עצם המחשבה על זה תגדל אותך. הוא כבר לא יהיה רק משהו מהעבר, אלא ימשיך להשפיע בהווה. אבל חוץ מהמחשבה – כמה יפה וכמה נעים להרים טלפון, לשלוח מייל או מכתב, היום יש הרבה אפשרויות, ותאמר ליהודי המלאך שלך: "אתה יודע? בזכותך, בגלל המילה שאמרת לי, בגלל הניגון ששרת, בגלל השיעור שלך, עד היום אני אדם אחר. בזכותך נדלקתי".
מעשה כזה יעשה גם לנו טוב. זאת הרגשה נפלאה להיות מכיר תודה. וכמובן העיקר הוא מה זה ייתן לשני. כמה מוטיבציה לעשות טוב הוא יקבל, כשהוא ידע שדברים לא עפים באוויר, ומישהו קולט ומקבל ממנו. הוא ידע שהוא זרע זרעים שעוד יצמחו גבוה. אל תחשבו שמי שמודה הוא אדם חלש. ההפך! אדם שאומר תודה, זאת גדלות ועוצמה. הימים האלו של חנוכה, ימי הלל והודאה, הם הימים המתאימים ביותר בשביל להודות. בחסידות מבואר שהלל הוא מלשון הילה, כמו "בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי". וכשאנחנו מהללים מישהו אנחנו מעצימים ומגדילים את האור שלו! יכול להיות שהוא בעצמו זקוק עכשיו למלאך שיזכיר לו שהוא היה פעם מלאך לאחרים.
השלב השני הוא, לחשוב הלאה: בשביל מי אני יכול להיות מלאך. חמש דקות של חום, של דאגה אמיתית, מילת עידוד, עצה מהלב, יוצרות מלאך. אפילו רק חמש דקות בלב פתוח, יכולות לעשות שינויים עצומים. את זה הרבי החדיר בנו, שנהיה תמיד בשליחות. תמיד לנסות להיות המלאך. תחשבו גם אתם בכל יום, המלאך של מי אני יכול להיות היום.
מובא בספרים הקדושים, שבזמן הדלקת נרות-חנוכה, בחצי השעה הראשונה, מופיעים שלושים ושישה מלאכים, ומעלים את התפילות והברכות שלנו עד כיסא הכבוד. הנקודה הזאת קשורה להוראה של הרבי הריי"צ, שכל אחד צריך להקשיב לנרות החנוכה, ולשמוע מה הם מלמדים אותנו. נרות חנוכה הם המלאך שלנו. הם מאירים ומורים את הדרך שלנו אל כיסא הכבוד. שלושים ושישה המלאכים הללו הם הנרות בעצמם, שבזכותם עולות התפילות שלנו אל ה' יתברך, ועל ידם אנחנו מבינים מחדש מה ה' רוצה מאיתנו. וכן, הוא רוצה שבשביל אנשים ששרויים באפלה, נהיה אנחנו מלאכים מאירים.
