נדמה שבעצם הסליחות לא עומדות בפני עצמן, הן עומדות בתור הכנה והקדמה לימים נוראים. מה פירוש הביטוי "ימים נוראים"? "ימים נוראים" הם לא ימים איומים או מפחידים; המובן של המילה "נורא" בביטוי "ימים נוראים" הוא אותו מובן שלה כשהיא מופיעה בתורה, כשיעקב אומר "מה נורא המקום הזה" – זה לא מקום מפחיד, אלא מקום גדול, נשגב. מבין כל החגים של השנה, יש חגים יותר שמחים, יש חגים יותר ארוכים; הימים האלה, ימי תחילת השנה, הם "הימים הנוראים" – הימים שמלאים בהוד.
ראש השנה הוא החג של מלכות ה'. התפילות של ראש השנה הולכות ועולות מדרגה לדרגה עד שהן מגיעות לשלוש הברכות שנמצאות עם התקיעות ומסביבן, הברכות המרכזיות של ראש השנה – "מלכויות", "זכרונות" ו"שופרות", שבהן רואים ומבטאים את גדולת ה'. יום כיפור הוא היום שבו הקדוש ברוך הוא נכנס לעולם ועושה לנו סליחה וכפרה. התמצית של יום כיפור היא לא לעשות תשובה – את התשובה צריך לעשות עכשיו, בחודש אלול – יום כיפור הוא "יום סליחת העוון".
הימים הנוראים הם לא זמן של דכדוך אלא של התרוממות; אנחנו מזכירים שוב ושוב את "המלך", וברור שהמלך יודע את כל מה שחטאתי ופשעתי, ואת כל העבירות שעשיתי – ובכל זאת כשאנחנו ניגשים אל המלך ומדברים אליו, אנחנו לא באים אליו כשאנחנו משקשקים מפחד. גם כשאומרים את הווידוי ואת ה"על חטא" ביום כיפור – לא כל כך אומרים את זה בניגון של יללה. ביקשתי פעם מהרופא שלי, שידעתי שהוא מאלזס, לשיר לי את ה"על חטא" בנוסח שלהם. זה היה מאוד מרשים – הם שרים את ה"על חטא" בניגון של מארש, ניגון מאוד מעורר ומאוד שמח, שאין שם בו שום שמץ של עצבות, ולא בטוח אפילו כמה חרטה יש בו.
הנושא של הימים הנוראים הוא דברים גדולים ונשגבים מאוד: מדברים על גדולת ה', הממשלה שלו בעולם, איך הוא דן וגוזר את כל חיי בהווה, ובוודאי גם את חיי לעתיד – כל אלה הם דברים מאוד נשגבים.
אז מה אנחנו עושים בסליחות? זה אולי לא יפה לומר את זה, אבל אחרי הכל, לכל אחד יש את הצרות הפרטיות שלו, ואנחנו בכל זאת רוצים ליילל קצת, ומתי יש לאדם הזדמנות ליילל קצת? מתי יש לאדם הזדמנות פשוט לבכות קצת, לבכות על כך שלא טוב לו, שעצוב לו? הרי זה נכון, אנחנו יודעים שהעולם לא עשוי כמו שצריך, ושגורלנו כיהודים הוא שיש זמנים שבהם אנחנו אומללים – כשהורגים אותנו באופן סיטונאי, ויש זמנים שבהם אנחנו מאושרים – כשהורגים אותנו באופן קמעונאי, אחד אחד, כל אחד במקום אחר. אז מתי יש לנו הזדמנות לבכות על כך שהעולם לא עשוי כמו שצריך?
אם מסתכלים בסליחות רואים שיש שם קצת קטעים שבהם מבקשים סליחה – כמו שזה מופיע בכל תפילה – אבל זה לא הנושא המרכזי של הסליחות. העיקר של הסליחות הוא: אנחנו מסכנים – באופן פרטי, באופן כללי, באופן לאומי – ואנחנו באים אליך לבכות. זה לא שאדם עומד בחוסר תקווה, אבל בכל זאת – פעם אחת הוא יכול לבטא את עצמו באופן אחר.
יש סיפור מפורסם על יהודי שהיה חסיד גדול, וגם היה מפורסם בבדיחות שלו. יום אחד הוא התאכסן באיזה כפר קטן, והגיע הזמן של סליחות. בעלי הבית רואים אורח יהודי עם זקן מגודל – והוא לא קם לסליחות. העירו אותו, והוא שואל: מה עושים בסליחות? הם התפלאו: איך יתכן?! איך זה שיהודי זקן לא יודע מה עושים בסליחות?! התחילו להסביר לו: בסליחות אנחנו קמים ומתפללים – שהפרה תיתן חלב ושהעסק עם הכפריים ילך בסדר, שנוכל למכור יותר יי"ש בפונדק ושיהיה לנו מה לאכול בשנה הבאה. הוא מסתכל עליהם ואומר: "פוי! אנשים זקנים, קמים באמצע הלילה ובוכים שהם רוצים קצת אוכל!".
אז זה נכון – אנחנו באים באמצע הלילה, וכל אחד רוצה לשפוך את לבו. זה נכון שמדברים קצת גם על החטאים – אבל זה לא מפני שבזמן של הסליחות מנסים להתנקות מכל חטא. בזמן של הסליחות אדם הוא "כבן המתחטא" – כמו ילד בן שלוש או ארבע, שלפעמים בא בלי סיבה מיוחדת לשים את הראש על הברכיים של אבא ואמא ולבכות קצת, לבכות על כל מיני דברים קטנים: שמישהו צבט אותו היום, שמישהו העליב אותו היום. אמנם אני לא בסדר – אבל יחד עם זה קרעו לי את המכנסיים; אני לא בסדר – אבל אני קצת רעב.
סליחות זה לא המקום לדון בדברים הגדולים, זה לא המקום לפתור את הבעיות הגדולות, וזה לא המקום לראות את התמונה הגדולה. אנשי כנסת הגדולה לא תיקנו סליחות, כי הם היו אנשים גדולים והם לא התעסקו בכך שמישהו יקום בבוקר ויבכה קצת על הלחם ועל הפרה. אבל עברו דורות והתברר שאמנם אנחנו כולנו אנשים טובים, כולנו עם רצון טוב וכולנו מבינים את הדברים הגדולים כל אחד לפי דרכו, אך עדיין אנחנו מרגישים לפעמים צורך לבכות לקדוש ברוך הוא.
בראש השנה אין הרבה זמן לדבר על זה, להגיד: "תראה, ריבונו של עולם, איך שמציקים לי, תראה מה שקורה לי בענייני פרנסה, תראה איך מתנהג אליי הבוס שלי". בראש השנה אנחנו עסוקים כל הזמן בתמונות גדולות, בדברים נפלאים.
הימים הנוראים הם ימי הדין הגדול והנורא, שחל לא רק עלינו; הוא חל על העם שלנו, על העמים האחרים, על כדור הארץ ועל ההיסטוריה. בראש השנה, כשמתעסקים בתמונה הגדולה של מלך העולם שהוא מנושא ומרומם, לא מתעסקים בצרות הקטנות, וביום כיפור כשאומרים לקדוש ברוך הוא: אתה יכול לכתוב את חיינו ולמחוק את חיינו ולשנות אותנו מן הקצה לקצה – גם כן לא מתעסקים בצרות הקטנות. כמובן קורה שבן־אדם במקום לחשוב בתפילת ראש השנה על העניינים הגדולים, הוא מפעם לפעם בכל זאת אומר לקדוש ברוך הוא: "למה שלא תוסיף לי קצת למשכורת"? אבל זה קורה רק ליהודים הפשוטים; היהודים המרוממים לא עוסקים בזה בראש השנה וביום כיפור. אז מתי יש זמן לאנשים הללו, שבכל זאת רוצים קצת לבכות, זמן לכך? גם אדם מבוגר, שאולי לא רוצה לקום לבכות על האוכל, בכל זאת רוצה לבכות על העניינים שלו, על כל מיני דברים בחיים, שהם לא טרגדיות גדולות, אבל הם חלק מהצער האנושי הקטן.
עכשיו, בימים שלפני הימים הנוראים, אנחנו קמים בלילה, בשעה שהיא לא נוחה לנו, ובאים לבכות קצת לפני הקדוש ברוך הוא. אנחנו יודעים שאנחנו לא התנהגנו בסדר גמור, אז אנחנו גם קצת מתוודים על החטאים, ואנחנו גם יודעים שיש לנו לא מעט צרות.
אנחנו אומרים סליחות לא בשביל לתקן את כל העולם, אלא בשביל לפחות לדבר קצת על העניינים הקטנים ולנקות את זה קצת מעצמנו, ואחר כך כשנגיע לימים הגדולים והנוראים, אז נוכל לדבר על העניינים הגדולים.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע
