לחיים חברים יקרים! שמעתי פעם מרבי יואל כהן זצ"ל את הסיפור הבא על "הדוד ר' יוסל'ה". ר' יוסל'ה היה דודו של האדמו"ר הצמח צדק, ובפי חסידים כונה "הדוד". הוא היה אדם לא־שגרתי – מה שמכונה 'טיפוס'. מצד אחד הוא היה אדם בעל מדרגה, אבל ההתנהלות האישית שלו חרגה לעתים מן המקובל…
באותה תקופה היה נהוג אצל בעלי־הבתים בעיירה, שביום שישי לאחר שהתרחצו בבית המרחץ וטבלו לכבוד שבת קודש, היו מזמינים זה את זה לשתיית בירה מרעננת. בכל זאת, אחרי המקווה החם מגיע לטובלים ללגום משקה צונן… וכך, באחד מערבי שבת קודש, כשנכנס ר' יוסל'ה למרחץ, פגש שם אחד מידידיו והזמין אותו להיכנס לביתו לאחר הרחצה והטבילה לשתות יחד.
כשר' יוסל'ה יצא מהמרחץ, הוא שקע בהתבוננות חסידית עמוקה. הוא העפיל לפסגות, וכמובן שכח מידידו ומההזמנה לישיבה בצוותא. כך הגיע הביתה כשהוא שקוע במחשבות. מספר דקות לאחר מכן נשמעו נקישות בדלת ביתו, ר' יוסל'ה ניגש לפתוח את הדלת וראה מולו את ידידו. מול מבטו התמה, שאל אותו הידיד אם יוכל להיכנס אליו לשוחח ולשתות בירה. לעומתו, ר' יוסל'ה לא הבין על מה מדובר. הוא התרעם ואמר לו בקפידה: "אין לך מה לעשות בערב שבת קודש?! רק לבלות ולהעביר את הזמן בהבלים בזמן כשצריך לעסוק בהכנות לשבת, להחליף את בגדי החול הגשמיים והרוחניים – המחשבה הדיבור והמעשה – וללבוש בגדי שבת?!…".
לאחר השבת ניגש הידיד אל ר' יוסל'ה, התנצל בפניו והסביר שהוא הגיע לביתו בעקבות הזמנתו האישית בהיותם במרחץ. אבל ר' יוסל'ה עמד בשלו ואמר: "מה שדיברנו – היה בבית המרחץ, ומה זה שייך לאחר מכן?!…"
מהסיפור המשעשע הזה הפיק רבי יואל הוראה גדולה לחיים שלנו. לפעמיים אנחנו חשים אכזבה על כך שאנחנו חווים התעוררות סוערת לעבודת ה', אבל לאחר כמה שעות או מספר ימים הכל נעלם כלא היה. צריך לדעת – הטעים רבי יואל – שזה היה 'בבית המרחץ'… לפעמים כשהמיקום והנסיבות משתנים, הכל משתנה. זה חלק מהצורה בה הדברים מתרחשים בחיינו, וצריך לדעת שיש מה שנעשה בבית המרחץ ויש מה שנעשה אחר כך כשחוזרים הביתה, וצריך ללמוד להתנהל עם שני הצדדים כראוי.
אחיי ורעיי, בואו נרחיב ונטעים את הדברים. אתם יודעים, לפעמים יש מצבים בחיינו בהם אנחנו חווים מעין 'יציאת מצרים'. פתאום, כמו משום מקום, אנחנו מתעוררים ומחליטים לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון, לנטות אחרי יצרנו הטוב, לגלות ולהאיר את נפשנו האלוקית – למרות שרגע קודם לכן ורגע לאחר מכן אנחנו לאו דווקא נמצאים במצב טהור או קדוש במיוחד. זוהי התגלות שמימית של אלוקות החודרת דרכנו ומציבה אותנו בקרן אורה ושמחה.
התעלות כזו אינה באה על ידי עבודה אישית, יצירה ועמל מצדנו, אלא זה כמו שנכנסת בנו רוח מלמעלה, מהחלק העליון בתוכנו. האדם מצד עצמו יכול להיות שרוי עדיין במקומות מפוקפקים – כשם שבני ישראל במצרים היו במ"ט שערי טומאה – ועדיין ביכולתו להתעלות ברגע מסוים ולחוות רגש של התרוממות, ולעשות מעשים של חסד וטוב וקדושה. מדוע? מפני שנכנס לו משהו רוחני בראשו, אור חדר בלבו. אמנם האור הזה גם עלול להיעלם מהר כלעומת שבא והאדם עצמו יישאר כפי שהוא בלי שיתהווה שינוי של ממש בתכונותיו, אבל נכון לרגע הזה בעת ההארה הוא כמו הפך לאדם אחר.
כך מגדיר זאת האדמו"ר הזקן במאמרו המפורסם "אדם כי יקריב" (ליקוטי תורה פרשת ויקרא): "לפעמים יוכל להיות התפעלות בנפש שלא על ידי הכנה ויגיעה כלל, וכמו שאנו רואים שיש הרבה אנשים שמתעוררים פתאום ויתלהב לבם ומוחם בתפלה משך זמן מה בלי נודע להם הסבה מאין בא אליהם התעוררות זאת, ובמעט זמן יכלה כח התעוררות זאת. והיינו שהיא באמת הערה מלמעלה רק אתערותא דלעילא, לעורר אתערותא דלתתא".
זכורני שלמדתי יסוד גדול בנושא הזה באחד ממאמרי החסידות הראשונים של הרבי זי"ע ("וספרתם לכם", ל"ג בעומר תשי"א). המאמר מאריך לדבר על העבודה בנפש הבהמית דווקא, שבה עיקר ההתמקדות בימי ספירת העומר, ורוב הדיון במאמר נסוב אודות שלושת חלקי הפסוק בשיר השירים: "מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה, הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ".
מדוע הפסוק פותח ומדבר בלשון יחיד – "משכני", ואילו אחר כך משנה ללשון רבים – "אחריך נרוצה"? ההסבר הוא, שהפסוק עוסק בכמה שלבים בעבודת ה' הבאים זה אחר זה, והשוני בין המדרגות נרמז בשינויי הלשונות בכתוב.
"משכני" רומז למה שמכונה בספרי הקבלה והחסידות "אתערותא דלעילא" – התעוררות מלמעלה, כלומר שהמשיכה נעשית ללא כל פעולה מצד האדם, אלא היא תלויה כולה בצד המושך. זו אכן בחינת יציאת מצרים, כאמור, שבאה לפתע פתאום כמתנה מלמעלה. ה' מוציא את האדם מן המיצר, משפל תחתית, תוך התגלות עצומה של אור אלוקי עליון הגדול בכמה מידות ממושגיו של האדם עצמו.
זה מזכיר לנו את הפסוק שנאמר לגבי יציאת מצרים "ואשא אתכם על כנפי נשרים" – נשיאה זו היא פעולה שאינה תלויה באדם אלא בחסדו ובטובו של ה', וכמו שאומרים בהגדה של פסח "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו וגאלם". יש רגעים וחוויות בחיים בהם הנפש האלוקית שבאדם מרגישה גילוי אלוקות, והדבר מעורר בו תשוקה וצימאון עמוקים מאוד. בשפת החסידות נקראת התגלות כזו "מלמעלה למטה" – כלומר, גילוי שנובע משמים, ללא כל קשר אל מצבו ומעמדו הנפשי והרוחני של האדם התחתון.
מהסיבה הזו פתח הפסוק בלשון יחיד – "משכני", מפני שאיזה חלק בתוכי קשוב לקול האלוקי? זו הנפש האלוקית שלי. כיוון שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש" (כמו שכתוב בתניא פרק ב), לכן מעצם טבעה היא מרגישה את ה"קול דממה דקה" של האלוקות. יש לה כביכול 'אנטנה' המזהה ומרגישה את הקול האלוקי שבתוך המציאות ומתעוררת על ידי כך.
"האתערותא דלעילא הנמשך מלמעלה לעורר ולהקריב נפש האדם שלמטה" – אומר האדמו"ר הזקן שם – "הנה הערה זו מגיע לנפש האלקית לבד שהוא חלק אלוה ממעל, ונקראת 'נר הוי׳ נשמת אדם' שהיא בחינת 'אדם', 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'. ויש בה אהבה טבעית מצד שרשה ומקור חוצבה, רק שהיא מוסתרת וצריך להוציאה מן ההעלם אל הגילוי, על כן, על ידי הגילוי והאתערותא דלעילא תצא אהבה זו מההעלם אל הגילוי להיות בטל לה׳ כנר בפני האבוקה".
לעומתה, הנפש הבהמית אינה מרגישה שום דבר. אין לה מצד טבעה יכולת לחוש באור האלוקי, ולכן היא אינה שותפה לכל האירוע. הדברים הרוחניים אינם מדברים אליה, וכך היא נשארת כמות שהיא. הנפש הבהמית חושבת על דבר אחד: הישרדות – ובצורה הנעימה והנוחה ביותר. העובדה שמופיע עתה גילוי מלמעלה – מבעירה רק את הנפש האלוקית שבתוכי, אבל לא את חברתה הבהמית, כדברי האדמו"ר הזקן שם: "אבל הנפש הבהמית שכבר ירדה וכלולה מטוב ורע… לא שייך בה לומר כן, ולכן אף אם נמשך אתערותא דלעילא אין זה שייכות לנפש הבהמית והגוף, כי הגם ש'רוח האדם העולה היא למעלה', עם כל זה היא בהמה ויורדת למטה, אלא שזהו עבודת האדם דוקא לברר נפשו הבהמית ונקרא 'עובד אלקים', כמו עורות עבודין שמעבד אותן ומתקנן".
העיקרון הזה הוא יסוד גדול בחייו של עובד ה'. לפעמים הנפש האלוקית מתעוררת בתחושות נעלות של רצון לקרבת ה', ואלו אינן תחושות מעושות או דמיוניות אלא אמיתיות לחלוטין, כי אכן כל מהותה של הנפש האלוקית באמת לאמיתו היא היותה "חלק אלוקה ממעל ממש", ומשכך תחושות אלו הן טבעיות עבורה לחלוטין. באותם רגעים אני יכול לחשוב שזהו זה – אני דבוק לשכינת עוזו יתברך לעולמי עד. ואכן מבחינה מסוימת זו האמת, כי הנפש האלוקית דבוקה לשכינה בצורה העמוקה ביותר.
דא עקא, אצל רוב בני אדם אין הנפש האלוקית תופסת את כל מרחבי החוויה, ועל כן עד מהרה מתברר שמחזה האלוקים שראיתי היה רק חצי דבר. לאחר גילוי ההתעוררות אני חוזר הביתה אל חיי השגרה, ופתאום מול הילדים שלי והחוויות הקטנוניות אני מרגיש תחושות אחרות – כעס, אגרסיביות, אנוכיות וכדומה… מה קרה לי? אוי ואבוי לי. האם נשתבשה עלי דעתי, או שבסך הכל אני שקר אחד גדול?
התשובה היא שלילית. אני לא שקרן וגם לא משוגע חלילה. איך אמר הדוד יוסלה? זה היה בבית המרחץ, ועכשיו אני בבית.
בשפה החסידית נאמר זאת כך: הנפש האלוקית שלי אכן הרגישה זיק וניצוץ רוחני, והדבר גרם לה התעוררות ושמחה של ממש. אלא שבאותה שעה הייתה הנפש הבהמית שלי בבחינת 'שינה', ואילו כאשר אחר כך הילד שלי אמר לי מה שאמר – או־אז התעוררה הנפש הבהמית מתרדמתה, ומרוב פחד שהקיום שלה בסכנה, היא מתפרצת ומראה לכל שהיא נוכחת גם נוכחת.
בספר התניא (פרק לא) מפרש אדמו"ר הזקן על פי העיקרון הזה, מדוע היו בני ישראל זקוקים לברוח ממצרים במהירות, כמו שנאמר בפרשת בשלח "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם". וכך כתב:
"דְּלִכְאוֹרָה הוּא תָּמוּהַּ, לָמָּה הָיְתָה כָּזֹאת? וְכִי אִלּוּ אָמְרוּ לְפַרְעֹה לְשַׁלְּחָם חָפְשִׁי לְעוֹלָם, לֹא הָיָה מֻכְרָח לְשַׁלְּחָם?
"אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָרַע שֶׁבְּנַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל עֲדַיִן הָיָה בְּתָקְפּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, כִּי לֹא פָּסְקָה זֻהֲמָתָם עַד מַתַּן תּוֹרָה. רַק מְגַמָּתָם וְחֶפְצָם הָיְתָה לָצֵאת נַפְשָׁם הָאֱ־לֹהִית מִגָּלוּת הַסִּטְרָא אַחֲרָא, הִיא טֻמְאַת מִצְרַיִם, וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ… וְלָכֵן לֶעָתִיד, כְּשֶׁיַּעֲבִיר ה' רוּחַ הַטֻּמְאָה מִן הָאָרֶץ, כְּתִיב: וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הוֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וגו'".
כלומר, יציאת מצרים מסמלת גאולה בשעה שהפחדים בנפשי עדיין חזקים. הנפש הבהמית עדיין לא השתנתה. היא מתפקדת כפי שהיא יודעת לתפקד, בצורה שלפי דעתה תביא לכך שתוכל לחיות בצורה הנוחה והבטוחה ביותר. אם כן, אמנם מצד הנפש האלוקית אני רוצה להיות מחובר ודבוק לאמת האלוקית ולמצוות ומעשים טובים בצורה העמוקה ביותר, אבל הנפש הבהמית צועקת שחיבור ודביקות כאלה הם מסוכנים מאוד… ובכן, אני צריך לשאת את רגליי ולחזור. לאן? הנפש הבהמית צועקת שאני חייב להישאר מבחינה נפשית במצרים – בתוך המיצרים והגבולים של החיים ושל היצר הרע…
חברים יקרים, אנחנו צריכים לגלות הבנה ורגישות כלפי המצב הזה. הנפש הבהמית אינה הופכת את עורה רק בגלל שהנפש האלוקית קיבלה 'מכת חשמל' אלוקית. כשבני בישראל היו במצרים תחת שעבוד נורא שנים כה רבות, דורות שלמים, העבדות הייתה לא רק מעשית אלא מחשבתית ונפשית. היא כביכול נחקקה בהם, ולכן גם כאשר הם יצאו לחירות והדברים לא תמיד הסתדרו בדיוק כפי שציפו, הם ביקשו שוב ושוב: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה". הרי את העבדות הם מכירים, ואילו היעד אליו הם הולכים – לוטה בערפל. לכאורה עדיף כבר לשוב ולסבול את הסבל המוכר והידוע… איך אומרים? להוציא את היהודי ממצרים זה דבר אחד, אבל להוציא את המצרים מהיהודי זה כבר דבר אחר לגמרי.
כן הדבר בחיים של כל אחד מאתנו: הנפש הבהמית הרגילה את עצמה למצוא דרכים נאותות לשרוד בעולם מורכב כשלנו. היא מפתחת כל מיני ריאקציות רגשיות לכל מצב שהוא, כדי שתוכל לשרוד במצבים מורכבים בחיים. לפעמים היא עושה שימוש במידת הכעס, הגאווה, השחצנות, העצלות, העצבות, הבהלה והפחד, לשון הרע, דברים בטלים, נטייה לתאוות האכילה ועד לתאוות היפך התורה ח"ו – בכל מכל כל. וזאת בגלל שהיא מרגישה שזו הדרך הטובה ביותר להישרדות שלה. כשאני שוהה בגלות מצרים שלי עשרות שנים ומתרגל אליה, אפילו אם אני לא שמח בה באמת, למרות זאת בכל פעם שאני חווה סיכון בדרך ממצרים לארץ ישראל שלי, הנפש הבהמית מתחילה לרטוט ולזעוק: אני רוצה הביתה, למצרים!…
הנפש האלוקית רואה את העולם דרך עיניים אלוקיות. לדידה, כל דבר בעולם הזה הוא בעל משמעות ותוכן, והמטרה האלוקית ניכרת בכל דבר. החוויה שלה אינה שהיא מתהלכת בעולם מנוכר ועצמאי, אלא בעולם שבו הכל מייצג ומבטא את האמת האלוקית. הנפש האלוקית משתוקקת לדבר אחד ויחיד: דביקות בלתי פוסקת באמת האלוקית ש"אין עוד מלבדו". אבל הנפש הבהמית תשוקתה היא לשרוד בעולם הזה בצורה הנוחה ביותר, ומפני זה היא יכולה לפתח כל מיני דחפים ורגשות שבעיניה הם הטובים ביותר כדי לעבור את עולמנו זה בנחת.
הנפש הבהמית מטרתה לדאוג לעצמה ולחיים הגופניים שלי. היא אחראית על הנשימה, על הילוך הדם, על מערכת העיכול ועל כל שאר המערכות הביולוגיות שבגוף, כמו שכתב רבנו בספר התניא פרק א: "וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא". הנפש הבהמית על כל קומותיה שואלת את עצמה: איך אוכל להבטיח שאני שורדת וקיימת בעולמנו בדרך ההולמת אותי ביותר? איך אוכל להשביע את רעבוני – למאכלים, להנאות ולכל דבר שישפר את חיי? לשם הגשמת משאלת לב זו היא משתמשת בכלי המוח שלה – מוחין אדירים של אדם גאון – שנועדו לשם האדרה וצמיחה עצמית. תבינו, זה לא אומר שיש בזה רוע כלל, אלא רק בהמיות.
בחסידות ישנו ביטוי: "הבהמה מעולם לא ראתה את השמים", במובן זה שהבהמה עסוקה במה שעומד לגובה עיניה בלבד, מה שעומד לפניה ומועיל לה, ולא במה שמרומם ונעלה ממנה ומעבר להשגתה. היא רוצה לשרוד, ולכן היא תפתח כל מיני תגובות ודחפים רגשיים שישמשו מטרה זו.
הנה דוגמה: אם בילדותי לא העריכו ולא אהבו אותי, מרוב כאב עלולה הנפש הבהמית שלי להחליט עבורי בגיל צעיר שאני לא זקוק להבעות אהבה והערכה, וזאת כדי שהיא תוכל לשרוד. הכאב הוא כל כך נורא, עד שהנפש הבהמית שלי מחליטה שכל רגש הוא מסוכן. כך אני גדל ומתבגר ובאמת חושב שאני לא מרגיש כלום… אבל זהו בעצם מנגנון קיומי להגנה עצמית, שבמשך השנים באופן בלתי־מודע אני יוצר ממנו פילוסופיה שלימה שרק נועדה לכסות על האמת – שעמוק פנימה זורמים בי נהרות של כאב עצור.
חשוב להבין כי גם בנפש הבהמית של האדם – על אף שמה המטעה – יש חכמה גדולה, אלא שהיא משמשת ככלי לשם הגשמת הצרכים שלה, ובשפת הישיבות: המוחין הם 'דין' במידות ולא גדר בפני עצמו. השכל הוא עולם שלם, והוא יכול לייצר כל מיני דחפים רגשיים מאוד מתוחכמים, הכל לשם ההישרדות בצורה הטובה ביותר.
הנפש האלוקית, לעומתה, בהיותה "חלק אלוקה ממעל ממש" אינה יכולה להיפגם. היא נשארת תמיד דבוקה לאלוקות, בתכלית השלימות ובתכלית הקדושה, החדווה והשמחה. היא מחפשת את האחדות שבבריאה, את המטרה והתכלית, את המשמעות של הדברים, את השליחות האלוקית למענה היא קיימת בעולם.
שני הצדדים קיימים בנו, ותפקידנו להבין את שניהם היטב, כי רק כך נוכל למלא את ייעודנו בחיים.
עכשיו אתם מבינים? מהסיבה הזו יציאת מצרים הייתה באופן של "כי ברח העם", כי גם בשעה שאני יוצא מהגלות עדיין יש בתוכי קול פנימי הזועק: היי, אתה בורח! אין לך רשות לגאול את עצמך, המקום הטבעי שלך הוא בתוך הגיטו המצרי!
אך כאן מגיעה הבשורה – אני יכול להבין שיש לי הזדמנות נפלאה לברוח מפרעה מלך מצרים, להזדהות עם הקול הפנימי של נפש האלוקית, ולא להישאר בתוך הכבלים של המצרים האישי שלי.
זוהי הבחינה של "משכני" – האור האלוקי מושך את הנפש האלוקית שלי ומשחרר אותה מהאזיקים של מצרים, וזהו הגילוי של חג הפסח, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".
אלא שזהו רק השלב הראשון בפסוק ובעבודת ה' של יציאת מצרים, ואילו על השלבים הבאים בעבודת ה' הרמוזים בכתוב דידן נלמד בעז"ה בפעם הבאה, וכאן על כל פנים בקצרה:
השלב השני כבר מבהיר ואומר כי "אחריך נרוצה" – בלשון רבים, כלומר שבשלב המתקדם של עבודת ה' משתלבת ושותפה גם הנפש הבהמית. גם היא מגייסת את כוחותיה למען ה' ולהגשמת רצונותיו ושליחותו בעולם, וכשהיא מגוייסת למשימתה זו – היא רותמת להצלחת המשימה את כל כוחותיה הבהמיים שקודם לכן הופנו כלפי הבלי העולם ועכשיו הם פועלים בשירות הקדושה.
לכן נאמר דווקא כאן "נרוצה" – כי אכן כאן מתפתחת בעירה עצומה של ריצה אחרי ה' בתשוקה ובכוח עז – כדברי הכתוב "וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר", הרבה יותר מההליכה המתונה והאצילית של הנפש האלוקית כשלעצמה. זו כבר עבודת ימי ספירת העומר, בהם אנחנו "מבררים" ומזככים במשך ארבעים ותשעת הימים את כל כוחות הנפש הבהמית ועושים מהם כלים אל הקודש.
לאחר מכן, בשלב החותם, אנחנו כבר באים ראויים ומוכנים לחג מתן תורה, בו אנחנו מתייחדים עם ה' ולומדים את תורתו בקדושה ובטהרה, ברתת ובזיע, ועל זה אנחנו ממשיכים ואומרים "הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך".
לחיים, לחיים ולברכה. יהי רצון שנצליח במסענו זה, איש איש במקומו, לזהות את הכבלים הסוגרים עלינו ושיהיה לנו האומץ לברוח ממצרים, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה.
