בס"ד

חבל מתחת לספסל!

חבל מתחת לספסל!

כשאני מדבר עם מישהו ומעוניין להעביר לו מסר, עלי לחשוב לאיזה חלק באישיותו אני פונה. אם אני רוצה, לדוגמה, להשפיע על גנב לשנות את דרכו, עליי לבחון איזה חלק דומיננטי אצלו. אם הוא אדם שכלי, צריך להראות לו שמסתבר שהוא ייתפס. אך אם השכל הוא לא החלק השולט אצלו, אבל הוא קרוב מאוד לילדיו, אז כדאי לומר לו: "תחשוב על הילדים שלך. כשהם ילכו לבית הספר, כולם ילעגו להם ויקראו להם בשמות גנאי". ואם הוא קשור יותר לאשתו, אפשר לומר לו: "אם תמשיך לגנוב, תלך לכלא. ומי יפרנס אז את אשתך? אולי היא תתחתן בסוף עם מישהו אחר?". אם הרגש דומיננטי, אפשר לפנות אליו מצד החסד: "אתה אמנם גנבת למישהו את המחשב, אבל יחד עם זאת לקחת לו את כל המסמכים, את העבודה, את התמונות ששמר. פגעת לו במשפחה, בפרנסה, הרסת לו את החיים!". צריך לדעת לאיזה חלק כדאי לפנות,
וגם כשאנחנו רוצים להשפיע על עצמנו, צריך לחשוב היטב עם איזה חלק שלנו עלינו לעבוד.
התורה משרטטת לנו שתי דרכים של השפעה עצמית: נדר ונזירות. התורה מגדירה שיש לאדם כוח לאסור על עצמו דברים בנדר, ואדם גם יכול לנדור נזירות. לכאורה, יכול אדם לנדור שלא ישתה יין, לא יסתפר ולא ייטמא וממילא הוא יהיה נזיר, ומדוע הנזירות היא מצווה נפרדת? העניין הוא שנדר לא משנה את מהותו של האדם אלא מציב גדר בינו ובין הנפילה שלו, ואילו נזירות איננה מתעסקת בפרט זה או אחר, אלא הופכת את האדם לקדוש ומרימה אותו לגבהים אחרים.
אדם יכול לנדור "עם האדם הזה אני לא מדבר! ברחוב הזה אני לא עובר!". הנדר עושה סייג ברור וחוצץ ביני ובין הדבר שמשפיע עלי לרעה, אבל אני נשאר עם אותו היצר הרע, אותו אגו ואותה רדיפת כבוד. על הנזיר נאמר, לעומת זאת, "קדוש יהיה לה'". הוא לא סתם אומר "לא אשתה יין, לא אטמא למתים". אלא: "אני נזיר, קדוש לה'!" הנזיר לא מדבר אל הנפש הבהמית אלא אל הנפש האלוקית שלו. הנזיר פונה לחלק העשיר והנקי שלו. כמו בן מלך, שרק מעצם המעמד שלו מדבר יפה ומתלבש בבגדים מכובדים.
כשאני נזיר, אני לא רק אדם עם יצרים ותאוות, אלא בן של הקדוש ברוך הוא! הנפש הבהמית כל הזמן מכניסה לי לראש שאני נמוך, שיש לי תאוות ויצרים שרוצים להשתלט עלי, אך כשאני נזיר, כל זה נשכח. כשאני רוצה להשפיע על עצמי – אני יכול לכסח את עצמי, כמו בנדרים, או כמו נזיר – להרים את עצמי לגובה.

כשאני מדבר עם מישהו ומעוניין להעביר לו מסר, עלי לחשוב לאיזה חלק באישיותו אני פונה. אם אני רוצה, לדוגמה, להשפיע על גנב לשנות את דרכו, עליי לבחון איזה חלק דומיננטי אצלו. אם הוא אדם שכלי, צריך להראות לו שמסתבר שהוא ייתפס. אך אם השכל הוא לא החלק השולט אצלו, אבל הוא קרוב מאוד לילדיו, אז כדאי לומר לו: "תחשוב על הילדים שלך. כשהם ילכו לבית הספר, כולם ילעגו להם ויקראו להם בשמות גנאי". ואם הוא קשור יותר לאשתו, אפשר לומר לו: "אם תמשיך לגנוב, תלך לכלא. ומי יפרנס אז את אשתך? אולי היא תתחתן בסוף עם מישהו אחר?". אם הרגש דומיננטי, אפשר לפנות אליו מצד החסד: "אתה אמנם גנבת למישהו את המחשב, אבל יחד עם זאת לקחת לו את כל המסמכים, את העבודה, את התמונות ששמר. פגעת לו במשפחה, בפרנסה, הרסת לו את החיים!". צריך לדעת לאיזה חלק כדאי לפנות,
וגם כשאנחנו רוצים להשפיע על עצמנו, צריך לחשוב היטב עם איזה חלק שלנו עלינו לעבוד.
התורה משרטטת לנו שתי דרכים של השפעה עצמית: נדר ונזירות. התורה מגדירה שיש לאדם כוח לאסור על עצמו דברים בנדר, ואדם גם יכול לנדור נזירות. לכאורה, יכול אדם לנדור שלא ישתה יין, לא יסתפר ולא ייטמא וממילא הוא יהיה נזיר, ומדוע הנזירות היא מצווה נפרדת? העניין הוא שנדר לא משנה את מהותו של האדם אלא מציב גדר בינו ובין הנפילה שלו, ואילו נזירות איננה מתעסקת בפרט זה או אחר, אלא הופכת את האדם לקדוש ומרימה אותו לגבהים אחרים.
אדם יכול לנדור "עם האדם הזה אני לא מדבר! ברחוב הזה אני לא עובר!". הנדר עושה סייג ברור וחוצץ ביני ובין הדבר שמשפיע עלי לרעה, אבל אני נשאר עם אותו היצר הרע, אותו אגו ואותה רדיפת כבוד. על הנזיר נאמר, לעומת זאת, "קדוש יהיה לה'". הוא לא סתם אומר "לא אשתה יין, לא אטמא למתים". אלא: "אני נזיר, קדוש לה'!" הנזיר לא מדבר אל הנפש הבהמית אלא אל הנפש האלוקית שלו. הנזיר פונה לחלק העשיר והנקי שלו. כמו בן מלך, שרק מעצם המעמד שלו מדבר יפה ומתלבש בבגדים מכובדים.
כשאני נזיר, אני לא רק אדם עם יצרים ותאוות, אלא בן של הקדוש ברוך הוא! הנפש הבהמית כל הזמן מכניסה לי לראש שאני נמוך, שיש לי תאוות ויצרים שרוצים להשתלט עלי, אך כשאני נזיר, כל זה נשכח. כשאני רוצה להשפיע על עצמי – אני יכול לכסח את עצמי, כמו בנדרים, או כמו נזיר – להרים את עצמי לגובה.

יום אחד הגיע אלי אדם כבן שישים, שאינו שומר מצוות. פתאום באמצע החיים התברר לו שאבא שלו הוא לא אבא שלו. אימו התחתנה פעם שנייה ולא רצתה שירגיש נטע זר, אז היא סיפרה לו שהבעל השני הוא בעצם אבא שלו. פתאום התברר לו שהוא בן למשפחה אחרת, משפחה דתית ואפילו חסידית… הוא אמר לי: "אני מרגיש כאילו שישים שנה חייתי בשקר, שישים שנה הלכו לאיבוד". אמרתי לו: "זה לא נכון. ה' רצה זה שתעבור את כל מה שעברת. זה היה חלק מהמסע שלך. רק עכשיו הוא רצה שהאמת תיוודע לך ושתוכל לחזור לדרך שהקדוש ברוך הוא רוצה שתלך בה, ושתמלא את השליחות שלך".
אדם יכול לחיות מאה עשרים שנה בלי לדעת שיש לו נפש אלוקית. הוא חי בשקר, הוא חושב שהוא מישהו אחר, עד שפתאום נופל לו האסימון: רגע רגע, אני לא יודע מי אני באמת! מי אני ומי אבא שלי? ואז הוא אומר שהוא נזיר לה', והוא מקבל משפחה חדשה, שורשים חדשים, אבא אחר. הוא רואה שכל השנים שחלפו הוא חי בשקר, בשקר של הנפש הבהמית! במצב הזה הוא אין צורך לעסוק בפרטים, אלא לחשוב בגדול: לבן של הקדוש ברוך הוא לא מתאים להתפלל כמו שהיה עד עכשיו, לא מתאים לעבור עבירות.
ר' מענדל פוטראס סיפר פעם על איכר שגר בכפר נידח, והיה צריך להגיע למוסקבה לאיזה עסק. הוא היה אדם כל כך פשוט עד שהתכוון לרכב על סוס עד מוסקבה. אמרו לו שזה ייקח חודשים, ובמקום זה עדיף שייסע ברכבת, אבל האיכר הזה מעולם לא ראה רכבת. הסבירו לו מהי המכונה הזאת ושיש בה קרונות מפוארים ופשוטים, והוא החליט להתפנק ולקנות כרטיס למחלקה הראשונה.
הוא עומד על הרציף ומחכה לרכבת, אבל לא יודע מה עושים ולמה לצפות. עומדים לידו שלושה אנשים והוא מחליט להתנהג כמותם, הוא רק לא יודע ששלושתם עולים ללא כרטיס…
הרכבת מגיעה והם עולים למחלקה השלישית. היה להם מין הסכם, שאחד עומד בפתח הקרון ומתריע כשמבקר הכרטיסים מגיע. עוברים כמה רגעים והשומר וחבריו מזנקים מתחת לספסלים, והאיכר אחריהם. ושם – לכלוך, אבק וקורי עכביש. הוא חשב שככה נוסעים ברכבת. הדבר חזר על עצמו בכל תחנה, עד שפעם אחת אחד מהם לא הסתתר טוב, הרגל שלו בלטה החוצה. המבקר תפס את כולם, ודרש לראות כרטיס. כשהמבקר הגיע לאיכר שלנו, הוא הוציא את הכרטיס מהכיס, כרטיס למחלקה הראשונה… המבקר ההמום שאל אותו:
"אם יש לך כרטיס למחלקה הראשונה, למה אתה נוסע במחלקה שלישית, ועוד מתחת לספסל?".
ר' מענדל סיים את הסיפור ואמר: "אנשים חיים את כל החיים במחלקה שלישית עם קורי העכביש, למרות שיש להם כרטיס למחלקה ראשונה".
בהזדמנות אחרת סיפר ר' מענדל, שכשהיה במחנה עבודה בסיביר היו שם הרבה אסירים לא יהודים ושבויים מצבאות זרים. פעם התעורר ר' מענדל באמצע הלילה, כולם עדיין ישנו, והוא רואה חייל שבוי עומד בחוץ ומדבר לעצמו תוך שהוא מזיז את הידיים לכל הכיוונים וכאילו מפקד על פלוגת חיילים: "תעמדו כאן, זוזו לשם!" ר' מענדל חשב שהאיש הזה השתגע. טוב, החיים בסיביר לא הופכים אותך לנורמלי יותר… אחרי כמה פעמים שהוא נתקל בתופעה, ניגש ר' מענדל אל האיש ושאל אותו: "תגיד לי, מה אתה עושה?", והחייל ענה: "שמע, בצבא הייתי גנרל חשוב, ועכשיו אני כלוא עם אסירים שיכורים, אנשים פשוטים. אני מרגיש שהם משפיעים עלי לרעה, ועם הזמן אני דומה להם יותר ויותר. החלטתי להתמודד. אני מדמיין לעצמי שאני גנרל, וזה מזכיר לי מי אני באמת ושומר עלי שלא אהיה ברברי". זוהי בעצם העבודה של הנזיר.
בפנימיות, שתי הדרכים האלה הן דרך קצרה שהיא ארוכה, ודרך ארוכה שהיא קצרה. נדר הוא הדרך הקצרה ביותר להגיע ליעד – פשוט מחליטים שזהו זה. אך כפי שכל אחד יודע, יש בדרך הזו הרבה נפילות ובסוף מתברר שהיא דרך ארוכה מאוד. להיות נזיר זו דרך ארוכה – אתה חוזר לשורש האמיתי שלך, וזה לוקח הרבה זמן של התבוננות ועבודה פנימית. אבל אחרי שהגעת למדרגה הזו, אתה מיד שייך אליה. מהבחינה הזו, זו דרך מיידית.
אסור לעבור עבירות ולפעמים אין ברירה וחייבים להשתמש בדרך הקצרה הדומה לנדר, אבל לטווח הארוך חייבים להתמקד בדרך של הנזיר, הדרך החיובית והמרוממת.
בחינוך עובדים הרבה פעמים בדרך הנדר: אומרים לילד "אל תלך לשכן הזה, אל תכניס את המכשירים האלה הביתה, אל תשחק במקום ההוא". זו דרך טובה וחשובה, אבל היא לא פועלת שינוי אצל הילד. הוא עדיין נמשך לשם, ואם הוא יהיה קצת חלש – הוא עלול ליפול. צריך להרים את הילד למצב שיעניינו אותו דברים רוחניים, ואז ממילא דברים נמוכים פחות ידברו אליו. קשה יותר להפוך ילד לקדוש לה', קשה אבל הכי שווה!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן