פעם התווכחו נוצרי, מוסלמי ויהודי איזו דת משכנעת יותר. אחרי סדרת ויכוחים הם החליטו לבדוק זאת, אך לא על בני אדם אלא על דובים. כל אחד יחפש דוב וינסה לשכנע אותו להתקרב לדת שלו. הם נכנסו ליער וקבעו להיפגש כשיסיימו.
אחרי מספר שעות הם נפגשו, והנוצרי היה מלא שריטות. "מה קרה?". "ובכן, נכנסתי ליער למצוא לי דוב. לאחר שמצאתי אותו, התחלתי לספר לו על האמונה שלנו, אבל הדוב בכלל לא רצה להקשיב והתחיל לרדוף אחריי. תוך כדי ריצה נפלתי ונשרטתי". המוסלמי גם הוא היה פצוע, וכך הוא סיפר: "ובכן, גם אני מצאתי לי דוב, והתחלתי להקריא לו את הקוראן, אבל הוא לא רצה כל קשר איתי. התחלתי להיאבק איתו, והוא הכה אותי נמרצות".
השניים הסתכלו ביהודי, שגם בגדיו היו קרועים, כל גופו היה שרוט ושתי ידיו מגובסות. עוד לפני שפנו אליו, הוא אמר: "במחשבה שניה, אולי ברית מילה לא הייתה הדרך הטובה ביותר להתחיל…".
ברית המילה, המופיעה בפרשת השבוע שלנו, היא אחת המצוות הכי לא מובנות. "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" – לוקחים ילד בן שמונה ימים שלא יודע בין ימינו לשמאלו, חותכים אותו וכשהוא מדמם צועקים כולם "מזל טוב!", ועוד מברכים כל אבא טרי שיזכה לקיים את המצווה הזו בעתה ובזמנה… איך יכול להיות שעושים מסיבה גדולה מדבר כזה?
בספרים הקדושים מבואר שברית המילה היא מצווה נמשכת בכל רגע לאורך החיים. ומפורסם המדרש המספר על דוד המלך, שגם בהיותו בבית המרחץ הרגיש קשר לה' על ידי הברית. מה זה אומר? ברית המילה מתבצעת ברגע אחד, וזהו זה. איך היא בדיוק ממשיכה?
היטלר ימ"ש כתב בספר שלו שהיהודים הביאו לעולם שני מומים: בגוף הם עושים את ברית המילה, ובנפש הם פגמו על ידי המצפון. וכאן באה השאלה, זה שהיטלר אומר שברית מילה היא פגימה אפשר אולי להבין בעיניים שלהם, אבל איזה קשר הם ראו בין הברית למצפון ולמוסר?
בסיום מעשה בראשית כתוב "אשר ברא אלוקים לעשות". מדוע כתוב "לעשות" ולא "ועשה"? אלא כותב רש"י "לומר שהכל צריך תיקון". העולם לא מושלם, והקדוש ברוך הוא ברא מציאות שבה עלינו מוטל לעשות ולתקן. המסר של ברית מילה הוא שלכל אדם יש קליפה, חלק שהוא צריך להסיר, לתקן. אדם צריך לקבל את זה שיש בו חלקים לא טובים. אין בן אדם מושלם.
יש כאלה שחושבים שהם מושלמים ולעולם אינם טועים, אך זוהי הטעות הכי גדולה. מספרים על איש אחד שאמר על עצמו שהוא תמיד צודק. שאלו אותו: "איך יכול להיות שאתה תמיד צודק? בחיים לא עשית שגיאה?", והוא ענה: "האמת היא שפעם אחת באמת עשיתי שגיאה. אמרתי משהו ואז הבנתי שזו הייתה טעות. אבל ככל שחשבתי על זה יותר התברר לי שבעצם לא טעיתי, ומה שחשבתי שטעיתי – זו הייתה הטעות…".
התורה אומרת לך: נולדת עם ערלה, וחלק מהעבודה שלך בעולם הזה היא לזכך אותה, לקלף אותה ממך.
אותה ברית המילה נותנת לנו עוד מסר נפלא: דע לך שבפנים אתה טוב. אמנם יש לך קליפה, אבל בפנים יש לך גם פרי, נשמה אלוקית. הערלה מכסה אותה, וככל שתקלף, כך תהיה יותר מי שאתה באמת ותגיע לעצם הנשמה שלך. גם אם נכנסות לך מחשבות זרות כמו "אני לא מוכשר, לא מוצלח, אני רע, עליי להרים ידיים, אין לי סיכוי, אני נכנע" – דע לך שהן כולן שגיאה אחת גדולה. כל הדברים השליליים שיש לך זה לא אתה באמת, זה רק הקליפה שלך. בתוכך יש המון קדושה.
הפסיכולוג הידוע פרויד דיבר על כך שבתוכו יש לאדם הרבה תשוקות שליליות, שהוא אינו מודע להן. שאלו את הרבי הרש"ב מה דעתו על פרויד, והוא אמר שיש אמת בטענותיו. באמת, באדם נמצאים כל הדברים האלה – דחפים, יצרים, רצונות לא מבוררים. אבל הבעיה של פרויד הייתה שהוא התחיל לחפור – ועצר באמצע. אם הוא היה ממשיך לחפור בנפש, הוא היה מגלה את האור, את הנפש האלוקית שיש בפנים. אבל לשם הוא לא הגיע. פרויד ראה את הערלה, אבל לא ראה את הפרי ואת הברית שמסתתרות מתחתיה.
איך מסירים את הקליפה? צריכים להיות החלטיים, לדעת שלפעמים צריך לחתוך דברים. וכשעושים את זה, לפעמים זה לא נעים אך אז דווקא, כפי שאומר הבעל שם טוב, הופכים את הנגע לעונג. מצער הגוף אנו פותחים צוהר לנשמה.
יש אנשים שקשה להם להחליט ולחתוך דברים, והם נשארים עם הקליפות והספקות כל החיים. כואב לראות אנשים נפלאים עם פוטנציאל עצום, שקוברים את החיים שלהם רק בגלל חיסרון בהחלטיות. אי אפשר להתעסק עם המידות הרעות, עם היצר הרע, בכפפות של משי. אם יש לך תשוקות שליליות כמו לפגוע, לגנוב, לעקוץ – אתה לא יכול לדבר עם היצר במילים יפות כמו באו"ם. צריך לדעת לחתוך את זה. אם אתה רוצה להיות אדם שלם, תצטרך ללמוד איך להסיר את הערלה שלך.
יום אחד נכנס אל הרבי מלובביץ' יהודי עשיר, שהיה תורם כספים רבים ומפזר למפעלי צדקה. הוא אמר לרבי: "אני מחלק מיליונים. אך איני יודע מה השיעור של מצוות הצדקה אצלי – כשאני נותן מיליון, שניים, חמישה?". הרבי ענה לו שמצוות צדקה מתחילה כשכואב לך. נתת שני מיליון וזה לא מזיז לך? לא חתכת שם. את הקליפה שלך לא זיככת. מתי אתה מוריד אותה? דווקא ברגע שמתחיל לדגדג או לכאוב לך. כאשר הנשמה שלך פורצת החוצה ואתה מגלה פתאום מי אתה באמת.
את הסיפור הבא שמעתי מאדם שהכיר את הנפשות הפועלות: בזמן השואה, כשהיהודים נשלחו למחנות לקחו להם את הבגדים והנעליים ונתנו להם ללבוש סחבות. היה זה באחד המחנות. בכל יום היהודים קמו לפנות בוקר וצעדו אל מחוץ למחנה לחטוב עצים. זה היה בחורף, וירד שלג. לאחד היהודים נפרם שרוך הנעל בדרך ונקרע. השומר הגרמני שהיה איתם ראה שלאותו יהודי אין שרוך, ואמר לו: "איך אתה הולך עם נעל לא קשורה? תשרוך מיד את הנעליים". היהודי התכופף, וניסה לקשור את הנעל ללא הצלחה. הגרמני ימ"ש אמר לו: "ככה לא הולכים. אם אין לך שרוך, תוריד את כל הנעל". הם המשיכו לצעוד, ואחרי כמה רגעים הגרמני אמר לו: "זה לא מספיק טוב. רגל אחת עם נעל ורגל שנייה בלי נעל? זה לא יכול להיות, סדר צריך להיות. תוריד גם את הנעל השנייה, ששתי הרגלים יהיו אותו הדבר". היהודי הזה הלך בשלג בלי נעליים. הרגליים קפאו, נדבקו לשלג, והשלג שרף וחתך. התחיל לרדת לו דם מהרגליים. לכל החברים כאב הלב, אבל מה הם היו יכולים לעשות? בסיום יום העבודה הם חזרו למחנה, והיהודי השתטח ארצה עם כאבים עצומים.
באותו צריף היה יהודי אחד שלפני המלחמה הצליח להבריח יהלום: הוא ביקש מרופא שיניים שיחביא את היהלום בתוך השיניים שלו, לכל צרה שלא תבוא. כאשר הגיע למחנה היו לו נעליים ישנות וקרועות והוא סבל מאוד מהקור. הוא לקח חתיכת עץ, הוציא בכוח את היהלום מהשיניים ושיחד את אחד השומרים כדי שייתן לו זוג נעליים. אחרי זמן מה השומר חזר והביא לו לא סתם נעליים אלא זוג מגפיים חמות עם פרווה.
היהודי הזה ראה את חברו בלי נעליים סובל מאוד ורגליו נוטפות דם. הוא קם ממקומו ורצה לתת לו את הנעליים הישנות שהיו לו. תוך כדי שהוא הושיט את הנעליים לחברו, פתאום האיר בו החלק האלוקי שבו. במקום לתת לו את הנעליים הישנות, הוא לקח את זוג המגפיים החדשות עם הפרווה ונתן אותן לחבר שלו. לעצמו הוא הסתפק בנעליים הקרועות. החבר לא הסכים לקבל, אבל הוא לחץ עליו והתעקש, ולבסוף קיבל הפצוע את המגפיים.
אותו יהודי שנתן את המגפיים שרד את המלחמה, ואחריה הגיע לארצות הברית ונהיה איש עסקים עשיר. באחד הימים הוא קיבל בדואר חבילה מישראל. כשהוא פתח אותה הוא ראה זוג מגפיים, ופרץ בבכי. אלה היו המגפיים שהוא העניק לאותו חבר במחנה. הוא הבין שהחבר כנראה מצא אותו, ובאמת אחרי כמה ימים החבר התקשר אליו. "מישהו סיפר לי שאתה בחיים", אמר בהתרגשות, "האם נוכל להיפגש"? "בוודאי" צעק חברו.
כעבור כמה ימים הם נפגשו – אנחנו יכולים לתאר לעצמנו איזה מפגש מרגש היה להם שם.
בסופה של הפגישה, הושיט החבר המארח את המגפיים לחברו משכבר ואמר לו "זה שלך, תשמור על זה, אני נשאר עם הנעליים הקרועות", והוא הורה באצבעו על ארון יפה שעמד בסלון. בארון הזה היו מונחים כלי כסף רבים, אך באמצע הארון, במקום הכי מכובד, היו מונחות הנעליים הקרועות, המאובקות והמלוכלכות.
כעבור כמה שנים הוא נפטר. במגירה שלו מצאו צוואה. הוא ביקש שיקברו אותו עם הנעליים לצדו. "כשאעלה לשמיים, אני רוצה שזה יהיה איתי". למה? הרי בחייו הוא עשה הרבה מצוות, נתן צדקה והתפלל. אך רק פה הוא הרגיש שהוא עשה משהו מעבר לעצמו.
זהו המסר הראשון של הברית – אתה רוצה להיות יהודי? כל פעם שאתה מקלף עוד חלק מהקליפה, אתה נהיה יותר יהודי. אנחנו צריכים לחשוב בכל יום לעשות לכל הפחות איזו מצווה קטנה באמת. מצווה שמוציאה אותי מעצמי.
מתי אדם מרגיש יותר ערך, ומתי אדם נהנה יותר – כשהוא מעשן, או כשהוא מצליח להפסיק לעשן? מתי אנשים מעריכים אותו יותר – כשהוא מעשן או כשהוא מפסיק? מתי העיניים שלו נוצצות והפנים שלו זוהרות, כשהוא אומר "אני מעשן" או כשהוא אומר "הפסקתי לעשן"?
העוצמה שיש לאדם ששולט על עצמו מגלה את הכוחות הפנימיים שלו, מרימה אותו, ומגלה שהוא יכול להתגבר על האגו שלו ולהיות מה שהוא באמת. לכן אנחנו ממשיכים כל יום את הברית שלנו – זו מצווה נמשכת. לא עושים אותה רק פעם אחת, אלא היא נמשכת כל יום, כל רגע, כל החיים.
לחיים לחיים!