חג החנוכה, כידוע, הוא מלשון חינוך, ולכן מוצאים אנו שמנהג ישראל בחנוכה הוא להשקיע בדרכים שונות בשיתוף הילדים במצוות ושמחת החג.
אחד המסרים המרכזיים בחינוך יכולים אנו ללמוד מנוסח "הנרות הללו":
"הנרות הללו קודש הם" – ילדינו היקרים שבהם טמון "נר ה' נשמת אדם" המאיר באור בהיר ויפהפה, קדושים הם.
"ואין לנו רשות להשתמש בהם" – חלילה לנו להשתמש בילדינו לצרכינו האישיים, כאילו הם נועדו ח"ו אך ורק להיות מכונות המייצרות עבורנו נחת… ילדינו לא ניתנו לנו מאת ה' על מנת שאנו "נשתמש בהם", כדי שהאגו שלנו יוכל להרגיש יותר טוב עם עצמו. "אה, ראו אילו ילדים טובים יש לנו. אנחנו המשפחה הכי מוצלחת בבני ברק!…"
הילדים ניתנו לנו כדי "לראותם בלבד", כדי שנוכל לראות אותם, לראות מה הם אמורים להיות, מה היכולות שלהם, לגלות את היופי והטוב שיש בכל ילד וילד בישראל. תפקידנו הוא לראות מי הם באמת, לראות את הקדושה העמוקה והטוב הנפלא שיש בכל אחד מילדינו, ללא יוצא מן הכלל. כי כשאני יכול לראות את האור הזה שבתוכם, בכך אני מעניק גם להם את היכולת לראות את זה בתוך עצמם.
או-אז נהיה מסוגלים "להודות ולהלל לשמך הגדול", להרגיש באמת כי "אל הנער הזה התפללתי". כל נער באשר הוא יכול להוות מקור לשמחה ואושר עד אין קץ, וזאת על ידי שאנו מבחינים ומפנימים מי הם לאמיתתם של דברים.
אמנם, התנאי הקודם לכך הוא שאשתחרר מכבלי הישות, הגאווה והיוהרה שלי. ואז כשאסתכל על הילד שלי לא אתמקד ברגשי אכזבה ותסכול, אלא ברגש ההודאה על כך שזכיתי ויש לי מרגלית יקרה כזו, ואני רוצה בכל רגע לבצע את השליחות שלי – לעזור למרגלית זו למצוא את ההתנוצצות הייחודית שבה.
לא להפסיק לחפש
מסופר על רבי אברהם המלאך – בנו יחידו של המגיד הגדול ממזריטש – שבהיותו ילד רך פנה לאביו בבכי רב וקובלנה בפיו. במהלך משחק המחבואים ששיחק עם חבריו, הילדים חיפשו אותו ולא מצאו אותו…
– אם כן, נענה המגיד בתמיהה, אתה המנצח במשחק, הלא כן?
– לא, השיב הבן ביבבה. לאחר זמן מה, משלא מצאו אותי, הם פשוט התייאשו ופנו לשחק במשחק אחר בלעדי, הם כבר אינם מחפשים אותי!
שמע המגיד את דברי בנו והחל לבכות. נשא את ידיו אל על ואמר: אבינו שבשמים, הלא אתה הוא שהסתרת את עצמך וגדולתך מפני כל, אבל ההסתרה היא כל כך מוצלחת עד שילדיך התייאשו מלחפש אחריך…
נזכרתי במעשה המופלא הזה כשהתבוננתי במסר שניתן להפיק ממנו בשייכות לחג החנוכה.
תופסי בית המדרש מתחבטים מדי שנה בשנה בשאלת ה'בית יוסף' המפורסמת. ידוע סיפור חז"ל במסכת שבת (כא, ב) בסוגיא ד"מאי חנוכה": "שֶׁכְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָוֽנִים לַהֵיכָל טִמְּאוּ כׇּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל. וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁהָיָה מוּנָּח בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְלֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא לְהַדְלִיק יוֹם אֶחָד. נַעֲשָׂה בּוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנָה יָמִים". והקשה הבית יוסף (טור אורח חיים סימן תרע): "ואיכא למידק, למה קבעו שמנה ימים, דכיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחת ונמצא שלא נעשה הנס אלא בשבעה לילות"?
רבינו מנחם המאירי בפירושו על מסכת שבת מיישב את השאלה: "ולילה הראשון שלא היה שם נס השמן מברכין על הגאולה ועל הודאת מציאת הפך, ושאר הלילות על נס השמן".
שמעתי פעם הוספה יפה לדברי המאירי, בדרך הדרוש:
החגיגה ביום הראשון של חנוכה היא לא רק על הפלא השמיימי של מציאת הפך, אלא גם על הנס האנושי – על עצם העובדה שבני ישראל תרו וחיפשו אחר שמן טהור. הלא כאשר נכנסו לבית המקדש לאחר הניצחון מצאו את המקום הקדוש חרב ומחולל, מלא פסלים ושברי כלים. במצב כה מדכא, מי מסוגל כלל לאזור כוחות ולהתחיל לחפש דווקא פך שמן טהור וחתום?
אך הם אמרו לא לייאוש, הם בחרו לחפש ואכן מצאו.
זהו גם הסיפור של כולנו כיום הזה:
לעתים רבות מדי אנו מוצאים את עצמנו במקום של חוסר שלימות. שברי כלים, כוחות מנופצים לרסיסים, ממלאים את חיינו. האכזבה אוכלת בנו והייאוש מכרסם בנפשנו. במצבים כאלה, הדבר הקל ביותר הוא להרים ידיים ולהניח למלאכת ה' להתבצע על ידי אחרים.
אנו תוהים: כיצד זה נמצא מעט טהרה וקדושה בתוך חיים מלאי מכאוב? מי יוכל להבחין ולמצוא מחט של אמת בתוך ערמת משאות שווא ומדוחים? נעלמה מאיתנו האמונה באושר, בביטחון, בידידות אמת, בקדושה ובכוחו האלוקי של כל אחד מאיתנו. תמורת זה מחלחלות ללב תחושות של ציניות, זלזול ואדישות.
אך על זה אנו חוגגים חנוכה. במשך שבעת ימי החנוכה, מהיום השני והלאה, אנו מציינים את הנס שעשה ה' לאבותינו בהראותו את חיבתו לעמו ישראל בכך שפך השמן לא התכלה. אך ביום הראשון, לעומת זאת, אנו חוגגים את הנס של האומץ והכוח של נפשות ישראל ללחום עבור פך אחד של שמן טהור! אנו חוגגים את הנס שחולל הקב"ה בכך שסייע לאבותינו – שהיו יגעים מהמלחמה ואחוזי חלחלה מחילול הקודש – להפשיל שרוולים ולתור במרץ אחר פך שמן טהור. זהו הנס הגדול – אנו מודים ומהללים על תעצומות העוז והגבורה שטמן ה' בנפשות ישראל לעמוד כנגד המועקות הפנימיות ולנצחן. לא לוותר על הפך הפנימי של טהרה וקדושה, שלא יכול לקבל טומאה.
המגיד ממזריטש אמר, כי אחת הסכנות הגדולות ביותר בחיים היא כשאני מתייאש מלחפש. כולי נאטם ואני הופך להיות אדיש למצבי. האש כבר לא בוערת בי. וזה היה הנס הגדול של היום הראשון: הם הניחו את התשישות בצד, והאמינו שיש עוד פך אחד של שמן שכדאי להתייגע למוצאו.
חנוכה מלמדנו כי לעולם אין לנו להתייאש. נכון, החיים מביא עמהם אכזבות לא מעטות וניסיונות לא קלים, אבל לעולם לא נפסיק לחלום וללחום על עתיד טוב יותר. חנוכה מורה לנו לא להיכנע לשיתוק רגשי ונפשי, ולא לוותר על הפך היחיד ההוא שטהרתו ואצילותו לא נפגמו כלל.
הסביבון היהודי
מנהג ישראל להשתעשע בסביבונים בלילות החנוכה, ודברים רבים דרשו בזה. וכך לימד בעל ה'בני יששכר', הרה"ק רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב זי"ע (מאמרי חודש כסלו מאמר ב פרק כה):
"והנה כתב הרב הגדול בעל גור אריה (נר מצוה ד"ה אמנם) ענין הד' מלכיות, דהנה באדם יש כח גופניי וכח נפשיי וכח שכליי וכח עליון הכולל כולם. כח הגופניי הוא נפש הדוממת שבאדם, נפשיי הוא נפש הצומחת שבו, שכליית נפש החיונית שבו, כח הכולל – נפש המדברת שבו.
"והנה מלכות בבל היה מנגד לכח הנפשיי, דהנה הם היו המבטלים הראשונים את עבודת בית המקדש היינו הקרבנות [בחורבן בית המקדש], והקרבנות הם תקנות הנפש כמד"א 'ונפש כי תקריב' (ויקרא ב, א); מדי היה מנגד לכח גופניי, שהיו חפצים לאבד הגופות, גזרו להשמיד להרוג ולאבד וכו'; יון היה מנגד לכח השכליי שהיא תורתינו, שהיא עיקר החכמה המיישרת השכל, והם רצו בחכמתם החיצוניות הפילוסופיית לבטלם מחכמת התורה; ומלכות הרביעית היא המדקא ורמסא כולא, והיא המנגדת לנפש הכוללת העליונית אשר היא כוללת כל הכחות והיא המחברת אותם, על כן מלכות הרביעית מנגדת לגוף ולנפש ולשכל, הרעו לנו מכל מלכי האדמה…
"ובזה תבין מנהג אבותינו תורה, אשר המנהג בימי חנוכה משחקים הנערים בחתיכת עץ מרובעת ועליו בד' קצותיו חקוקין אותיות גשנ"ה בפירוד אות אחת לכל רוח. והעץ הזה מתגלגל על נקודת קוטב האמצעי, להורות שהמלכויות הללו המרומזים בתיבת גשנ"ה דהיינו, רומי, בבל, יון, מדי, שהמה מנוגדים לד' כוחות שבאדם: כח גופני, כח שכלי וכח נפשי, ומלכות הרביעית כולל הכל – ראשי תיבות גשנ"ה, הנה כולם סובבים על המרכז נקודה האמצעית, הם ישראל – המאחדת הקצוות, על כן הקצוות סובבים על המרכז וכולם יתבטלו אל המרכז ואז יהפוך אל העמים שפה ברורה".
שפת האם שלנו
אחת התמיהות שהעסיקו את חכמי ישראל לדורותיהם היא השאלה: מדוע לא הקדיש רבינו הקדוש מסכת במשנה לימי החנוכה? הלא ישנה מסכת המוקדשת לראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות, חג הפסח וימי הפורים, ומדוע לא הובאו דיני והלכות חנוכה במשניות?
ידועה התשובה שהובאה בשם כמה גדולי ישראל, שרבינו הקדוש שהיה מזרע דוד המלך הקפיד על החשמונאים שתפסו המלוכה למרות שלא היו מזרע דוד, ולכן לא אבה להקדיש מסכת לחג החנוכה.
וכבר הקשו על זה, שהרי החג נקבע על ידי חכמי הדור מאות שנים לפני רבינו הקדוש, בגלל הניסים העצומים שראו מן השמים בימים ההם בזמן הזה. והייתכן שבגלל כבוד המשפחה יעלים רבינו הקדוש כביכול את דיני החנוכה? ועוד זאת, הרי בית הלל הם הפוסקים שיש להדליק נרות החנוכה בדרך "מוסיף והולך", והלל היה מזרע דוד המלך ורבינו הקדוש היה שביעי להלל. ואם כן, כיצד לא חשש לפגיעה בכבוד הלל ובית הלל על ידי השמטת דיני החנוכה מהמשנה?
כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע ביאר הדברים בדרך זו:
כידוע, התורה שבעל פה לא ניתנה להיכתב, כי "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן". שימור המסורה לאורך דורות רבים היה איש מפי איש, רב לתלמידו ואב לבנו. לימוד כזה נעשה בצורה חיה ומלהיבה, מה שלא יוכל להיות בלימוד איש מתוך הנייר והקלף.
אמנם רבי יהודה הנשיא ראה בזמנו כי מחמת צוק העיתים וצרות הדור תכפו ותקפו על העם הגזירות והשמד, וישראל מתפזרים בגולה ללא תורה וללא חכמה, והוא הבין ש"עת לעשות לה' הפרו תורתך" וכתב את ששת סדרי המשנה שלא תשתכח חס ושלום תורה מישראל. אלא שמטעם זה עצמו לא כתב רבינו הקדוש דינים הנוהגים בעם ישראל מדי יום ביומו ומדי שבת בשבתו, כי הבין אל נכון שבדברים אלו לעולם יעמדו בהם ישראל. ולכן לא נכתב במשנה שיש להניח תפילין וללבוש ציצית בכל יום, כמו גם שיש לערוך קידוש בליל שבת. שהרי מי לא ידע זאת? הלא דברים אלו חקוקים בהווייתם של כל ישראל, ולכן אין היתר לכתוב אותם, כי בלאו הכי לא ישתכחו מלבם של ישראל.
ובזה הסביר הרמב"ם בפירוש המשניות (מנחות פרק ד) מדוע לא הזכירה המשנה את ההלכות הבסיסיות של הנחת תפילין, קביעת מזוזה והברכות שמברכין עליהן, וגם לא הכניס רבינו הקדוש נוסח התפלה למשניות, כמו גם דיני הנהגת שליח הציבור. כי "לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חיבור המשנה, והיו עניינים ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל, ואין ענין מהן נפלא משום אדם, ועל כן לא ראה לדבר בהן".
כן אפשר לומר גם לענין הלכות החנוכה: המאורעות שהביאו לנס חנוכה וקביעתו לדורות התרחשו בארץ ישראל זמן לא רב כל כך לפני תקופת כתיבת המשנה, והיו צרובים כזיכרון חי וטרי בעצמותיהם של כל ישראל. משום כך סיפור החנוכה והלכותיו לא נזקקו להיכתב. אך סיפור הפורים ודיניו, לעומת זאת, אירע יותר מחמש מאות שנים לפני כתיבת המשנה, ובחוץ לארץ – בפרס ומדי – ומפני כן נדרש להיכתב.
כל השמנים והפתילות כשרים
אסיר ציון, נתן שרנסקי, שבילה שנים רבות בכלא הקומוניסטי בגלל רצונו לעלות לארץ ישראל, מספר בספרו כי בחג החנוכה באחת השנים הסביר לגויים שכניו לתא הכלא על החג ומשמעותו עבורו, ואלה עזרו לו לגזור פיסות בד לצורך פתילות ולשמור מעט שמן להדלקת הנרות. התוכנית הצליחה, נתן הדליק נרות בסתר במשך חמישה ימים רצופים, ולאושרו לא היה קץ.
בלילה השישי גילה השומר את דבר ההדלקה האסורה, והוא החרים את הנרות בטענה כי החוק אוסר פולחנים דתיים, ובכלל, הלא הדלקת אש אסורה בכל מתחם בית האסורים. בכעסו, נתן הכריז על שביתת רעב עד שלא יניחו לו להדליק נרות בלילות החג הנותרים.
נתן לא ידע שיומיים לאחר מכן אמורה להגיע ועדה ממשלתית לבדוק את התנהלות המקום, והדבר האחרון שההנהלה רצתה הוא קיומו של אסיר השובת רעב. המנהל, 'החבר אולסון', זימן אותו אפוא למשרדו. אולסון היה קומוניסט אדוק, סיפר נתן, שמכר את נשמתו לטובת המדינה הקומוניסטית ומטרותיה. אולסון זה ניסה לשכנע את נתן להפסיק את שביתת הרעב, אך זה האחרון החזיק בעקשנות יהודית טיפוסית: עד שלא יותר לו להדליק נרות חנוכה, הוא אינו מכניס מאומה לפיו.
כשראה נתן שאולסון אינו עומד לרכך את עמדתו, אמר לו: שמע אדוני המנהל, אינך רוצה לאפשר לי להדליק נרות בתאי מפני שהדבר ימיט בושה על הנהלת המחנה שנכנעה בפני אסיר יהודי אחד. הבה נעשה אחרת: אני אדליק נר חנוכה עכשיו במשרדך, ללא ידיעת שום אדם, וכשאצא מכאן אומר קבל עם ועדה שאתה ניצחת ואני חדל משביתת הרעב.
לשמחתו, המנהל הסכים להצעה המפתיעה, הוציא ממגירת שולחנו נר וגפרורים והגיש לשרנסקי. נתן החליט להעז ולנסות את מזלו וביקש שמונה נרות. בתגובה, המנהל חתך את הנר לשמונה חתיכות, נתן אמר את הברכות ברעדה והדליק את נרות כששניהם לבדם בחדר.
לאחר ההדלקה, בהתרגשותו הוסיף ואמר נתן תפילה משלו: יהי רצון מלפניך ה' אלוקי, כשם שהצלת את אבותינו בימי החנוכה, כן תצילנו מכל העומדים עלינו לכלותינו בכל דור ודור.
בשקט ששרר בחדר לא יכול היה נתן שלא לשמוע את המנהל, החבר אולסון, משיב כנגדו: "אמן"…
הם עמדו שם בדממה מספר דקות והתבוננו בשלהבות המרצדות. כך עד שאולסון התעשת, כיסה את הנרות ושילח את נתן חזרה לתאו.
כשקראתי את הסיפור המיוחד הזה נזכרתי בפירושו של הרה"ק רבי נחום מטשרנוביל זי"ע בספרו 'מאור עיניים' (פרשת מקץ) על דברי חז"ל (שבת כא, ב): "פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה". נפש ישראל נקראת פתילה, מפני שהיא מקשרת בין האלוקה ממעל לבין הגוף שלמטה. והנה יש פתילות כאלה שאין מדליקין בהן בשבת, כלומר שאפילו קדושת השבת אין בכוחה להדליק את האש האלוקי בפתילות האלה. אבל בחנוכה כל השמנים והפתילות ראויים להדלקה, כי בחנוכה כל נשמה יהודית מתעוררת לדבוק בשורשה בה' אחד.
דומני שזו היתה אחת המטרות בבקשתו והצעתו של אדמו"ר מליובאוויטש להציב חנוכיות ציבוריות בכל המקומות המרכזיים על פני הגלובוס. הוא ידע היטב את הכוח האדיר שיש בנרות חנוכה להדליק זיק אלוקי בנפש יהודית, גם בקרב אלה שלכאורה נראים רחוקים מאוד מ"נר ה' נשמת אדם" ו"נר מצוה ותורה אור".
שלום ביתו עדיף
ההלכה היא שמעיקר הדין די בחנוכה להדליק נר אחד בלבד מדי יום כדי לצאת ידי חובת המצווה, אלא שהמהדרין מוסיפים נר לכל אחד מבני הבית, ומנהג ישראל כמהדרין מן המהדרין להוסיף נר אחד בכל יום.
בגמרא (שבת כג, ב) הועלתה דילמה מעניינת. מה יעשה אדם שגילה ביום שישי בשבוע כי יש בידו יכולת להדליק נר אחד בלבד, והוא צריך לבחור בין נר שבת קודש לנר חנוכה – לאיזו מצווה ישתמש בנר זה?
התשובה היא, כידוע, שנר שבת חשוב יותר מנר חנוכה. "נר חנוכה ונר ביתו, נר ביתו עדיף משום שלום ביתו".
ולכאורה, מדוע? הלא נר חנוכה בא לזכר נס גדול ביותר שהציל את כל עם ישראל ומסורת ישראל, שהרי לולא נס חנוכה לא היה נותר בדרך הטבע כל שם ושארית מהם ח"ו. והנצחון שמסמל נר חנוכה הוא נצחון כביר שלמעלה מדרך הטבע – "מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים". ולמה נדחה הוא מפני נר שבת שכל תכליתו היא ששולחן השבת יהיה מואר?
אלא שכאן טמון יסוד גדול ביהדות: ההוויה המשפחתית השלימה, "שלום ביתו", השוררת בין בני המשפחה בתוך הבית הפרטי – הוא הוא היסוד והתשתית לכל חיי האומה ונצחיותה.
זכורני כי לפני כמה שנים עשיתי שבת עם משפחתי בהרי ניו יורק. לאחר הדלקת נרות אירעה הפסקת חשמל בכל האזור ועלטה גמורה השתררה – מלבד נרות השבת שהאירו את שולחננו. ניצלתי את ההזדמנות להסביר לבני משפחתי שדווקא עתה, כשאין לנו חשמל, אנו מסוגלים להעריך את תקנת חכמים להדליק נרות שבת כדי שלא ניכשל "בעץ ואבן" ולהרבות בעונג סעודת שבת. אנו יכולים להרגיש בדיוק כמו בתקופת חז"ל, ולחוות את החושך הגדול שהיה עלול לשרור בבית בעת סעודת שבת ללא אור הנרות.
המושג "שלום ביתו" אולי לא נשמע מרומם ומפתיע כמו ניצחון המלחמה של החשמונאים, ואולי אינו עושה רושם פלאי ויוצא מגדר הרגיל כנס פך השמן שדלק שמונה ימים, אבל בעיניה של התורה ערך זה חשוב ומשמעותי יותר מהנס הגדול ביותר, כי זהו הגרעין לכל בנין עם ישראל. השלום השורר בביתנו לכל אגפיו הוא יסוד הכל. אם לא שוררת אווירה של קדושה, אהבה, אחדות ונעימות בתוך חדרי הבית – חסר בעצם נשמת כנסת ישראל.
רואים אנו במוחש, שהדבר שמשפיע על נפש הילדים יותר מכל דבר אחר הוא רגש האחדות (או חס ושלום הפכה) שיש בין הוריהם ובין בני המשפחה. זו האווירה שהילד מפנים לקרבו והיא המעצבת את נפשו החל מגיל רך ביותר.
יתירה מזו: נר חנוכה נועד לפרסם את הנס לעולם כולו, ולכך מדליקים אותו "על פתח ביתו מבחוץ" או בחלון. תפקידם של נרות חנוכה הוא "פרסומי ניסא" לכל אלה הנמצאים בחוץ. לעומת זה, התפקיד של נר שבת שונה בתכלית: הוא נועד ליצור סביבה שלווה בתוך הבית עצמו. שבני הבית, ההורים והילדים, יתַקשרו בנעימות וברוגע זה עם זה. על כך אומרת לנו ההלכה: אם אין לנו נר שבת בתוך הבית פנימה, כיצד נוכל להדליק נר חנוכה ברשות הרבים מבחוץ?
טעות גדולה אנו עושים לפעמים כשאנו מפקירים את החזית הפנימית עבור החזית שבחוץ. אכן החזית בחוץ עלולה להיראות מרשימה ודרמטית יותר, אבל עיקר העיקריים הוא החזית בתוך הבית. שליחות המצווה לעסוק בצרכי ציבור, אם כמנהיג רוחני, שלוחא דרבנן, ראש כולל, ראש ישיבה, ראש הקהל, משפיע ומחנך וכיוצא באלו – אלו הם תפקידים כבירים ומיוחדים שעלינו לעשות ולהשתדל לעשותם, אולם חלילה וחלילה לנו להפקיר את בני ביתנו למענם.
פתילה ושמן
בספרו 'תורה אור', מבאר אדמו"ר הזקן שכל נר מורכב משלושה פרטים: להבה שנוצרה משילוב שמן ופתילה. אם יטלו ממנה אחד מהם – השמן או הפתילה – הלהבה אינה להתקיים אפילו שעה אחת. אם היינו מדליקים רק פתילה, היא הייתה בוערת לכמה רגעים ומיד נכבית. מאידך גיסא, עם שמן בלבד אי אפשר ליצור להבה. רק בחיבור השמן והפתילה נוצרת הלהבה.
דבר זה הוא המחשה לחיי האדם:
"נר ה' נשמת אדם". הלהבה של נשמתנו חפצה גם היא להידלק ולטפס מעלה מעלה, להיות בדביקות תמידית עם "מקורא ושרשא דכולא עלמין", אך לשם זקוקים אנו לשילוב הפתילה והשמן.
ישנם יהודים יקרים האוהבים את הפתילה שבקל היא עולה באש. הם רוצים את ה"אש", את החווייה הרוחנית התמידית, את הלהט ואת הלהבה של הנפש. הם כוספים להידבק באחדות הבורא, ובתשוקה אין קץ הם מקפצים כאיילים לפני ה'.
זהו דבר נפלא, אבל כמו בפתילה – האש עולה ולאחר זמן קצר נכבית. אין בזה עקביות והתמדה.
אחרים אומרים לעומתם: עבודת ה' התמידית צריכה לעסוק ולהתמקד בדקדוקי ההלכה, בהקפדה על על קיום המצוות כתיקונן בחיי היום יום. זו היא העבודה האמיתית. הם אוחזים בשיטת ה"שמן", כי השמן מבטיח שהאש תימשך לזמן רב ולא תכבה.
ברם, הלא אי אפשר להבעיר שמן כשלעצמו. ובנמשל: "אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא", כנאמר בזוהר (וידועה ראייתו הנפלאה של אדמו"ר הזקן לדברי הזוהר מגמרא ערוכה בפסחים נ, א). המצוה המעשית שאני מקיים היא קודש קדשים ובכך מתמלא רצון הבורא, אבל בה-בעת אני יכול לקיימה בכל דקדוקיה בלי להרגיש את האש האלוקית.
אם כן, איך מבעירים את "נר ה' נשמת אדם"? דוקא בשילוב תמידי של הפתילה והשמן היוצר להבה בוערת למשך זמן רב. אכן, הנשמה היא הפתילה המסוגלת להתלהב ולהתלהט ברגשות אהבה ודבקות בה', אך כדי שתישאר להבה זו בבעירתה לאורך ימים ושנים נדרשת תמידיות ועקביות הבאות על ידי חיי התורה והמצוות המשולות לשמן. כי דוקא בעת שהפתילה יונקת מן השמן בעירתה איתנה ויציבה.
יכול אדם להתלהב מענין האהבה והאחווה בעולמו, אך בלי שישמור שבת כהלכתה בפרטי פרטיה לא יוכל להתאחד עם משפחתו וידידיו באופן הראוי שבוע אחר שבוע, קיץ וחורף לא ישבותו. ייתכן אמנם שיחוש רגשות מרוממים ההולכים וחולפים לפי מצב רוחו, אך אם רוצה הוא שהדברים יתמידו בו נדרש הוא לשעבד עצמו לפרטי וחוקי התורה הקדושה.
דווקא יהודי המתפלל שלוש פעמים בכל יום דרך קבע, הוא הוא המסוגל להתוות דרך לרגשות הדבקות שבו ולעורר את אהבתו לה' באופן המועיל והנכון ביותר, ולא לפי רגשות לבו גרידא בעת שמתעוררים מתרדמתם. יכול אדם להתרגש מפלאי הבריאה במסעותיו על פני הרים וגבעות, אך מתי יהפכו פלאים אלו לחלק ממשי ואמיתי מחייו? דווקא בעת שירגיל עצמו לברך "אשר יצר" בכוונה, כשיודה מדי חודש בחודשו על המאורות הטובים שברא אלוקינו, בעת שיברך לפני ששותה מכוס המים, וכמו גם כשעולה על יצועו. כל הרגילויות הללו מייצרות כלים נפלאים להכיל בהם את אורות הנשמה, מידי יום ביומו, על כל נשימה ונשימה.
ברם, כשם שלא תוכל הפתילה לדלוק ללא השמן, כך לא יוכל השמן לדלוק ללא הפתילה. כדי שלא תהיה תפילתנו כמכונת מילים החוזרת על עצמה, וכדי שלא תהיה המצווה שמקיימים אנו כ"מצוות אנשים מלומדה" – לשם כך זקוקים אנו לפתילה שבנו, לנשמה שתאחז במעשינו ותמלא אותם באור וחיות, בשמחה ובדבקות, להתענג על ה'.
לחיים, לחיים ולברכה.
