אצל חסידים ישנו ביטוי מעניין שנהגו לומר אותו בקשר לעבודת התפילה והוא 'להיעמד להתפלל'. הרבי מלובאוויטש הסביר באחת הפעמים את הפירוש של הביטוי הזה: התפילה שאנחנו מתפללים מדי יום מחולקת לארבעה שלבים, המכוונים כנגד ארבעה עולמות רוחניים, כש'הודו' מכוון כנגד עולם העשייה והשיא הוא בתפילת 'שמונה עשרה' שמכוונת כנגד עולם האצילות. אנחנו אמנם לא אוחזים באותן הכוונות ולא מרגישים את ההבדלים בין השלבים והעולמות, אבל מי שכן אוחז בזה ויש לו איזה שמץ של ציור וידע מה זה עשייה ומה זה אצילות, הוא יידע לומר שיש מרחק רוחני גדול מ'הודו' ועד לשמונה עשרה.
זה הכל כבר בתוך התפילה עצמה, אבל יש דבר שצריך לעשות לפני כן, והוא 'להיעמד להתפלל'. אם עד עכשיו פטפטת ודיברת עם האנשים סביבך, עכשיו אתה נדרש להתפנות מכל הדיבורים וללכת להתפלל ולדבר עם הקב"ה. יש אנשים שחושבים שההכנה היא אמנם דבר חשוב, אך אין להשוות אותו למתחולל בתפילה עצמה. לדעתם, בין 'הודו' לשמונה עשרה קיים הפער הגדול ביותר וההתרוממות במהלך התפילה היא ה-דבר, והם 'לא סופרים' את המתרחש לפני תחילת התפילה. אבל זה לא נכון.
אם ניקח דוגמה מעולם המספרים ונשאל את אותה השאלה, איפה המרחק גדול יותר, האם בין אפס לאחד או בין אחד למיליון? אפשר לטעות ולחשוב שהמרחק בין אפס לאחד זה מרחק של ספרה אחת לעומת המרחק שקיים בין אפס למיליון, אבל זה שטויות. המרחק בין אפס לאחד הוא הגדול יותר, זה כמו ליצור יש מאין, כאשר מכלום נעשתה ממשות של משהו. זה דבר גדול יותר מאשר המרחק בין אחד למיליון, שם יש ריבוי כמותי בלבד.
אותו הדבר בדיוק קורה כאשר אדם נעמד להתפלל. זה לא סתם שהיה ביטוי אצל חסידים 'להיעמד להתפלל', יש כאן עניין ועבודה. אדם מתייצב ומכין את עצמו לתפילה, הוא מתפנה מהכל ומעתיק את עצמו מהוויות העולם אל התפילה וזה דבר גדול, נוצר פה דבר חדש שכרוך במאמץ. זה אמנם נראה כמו פעולות פשוטות וקטנטנות ולא הכנות גדולות ורציניות, אבל דווקא הדברים הקטנטנים האלה משפיעים עלינו יותר מכל.
בפרשת דברים הפסוק אומר: "ארץ אשר אבניה ברזל", ומובא בכתבי האריז"ל ש'ברזל' זה ראשי תיבות של – בלהה, רחל, זלפה ולאה. הרבי פעם שאל על כך: הלא ארבע האימהות שלנו הן שרה רבקה רחל ולאה, ואילו כאן לא מזכירים כלל את שרה ורבקה ואת המקום שלהן תפסו בלהה וזלפה, אז מה כאן העניין? והרבי הסביר: לפעמים רוצים להדגיש את הכלל ולפעמים את הפרט. למשל, ארץ ישראל – יש איך שהיא בתור ארץ של כלל ישראל ויש איך שהיא התחלקה לשבטים ומשפחות. כאן בפסוק רוצים להדגיש את העניין הפרטי, לכן מזכירים את בלהה וזלפה, על מנת לרמז על בני השפחות והשבט הפרטי שאליו כל אחד משתייך.
מה כל זה אומר לנו בעבודה הפרטית? לפעמים לפני תאריכים ומאורעות גדולים ומכוננים, כמו ראש השנה וחג השבועות, היום הגדול מעורר את האדם ומאיץ בו להתכונן ולהיערך כראוי. אם זה ראש השנה שגורם לו לפשפש במעשיו ואם זה שבועות שנוגע ללימוד התורה. אלא מה, ליצר הרע יש נטייה לבוא אל האדם דווקא ברגעי התעוררות כאלו ולנסות להשפיע עליו בקבלת ההחלטות. הוא בא ואומר לו, 'יום כזה גדול וחשוב כמו ראש השנה, אתה מנצל בשביל החלטות קטנות ופעוטות של הוספה בהידור מצווה או תפילה בכוונה, זה מה שמתאים לראש השנה? ביום כזה צריך להתעסק בדברים החשובים באמת, ללמוד על מהות היום ולדאוג לתיקון המלכות ותיקון עולם'. בשביל רגעים כאלו באה התורה ואומרת לנו "ארץ אשר אבניה ברזל", יש זמנים שבהם צריך להדגיש ולהתמקד דווקא בדבר הקטנצ'יק.
אין בזה הנחיות וכללים קבועים, כל אחד יודע בעצמו איזה דבר פרטי וקטן הוא יכול וצריך ליישם בפועל. לפעמים, כשמחפשים לעשות דווקא דברים גדולים שלא ממש שייכים אלינו, יוצא מזה בסוף כלום.
לכל אדם יש את העניין הפרטי שלו. הגמרא הידועה במסכת שבת אומרת "אבוך במאי הוי זהיר טפי" (אביך, במה היה זהיר במיוחד?). לכל אחד יש את הזהירות המיוחדת לו. מובן שצריך להקפיד על הכל אבל יש את העניין המיוחד יותר. בחסידות מוסבר ש'זהיר' הכוונה גם מלשון זוהר ואור, כלומר שעל ידי שהוא מקפיד במצווה המיוחדת לו, נעשה מואר אצלו גם בשאר הדברים. ושני הפירושים קשורים אחד בשני, למה צריך להיות זהיר יותר בדבר מסוים? משום שאצלו הדבר הזה הוא הצינור והשער לשאר הדברים.
זה נוגע לכל אדם, בין אם אתה איש עובד או בחור ישיבה. במרוצת השנים, יש כל מיני דברים שנשכחו וזזו קצת הצידה מצד סיבות שונות – לימוד, תפילה או הנהגה טובה בין אדם למקום או בין אדם לחברו. יש הלכה בשולחן ערוך שבערב יום הכיפורים אדם צריך לרצות ולפייס את חברו בבקשת מחילה, גם אם מדובר על הקנטה בדברים. יבוא מישהו ויאמר, שההלכה הזאת לא תקפה אצל אנשים שהולכים בדרך החסידות; לרצות את חברו זה רק עבור אנשים אחרים. הרי אצל חסידים כבוד נחשב לשטויות, מי שלומד על 'אין עוד מלבדו' ואיך שכל העולם הוא הבל הבלים, אז כל עניין של כבוד ופגיעה לא נוגע לו, הוא מעולם לא שמע על חסידים שנפגעו אחד מהשני…
אתה יודע למה לא שמעת? כי חסידים חיו בידידות והתנהגו בצורה טובה אחד לשני. זה ממש לא אומר שהיום מי שנקרא חסיד, לא צריך לעבוד ולתקן את הבין אדם לחברו שלו.
שמעתי פעם סיפור על החסיד ר' חיים משה אלפרוביץ, סיפור שמלמד איך חסידים פעם נזהרו בכל מה שקשור לבין אדם לחברו. ר' חיים משה עלה לארץ מרוסיה הסובייטית והתגורר בירושלים. כשהוא הגיע, הוא גישש וחיפש עבודה שיוכל להתפרנס ממנה. ירושלים של אותם ימים לא היתה כמו היום שיש היצע גדול של בעלי מלאכה מכל תחום שהוא. היה שם בעיר שוחט אחד שהציע לו ללמוד את אומנות השחיטה ולנסות להתפרנס מזה. אותו שוחט הסביר לו שזה לא ייחשב להשגת גבול, הוא לא ייפגע מזה, מכיוון שיש מספיק לקוחות בשביל ששניהם יוכלו להתפרנס בכבוד.
ר' חיים משה שמע לעצת השוחט, למד את אומנות השחיטה והתחיל לשחוט לאנשי ירושלים. מהר מאוד יצא לו שם של שוחט מומחה בכל רחבי העיר. מה שקרה הוא, שעם הזמן אנשי ירושלים באו בהמוניהם אך ורק אליו. השמועה על יהודי ירא שמיים שמסר את נפשו והקפיד על קיום מצוות גם ברוסיה הסובייטית, גרמה לכך שיותר ויותר אנשים ביקשו רק ממנו שישחט עבורם.
שיא הביקוש היה בערב יום כיפור של אותה שנה, מחוץ לבית שלו השתרך תור ארוך של אנשים, כולם המתינו שדווקא ר' חיים משה ישחט עבורם את תרנגול הכפרות. בין שחיטה לשחיטה ר' חיים משה שם לב שהתור אצלו ארוך מהרגיל והוא ביקש מאחד הילדים שלו שילך לבית של השוחט השני וידווח לו מה קורה אצלו, האם גם שם יש הרבה אנשים.
הילד חזר וסיפר שאצל השוחט השני כמעט ואין אנשים. ר' חיים משה הבין מיד את המצב שנוצר וללא היסוס יצא לעבר התור הארוך והכריז בקול שמרגע זה הוא לא שוחט יותר. הוא נימק את ההחלטה שלו בכך, שהוא לא הגיע מרוסיה כדי לגזול פרנסה של יהודי!
