היה בחור שהיה מגיע פעם לשיעור שלי, במקור הוא היה קיבוצניק חילוני. פעם אחת, היינו תשעה אנשים וביקשנו ממנו שיצטרף לתפילה והוא לא הסכים בשום אופן. הוא היה מגיע ללמוד אתנו באופן קבוע, כל פעם שעה וחצי, אבל להתפלל – לא. כיום, הוא עם מעיל ארוך והבנות שלו ב'בית יעקב', אבל למה אז היה לו קשה להתפלל? כי ללמוד ולעשות מצוות מעשיות זה להתייחס לקדוש ברוך הוא בגוף שלישי, הוא נותר ברקע, אבל להתפלל זה לפנות אליו ישירות בתור 'אתה', וזה קשה יותר.
אנשים שנולדו דתיים כל כך מורגלים בזה, עד שהם לא קולטים את החוצפה – אדם קם בבוקר חצי ישן, ואומר לקדוש ברוך הוא: 'אתה'. כשאפגוש אדם מכובד, אומר לו: 'כבודו' או 'אדוני' ואילו לקדוש ברוך הוא – אתה! אולם מצד אחר, אם הקדוש ברוך הוא מרשה לי את זה, אם הוא אומר לי שמותר לי לעשות את זה – יש בזה דבר גדול ומיוחד.
בכמה שפות קיים הבדל בדרך הפנייה לאנשים שונים: אם אני פוגש סתם אדם – אפנה אליו בגוף שלישי רבים, בתור 'אתם'. לפנות לסתם אדם בתור 'אתה' – זה נחשב לעלבון וגסות הרוח. לעומת זאת, כשאדם נמצא בתוך המשפחה, ברוב המקומות בעולם – הוא לא פונה בלשון 'אתם' אלא באופן ישיר. העובדה שהקדוש ברוך הוא נותן לנו את הרשות לפנות אליו בתור 'אתה', זה ביטוי של האהבה הגדולה והיתרה שלו אלינו, ושל הקרבה והיחסים שלנו עם הקדוש ברוך הוא – שאנחנו 'בתוך המשפחה'.
אחרי החסד שהקדוש ברוך הוא נותן לנו את הרשות לדבר אתו, לעתים רבות הבעיה היא שאנשים פשוט רדומים בתפילה או שהם מפעילים את המנגנון האוטומטי – לוחצים עליו ויוצאת שחרית שלמה בבת אחת. בדומה למי שמפעיל מכונת כביסה – המכונה פועלת והוא עושה דברים אחרים באותה שעה.
בימים עברו, כשהיו שואלים חסיד בבוקר האם הוא התפלל, הוא היה עונה: "לפי ההלכה כבר מותר לי לאכול". לגבי האכילה, הוא יכול לענות תשובה ברורה – לפני כן היה אסור לו לאכול ועכשיו מותר. לגבי התפילה, האם זאת היתה תפילה כראוי? האם זאת תפילה בכלל? הוא לא בטוח. אם אדם היה נדרש להתפלל כדבעי ורק אחר כך לאכול, כנראה שרוב האנשים היו מתים ברעב.
שאלו פעם מישהו איך מתפללים, והוא ענה שמתפללים כדרך שמתקוטטים. איך מתקוטטים? אני אומר מילה והשני אומר מילה, אני אומר עוד מילה והוא עונה מילה ואז מתחילים לכעוס באמת. כך היא התפילה, אני זורק מילה ומנסה להקשיב, ואז זורק עוד מילה ומקשיב. כמו בקטטה, המעורבות הרגשית נוצרת כשאנשים שומעים ומנסים להגיב. אם אני לא מגיב למה שקורה – לא נוצר שום דבר. לפעמים אנשים רוצים שהתפילה תהיה כמו גל – שמשהו ייגע בהם והם יידלקו. ישנם דברים שפועלים באופן הזה אבל יש דברים שפועלים אחרת. פלורוסנט, למשל, לא עובד על זרם ישיר, אלא על זרם של "רצוא ושוב". יש דברים שצריכים לעבוד כמו זרם חילופין – פונים לצד אחד ואז פונים לצד השני וככה מתקדמים.
הניסיון שלנו בתפילה הוא לשמור שלא נעשה את זה פעם אחת וגמרנו. מנסים לעשות זאת בפעם השלישית, בפעם העשירית ובפעם המאה, ולאט לאט מגיעים לאיזה רצף ומתחילים לנוע. בדומה להפעלת מנוע, כל פעם מריצים אותו ליותר זמן עד שהוא מתחיל לעבוד, כך תפילה, היא לא פעולה חד כיוונית אלא בנויה על מנגנון החוזר ומקבל כל פעם יותר תנופה.
לא שמעתי על הרבה אנשים שהתחילו להתפלל וזה פשוט עבד להם. שמעתי על אנשים – לא נמושות – שזה הלך להם ביסורים וקשיים רבים. מתברר שגם אנשים שבאמת היו אנשים גדולים היו צריכים להפעיל כל מיני 'סטרטרים' כדי להגיע לידי תפילה ראויה. כמו ביחס לזולת, אם אחרי כמה חילופי מלים אני מפנה עורף והולך – אני לא מגיע לא לקטטה וגם לא לאהבה. ההתייחסות לא נעשית ברגע אחד ובמבט אחד, היא דורשת עבודה והתמדה.
כמעט לכל אדם יש איזה סוג של מתנה מלמעלה, זמן מסוים שהוא מקבל – לפעמים של שבועות, ימים, שעות ולפעמים אפילו רק רגעים – ובזמן הזה הדברים הולכים לו לגמרי אחרת. התפילה שלו והתורה שלו זורמים ללא מאמץ. כמעט כל אדם שיוצא לי לשוחח אתו שיחה פנימית, אומר שיש לו זיכרון כזה – קצר או ארוך. כתוב בספרים שזו מתנת חסד חינם, לפעמים הקדוש ברוך הוא נותן את זה לאדם בתחילת דרכו, ולפעמים סתם באמצע יום של שגרה. הרגעים הללו הם עניין של זמן שבא והולך, והשאלה היא מה האדם עושה בזמן הזה. במגילת אסתר כתוב: "ויין מלכות רב… וכלים מכלים שונים"; מפעם לפעם הקדוש ברוך הוא נותן – "יין מלכות רב" – איזה זרם, אבל הוא לא נמשך הרבה זמן, וצריך להכין "כלים מכלים" כדי לשמור את ההארה. אחרת, שום דבר לא נשאר. יש סיפור על אנשים השטים בספינה באוקיינוס ונגמרו להם מי השתייה, ופתאום מתחיל לרדת גשם – במקום שישמרו מים לשתייה להמשך המסע, הם רק פותחים את הפה ושותים… כשיש לאדם איזה זמן של הארה, הוא יכול לזוז קדימה בשלושה צעדים. צריך לזכור שזה מין הלוואה כזו, היא לא תישאר כל הזמן, אבל מה שזז בזמן הזה – יכול להישאר.
הרב שלמדתי אצלו, סיפר לי שפעם אחת העמידו אותו להיירות על קידוש השם ואיכשהו הוא ניצל. לאחר מכן, משך תקופה היו לו הארות של תורה ותפילה. הוא אמר לי: "הבנתי שירדה אלי מדרגה גבוהה מאוד של הנפש והיא למעלה מכוחותיי". כפי שכתוב בספרים, שלאדם המוסר את עצמו על קידוש השם בפועל נותן הקדוש ברוך הוא מתנה – לגלות את עצם נשמתו. הוא אמר לי, שההארה נמשכה כמה שבועות ואחר כך זה נעלם.
מה שאדם יכול להשיג בזמן שנתנו לו מין זריקת מרץ כזו הוא מוגבל, אבל לפחות הוא מקבל מושג לגבי מהו טוב. לפעמים, אדם שמעולם לא הרגיש מה זה להתפלל מקבל מלמעלה פתיחת הלב למשך חצי שעה, כדי שידע מה זה להתפלל. קורה לאדם שהוא מתפלל ועיניו זולגות דמעות, עכשיו הוא יודע שאפשר להתפלל ככה. נותנים לאדם משהו שמצד אחד הוא חסד ומצד שני חובה – כי עכשיו הוא יודע למה הוא מסוגל. כשיש לאדם רגע של חסד, אין זה אומר שהוא יגיע לזה שוב מחר, אבל הוא שונה מאדם שלא הייתה לו אף פעם חוויה כזאת. האחרלא יודע למה הוא מסוגל, ואילו מי שפעם אחת הבין – זה נותן לו אפשרות ללכת הלאה.
האיש הראשון שהגיע לאוורסט זכה בכל הכיבודים שבעולם, הוא הצליח לעלות על ההר שעשרות אנשים מתו בדרכם לפסגתו. מעבר לכבוד שזכה לו, הוא פתח את הפתח – אחרי שהוא עלה היו גם אחרים שעלו. מדוע אנשים לא הצליחו לפני כן? כשאדם מטפס והוא לא יודע בכלל האם זה אפשרי, כשיגיע למקום קשה – כולו מיוגע והריאות בקושי נושמות – אז הוא ירד למטה. ברגע שהמטפס יודע שזה ניתן לביצוע – הוא מוכן להוציא את הנשמה שלו על זה, והוא בסוף גם יכול לעשות את זה.
במידה מסוימת זה נכון גם לגבי תפילה. אם אדם קיבל מתנת חסד, היא יכולה להיות לכמה רגעים אבל הוא יודע שזה אפשרי. יכול להיות שהוא יצטרך להוציא את הנשמה כדי לקבל את זה שוב. יכול להיות שהוא יצטרך לעבוד על כך קשה מאוד.
חוויות החסד מגיעות אצל כל אחד בצורה אחרת, ואי אפשר להעתיק אותן. כל אחד מגיע לזה לפי כוחו, "לפום שיעורא דיליה" – כל אחד יודע כלפי עצמו מה נקרא להגיע לחוויה מסוימת ויודע שיש דבר כזה במציאות. בכל אופן, צריכים לעבוד ולא כולם עובדים אותו דבר. מה שאפשר לנסות – דבר שהוא לא קל כל עיקר – הוא לקבל טעם של תפילה, טעם של תורה: "טעמו וראו כי טוב ה'".
תפילה ולימוד תורה שונים מאוד זה מזה, אבל הצד השווה שבהם: כדי לקבל משהו – נדרש מאמץ. יש אנשים שיש להם זכות גם בתפילה וגם בתורה והם לא צריכים לעבוד קשה, העולם הזה פתוח בפניהם. היכולת של אדם להגיב לדברים תלויה לפעמים בנשמה שלו. אדם שיש לו נשמה גבוהה יותר משיג דברים ביתר קלות, ואדם אחר יכול להצליח רק לאחר מאמץ גדול ועבודה קשה. יש נשמות שונות וגם לא לכולם יש את אותן יכולות. יכול להיות אדם שמוכשר באופן בלתי רגיל ויש לו נשמה קטנה, וכן להפך.
אנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו יכולים, כל אחד בדרגתו הוא, ומפעם לפעם נותנים לאדם גילוי שמראה לו מה אפשר לעשות עם הכלי שלו. צריך לזכור את זה. בסופו של דבר אדם צריך להגיע למקום שהוא יכול. לפעמים צריכים לדחוף את הנשמה כמו שדוחפים מכונית שתידלק, אחרי שדוחפים אותה כמה זמן היא מתחילה לעבוד.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע