לבד בבית הקברות

לבד בבית הקברות

כתוב בגמרא, "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". ואני שואל אתכם: אם בזה הרגע אנו שומעים תקיעת שופר. טווווווו! משיח בא! נרוץ לבית המקדש, איזו שמחה. האם בן אדם שלא התאבל על ירושלים, שלא שמע על בית המקדש מימיו, לא יראה את המקדש? וודאי שיראה! אז למה התכוונה הגמרא? מה זה בכלל בית המקדש?
יש אנשים שמסתכלים עליו בתור בית מפואר, אך זו לא הנקודה. על בית יפה לא מתאבלים אלפיים שנה. בית המקדש פירושו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הוא בלב שלך! כשנבנה בית המקדש השתנה היחס של איש לאישה, של אישה לאיש. הוא שינה את היחס של אבא ואמא לילדים שלהם. המקדש איננו רק בניין. הוא בנפש, במהות, והוא משנה את כל המציאות!
אם אני מבין שהמקדש שינה משהו בכל המציאות, והוא נחרב – אז איבדתי משהו עמוק בנפש. איבדתי משהו בזהות שלי, בהתקשרות שלי אל הקדוש ברוך הוא. כשייבנה בית המקדש, מי שיסתכל עליו רק בתור בניין יראה בית יפה, אבל מי שהתאבל עליו כי הבין שזה קשור למהות שלו, יראה אותו באמת.

חז"ל אמרו "זוכה ורואה בשמחתה", לא "יראה" בלשון עתיד אלא "רואה" בהווה. יש אנשים שה' נתן להם חוש נגינה, אבל יש אנשים שה' לא נתן להם את חוש הנגינה. אני בטוח שהייתם פעם בהתוועדות, כשמישהו זייפן ישב לצדכם ושר בקולי קולות. לסתום את האוזניים אי אפשר בשביל לא לפגוע בו, אבל גם להמשיך לשמוע אותו קשה מאוד… האמת היא שאם הניגון האמיתי לא היה מונח לי בראש, לא הייתי שומע זיוף. ככל שאני מרגיש יותר זיוף זהו סימן שבנפש אני מרגיש יותר את הניגון האמיתי, אחרת לא הייתי יודע שזה זיוף. ככל שאני מרגיש יותר חושך, אני קשור יותר לאור. מי שמתאבל על בית המקדש, מי שכואב לו, מי שמרגיש שהעולם מזייף כשאין מקדש – הוא באמת מרגיש ורואה בפנימיותו כבר עכשיו את בית המקדש, אחרת הוא לא היה יכול להצטער כל כך. החסר לא היה צורם לו כל כך. ואם עדיין לא כואב לנו כל כך, עלינו לדעת שככל שנלמד, נתעסק ונבין מה בית המקדש עושה לנו, נוכל להיות קשורים אליו.
• • •
בבית הראשון, אתם זוכרים, היו המון דברים. ארון הברית, אש שירדה מן השמיים, אורים ותומים, רוח הקודש. בבית המקדש השני לא היה ארון, לא אש מן השמיים, לא אורים ותומים. גם רוח הקודש לא הייתה. אך כלל נקוט בידינו ש"מעלין בקודש ואין מורידין", אז מדוע בבית המקדש השני לא הייתה עלייה? כתוב על הבית השני "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", ובאמת הוא היה גדול, גבוה ומפואר יותר מהראשון וגם התקיים יותר שנים. איך זה יכול להיות?
את הסיפור הבא שמעתי משני אנשים שנכחו בעת שהתרחש, בראש השנה בבית המדרש של הרבי מלובביץ'. אתם יכולים לתאר לעצמכם איזו התרגשות הייתה באוויר כשהרבי ניגש לתקוע בשופר. את כל המכתבים והפתקים עם הבקשות ששלחו לרבי לראש השנה, הניחו בשקיות גדולות על הבמה. הרבי נעמד והתחיל לתקוע בשופר. לפעמים השופר קצת נתקע, אבל באותה שנה הכל הלך חלק, עד שהגיעו לתקיעה האחרונה.
הרבי מתחיל לתקוע, וזה לא הולך, מנסה את הצד הזה, מנסה את הצד הזה – ושום דבר. הוא מחליף שופרות אבל גם זה לא הולך. ואז הוא לוקח את הטלית שלו, ומשליך אותה מעל הראש ומעל כל השקיות והמכתבים שכתבו לו. דממה בקהל, וכולם יכולים לשמוע איך שהרבי בוכה. הוא בוכה, בוכה, מרים את הטלית, מחזיק שוב את השופר, אך גם הפעם – אין קול. שוב הוא זורק את הטלית על עצמו ועל כל המכתבים, שוב הוא בוכה, מרים את הטלית – וגם הפעם השופר לא נענה לו. בפעם השלישית הוא מרים את הטלית ומביט באחד האברכים שעמד מולו, בחיים לא ראו את הרבי מביט ככה במישהו. הרבי מסתכל לצד השני על אדם נוסף, מסתובב לצד אחר ומסתכל במבט חודר על כמה וכמה אנשים. ואז הרבי לוקח את השופר – והפעם התקיעה הולכת בקלות, חלק…
אחרי ההבדלה במוצאי ראש השנה, עבר אותו אברך שעמד מול הרבי וביקש ברכה לילדים. אמר לו הרבי, "אני מוכן לתת ברכה בתנאי שתקיים את ההחלטה שהחלטת בראש השנה". רוח הקודש בגילוי! אותו אברך עשה תנועה לרבי, כאומר שאינו יודע על איזו החלטה מדובר, והרבי אמר לו, "ההחלטה שהחלטת בתקיעת שופר". אהה… בסדר. הסקרנים שאלו אותו אחר כך מה החליט, והחסיד ענה: "כשראיתי שהרבי נתקע עם השופר אמרתי לעצמי בלב: אם הקדוש ברוך הוא מזכה אותי בילד, בשנה הבאה אני מביא אותו לשמוע תקיעת שופר אצל הרבי".
אתם יכולים להיות בטוחים שבשנה הבאה נולד ילד, והלוואי שה' ישלח לכולם ילדים בקלות ובשמחה. בגיל חודשיים־שלושה הגיע התינוק לתקיעת שופר. ותדעו לכם, זה לא פשוט בצפיפות של 770. במוצאי ראש השנה עבר האברך עם התינוק לפני הרבי לקבלת יין מכוס של ברכה, הרבי שפך לו לכוס, שפך גם לילד ואמר: "זה אחד הילדים של תקיעת שופר!".
אנחנו חושבים שכשהשופר לא הולך, זה כנראה בגלל שהוא התרטב, או שלא הניחו אותו בשפתיים במקום הנכון, אך להוריד נשמות לעולם זה לא קל. הנשמה צועקת "אוי ווי!", לא רוצה לרדת. וביחוד בנשמות גבוהות יותר, יש העלם והסתר. בתקיעת שופר הרבי שובר את המחיצות, וזה אחד הילדים שנמשכו לעולם הזה בתקיעת שופר. אבל אני רוצה לשאול אתכם: למה הרבי הבטיח לו ילד רק "בתנאי שתקיים את ההבטחה שלך"? הרבי לא יכול להמשיך את אותה נשמה בלי שהתינוק יגיע לתקיעת שופר?
זה העומק של בית המקדש השני. אם אתה רוצה שפע אלוקי, שבית המקדש ירד בלב שלך – אתה צריך לעשות מה שהחלטת. לעורר מלמטה את הנפש שלך במשהו. בית המקדש הראשון זה שפע גדול בלי תנאים, לכן הוא גם לא מזכך אותך. אם אתה רוצה שבית המקדש שלך יהיה גבוה יותר, יאריך ימים ויהיה עם יותר אור, אתה צריך "אתערותא דלתתא", התעוררות מלמטה. בבית השני הייתה פחות השראה כי היה צורך גדול יותר במעשינו, ולכן הירידה הזאת היוותה בעצם עלייה. עד היום ממשיך המקדש להשפיע שפע קדושה לכל אחד שמצדו עושה מאמץ. אם אנחנו ממשיכים את השפע שלו, הוא קיים אצלנו ומי שרוצה יכול להרגיש זאת.
• • •
אני רוצה לסיים בסיפור אחרון. זה סיפור שהיה בארה"ב, עם זוג לא כל כך דתי, שהיה בלי ילדים. אחרי הרבה מאמצים האישה נכנסה להיריון, הייתה שמחה גדולה עד שהתברר שההיריון מסובך. הרופאים אמרו שעליה להפיל כי העובר מסכן את חייה. היא לא הסכימה, ואכן, לצערנו, הילד בא לעולם, ברוך השם, ואילו האמא לא נשארה בעולם הזה. היה צער עצום בבית. מצד אחד יש ילד, איזו שמחה, ומצד שני…
האבא לא סיפר לילד מעולם איך הוא בא לעולם, הוא לא רצה שיהיו לו רגשות אשמה. באמריקה, כמו בכל מקום, יש יצר הרע. הילד הזה גדל ופגש בחורה לא יהודייה, ורצה להתחתן איתה. כשהאבא שמע זאת, הוא נקרע.
מגיע יום ה"חתונה". האבא אומר לבן, "לפני שאתה הולך להתחתן עם האישה הזאת, בוא ניסע לבית הקברות, להתפלל על הקבר של אמא שלך". "בסדר אבא". נוסעים באוטו, והאבא בפעם הראשונה מספר לילד איך הוא בא לעולם, בדמעות. "תדע לך, אתה באת לעולם בזכות המסירות נפש של אמא. היא ידעה שיש סיכוי גדול שהיא לא תישאר, אבל רצתה להביא אותך כדי שתהיה בעולם. ותדע לך, אמא שלך חלמה על נכד יהודי. היא חלמה שתתחתן עם אישה יהודיה, שתמשיך את המורשת שלנו". ואז הבן אומר לאבא: "אני רוצה להיכנס לבית הקברות לבד". הוא נכנס לבית הקברות, והאבא כל כך רצה לשמוע מה הוא מדבר, אז הוא הלך אחריו בשקט. הוא שמע את הבן עומד מול הקבר ואומר: "אמא, מסירות הנפש שלך לא תהיה לחינם. אני מבטיח לך להתחתן עם אישה יהודיה. אני מבטיח שיהיו לך נכדים יהודיים…". בו ביום, דקה לפני החתונה, הוא עזב את הבחורה הגויה. הנכדים שלו היום יהודים, שומרי תורה ומצוות. סיפור אמיתי.
בית המקדש לא נחרב, הוא נשאר בנו. אם נמשיך את "ושכנתי בתוכם", אם נמשיך לכבוש את ארץ ישראל שבנפש ואת ארץ ישראל הממשית, נראה ששום דבר לא הלך לאיבוד. הצרות, השואה ומסירות הנפש של עם ישראל זה לא דבר היסטורי שעבר וחלף, בזכותם אנחנו פה. אנחנו צריכים להמשיך לגלות אלוקות בעולם, עד שנזכה שבקרוב "והיה ה' למלך על כל הארץ", ושיהיה ה' למלך על כל העולם כולו, אמן!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן