היהודי הזה, נשוא סיפורנו, שרד את המחנות בשואה האיומה, איבד רבים מבני משפחתו וידידיו ואיבד גם את אמונתו… לאחר השואה הגיע לברזיל, כשבליבו גמלה ההחלטה להעלים מילדיו את עובדת היותם יהודים, מתוך מחשבה שההשתייכות לעם הנרדף עלולה רק להמיט עליהם צרות. הוא נכנס לעסקי יהלומים וראה ברכה בעמלו.
כשאחד מילדיו הגיע לגיל שלוש עשרה, הוא יצא איתו למרכז קניות מקומי כדי שיבחר לו מתנת יום הולדת יפה כבכל יום הולדת. בר מצוה? חלילה וחס. האב ובנו עברו מחנות לחנות מבלי שדבר־מה דיבר אל ליבו של הילד. ואז, בדרכם לחנות מתנות נוספת, הם חלפו בסמוך לחנות יודאיקה ואת עינו של הילד צדה חנוכייה ישנה שנחה לה בחלון התצוגה. "אבא, בוא ניכנס לרגע לחנות הזו", ביקש הילד וכעבור רגע הם כבר היו בפנים.
האב הביט על החנוכייה שהציתה את סקרנותו של בנו, ולא הצליח להבין איך היא עשתה את זה. זו הייתה חנוכיית עץ ישנה, פשוטה ומאולתרת – ודאי לא משהו שצפוי למשוך את עינו של ילד צעיר המחפש לו מתנת יום הולדת. "כמה היא עולה?" התעניין האב שרק רצה לשמח את בנו; הוא היה בטוח שהמוכר ינקוב בסכום של כמה פרוטות ריאל ברזילאי לכל היותר, אך המוכר דיבר על כמה אלפים! להפתעת האב הסביר המוכר: "הערך של החנוכייה הזו איננו בשל החומר אלא בשל הסיפור המיוחד שמאחוריה! יהודי שהיה במחנות הריכוז ביקש לעודד את רוחם השפופה של יהודי המחנה, והחליט לבנות חנוכייה. הוא ליקט שברי עצים, הדביק אותם זה לזה ויצר את החנוכייה הזו. הוא לא שרד את השואה, החנוכייה כן…"
הסיפור ריגש את הילד, והאב והמוכר אמרו "מזל וברכה" לאחר שהראשון נתן ביד המוכר את מלוא הסכום.
בימים הבאים, הילד הציג את החנוכייה לחבריו, סיפר לכולם את סיפורה והרגיש מחובר אליה מאוד. אבל באחת הפעמים שהוא הרים אותה ממקומה, נשמטה החנוכייה מידיו וכמה מחלקיה נשברו. הילד נחרד עד עמקי נשמתו, ונרגע רק לאחר שאביו הבטיח להביא לביתם נגר מקצועי שיחבר את חלקיה מחדש.
הנגר הגיע הביתה, נטל את החלקים ובחן אותם תחילה כדי לבצע עבודה מדויקת, ואז הבחין בתגלית מדהימה. בעוביו של אחד מחלקי החנוכייה, הסתתר לו פתק שנכתב עליו בכתב יד: "אני נמצא במחנה ואוסף שברי עצים בכדי לשמח ולרומם מעט את רוחם של אחיי. כשלעצמי, אינני יודע אם אזכה לצאת מכאן בחיים וגם לא אם אראה את יום המחר… לכן בקשתי אל מי שימצא את המנורה הזו, שידליק בה נרות לעילוי נשמתי – שלמה לוי".
הנגר מיהר לשתף את בני הבית בממצא המפעים, אבל כשהאב קרא את מכתבו של יוצר החנוכייה הוא נפל על הרצפה מתעלף. לאחר שהעירו אותו והוא שב לעצמו אמר האב בקול רועד: "זה אבא, זה אבא שלי…". ככל שהדבר בלתי נתפס, התברר שהחנוכייה שמשום מה עוררה את תשומת ליבו של הילד, נבנתה על ידי סבו היהודי שנרצח בשואה…
עבור הילדים, התגלית הייתה כפולה: מלבד דרישת השלום מהסבא אותו לא ראו מעולם, הם שמעו כעת מאביהם לראשונה שהם יהודים… גם האב שחשב שהוא סיים מכבר עם הפרק של יהדותו ואלוקיו בחייו לא יכול היה שלא להודות שמסובב הסיבות הוא היחידי שיכול היה לשגר לו את המפגש המפתיע כל כך עם אביו הי"ד. אורה של החנוכייה האיר את החשכה הרוחנית בה הייתה שרויה המשפחה, הם עברו לאזור אחר בעיר בו התקיימה קהילה יהודית גדולה ובהמשך עלו ארצה והתיישבו בכפר סבא, כשבכל שנה בחג החנוכה הם מקיימים את צוואתו של הסבא ומדליקים בחנוכייה שבנה את נרות החנוכה.
חג החנוכה מסמל את ניצחון הרוח על החומר. למרות שכל התנאים היו לרעתם ומלחמתם נראתה חסרת סיכוי, מתתיהו ובניו לא נפלו לייאוש ויצאו להילחם ביוונים ובאידאלים הכוזבים שביקשו להנחיל לעם ישראל. היו להם אויבים רבים, מבית ומחוץ, אבל הם לא הסכימו להניח לחושך שלטון ללא מצרים, והאירו את האפלה במסירות נפשם ובהדלקת מנורת המקדש.
והשאלה נשאלת: מה נתן להם את הכוח להתייצב כנגד היוונים? איך הם לא נפלו לייאוש במצב הביש בו היו שרויים? כיצד מצאו קרן אור גם בתוך החושך הסמיך שעטף את הכל?
"בבית שני, כשמלכי יוון גזרו גזרות על ישראל", כותב הרמב"ם בהלכות חנוכה אודות הרקע לקביעת חג החנוכה כימי שמחה והלל, "וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול – עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם…
"וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום – בכ"ה בחודש כסלו היה, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים".
כלומר, לפי הרמב"ם, בעיצומו של יום כ"ה בכסלו הושגה ההכרעה המוחלטת על היוונים, ואז מצאו את פך השמן שממנו הדליקו לראשונה את ההדלקה של היום הבא – בערב כ"ו בכסלו. על פי זה שואלים רבים: למה אנחנו מדליקים נרות כזכר לנס פך השמן כבר בליל כ"ה בכסלו, כאשר הנס המקורי החל רק למחרת – בערב כ"ו?
רבי דוד סולובייצ'יק ובעל 'ערוגת הבושם' משיבים שהרמב"ם לשיטתו בעניין דישון המנורה והטבת הנרות: מדי יום, לאחר דליקת נרות המנורה בלילה, היה על הכוהנים לדשן את המנורה, דהיינו: "כל נר שכבה – מסיר הפתילה וכל השמן שבנר ומקנחו, ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במידה, והוא חצי לוג. וזה שהסיר – משליכו במקום הדשן אצל המזבח עם דישון המזבח הפנימי והחיצון ומדליק נר שכבה…"
דישון המנורה –איך בדיוק מגדירים את הפעולה הזו? ניתן לראות בזה 'הכשר מצוה' בלבד, כהכנה להדלקה שתהיה בין הערביים. אבל הרמב"ם רואה בזה מצוה בפני עצמה, שהרי כך כתב: "דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערביים – מצות עשה". אם נחדד, דישון המנורה ונטילת הפתילות הישנות והאפר שבה והנחתם בצד המזבח (במקום תרומת הדשן), לשיטת הרמב"ם, הם כעין מצות הדלקת הנרות ולא רק הכשר והכנה אליה.
לענייננו, אם כן, לשיטת הרמב"ם שהלילה הראשון בו דלקה המנורה היה ליל כ"ו בכסלו, כבר התקיימה מצות דישון המנורה ביום כ"ה! לא פלא, אפוא, שאנחנו חוגגים לדורות את חנוכה כבר מליל כ"ה.
אמנם, לאחר שראינו את מרכזיותו של דישון המנורה בקביעת חג החנוכה ואת היותו מצוה בפני עצמה, בואו ננסה להבין את מהותו וסיבת חשיבותו. לכאורה, מדוע מייחסת התורה לאפר חשיבות עצמית גדולה? הרי הוא אינו אלא תוצאה הכרחית של מצות ההדלקה – אם מדליקים נרות או מקריבים קורבנות, ממילא יש גם אפר. אלא שמעיון באזכוריו של האפר במקורותינו אנחנו רואים שהתורה רואה בו חשיבות גדולה עד שהיא אוסרת למעול בו, מצווה על נתינתו בצד המזבח, ובדרך נס הוא אף היה נבלע במקום בו הניחוהו.
מבאר זאת אדמו"ר הזקן בסידורו (עם דא"ח – דברי אלוקים חיים, בו נדפסו תורותיו על דרך החסידות) באופן נפלא: כשאנחנו רואים לפנינו אפר, זהו למעשה דבר שהיה קיים והתכלה לו. אבל כשמביטים בעומק הדברים, אנחנו רואים את האפר באורח חיובי יותר – במבט זה רואים באפר היבש וחסר החיים את האש שיצרה אותו. מתוך האפר הדומם צצה ועולה החיות, ההתלהבות והעוצמה של האש שיקדה קודם לכן והולידה אותו.
האפר משמש משל למצב בו היהודי חש יובש וחוסר ערך וחשיבות מערכו ומערך פעולותיו, כאפר דומם. הוא מרגיש רע בשל מצבו הרוחני הלא מרנין. "מי אני? הבל הבלים חסר משמעות", הוא אומר לעצמו בהלקאה עצמית מייסרת.
אומרת התורה: האפר הוא בעל חשיבות! אם תטיב את מבטך תראה שהוא בסך הכל תוצאה טבעית והכרחית לאש הקודש שלך. אילולא היית חווה את ההשתוקקות והכיסופים, לא היית כל כך מיוסר מהעדרם. מי שהוא עיוור מלידה יצטער על הילוכו כסומא באפלה הרבה פחות מאשר זה שידע מהי ראייה ואיבד אותה…
אם כן, תחושת ה'אפר' של האדם היא תולדה של אור ואש. והמסר אליו ברור: אל תיפול לדכדוך עקב חסרונך הזמני, ואדרבה – תחושת הכאב והצער אינה אלא סימפטום לשלהבת נשמתך שכבר האירה בך ועוד תאיר בעתיד. לכן, אל תתכחש לתחושת האפר הזו, אלא הנח אותה בצד המזבח ותרום את הדשן.
פעם נכנס לאדמו"ר ה'צמח צדק' אחד מחסידיו והתלונן בפניו על כך שבזמן התפילה חודרות לראשו מחשבות זרות, מהן הוא אינו מצליח להשתחרר. "אני מבקש להתחבר לתיבות התפילה ולהתרומם אל על", אמר החסיד בכאב, "והמחשבות האלה מבקשות להשאיר אותי למטה מטה".
אמר לו הצמח צדק: "מחשבות זרות יש לך? ובכן, מה בכך?…"
"רבי", אמר החסיד, "לא מדובר באמצע העסקים, נכנסות בי מחשבות זרות באמצע התפילה!"
הסביר הצמח צדק את שוויון הנפש שבו שמע את מצוקת החסיד, ואמר: "אם כואב לך על כך והמחשבות הללו מייסרות אותך, הרי שהן אכן 'מחשבות זרות'. אלו מחשבות שזרות לך! ואילו אתה – אתה באמת מחובר לתפילה ורצונך האמיתי הוא לעמוד הכן לפני קונך".
כך נאמר גם אנחנו ביחס לתרומת הדשן: אם אתה חש 'אפר' בשל המחשבות זרות שלך, סימן שהייתה – וישנה – אצלך אש קודש של דבקות בה'.
כשם שתחת קרני אור חזק ובהיר ניתן לשים לב גם לכתם כמעט בלתי נראה, כך גם כשיהודי מתרומם ומתעלה בעבודתו לקונו הוא מרגיש לפתע בהיותו חסר ובלתי שלם. דווקא ההתרוממות היא שיוצרת אצלו רגש של שפלות. וכמו שאמר איוב שלגבי הקב"ה, גם שמיים טהורים ובהירים אינם נראים ככאלה – "ושמיים לא זַכּוּ בעיניו".
כך מסביר אדמו"ר הזקן במאמרו את סיבת אמירת "סלח לנו" בתפילת העמידה, מיד לאחר קריאת שמע: "וזהו שאומרים בשמונה עשרה 'סלח לנו', אחרי שנתעורר בקריאת שמע באהבה ויראה באמרו 'ואהבת'. שהיא הנותנת: מאחר שנתפעל ברשפי אש אהבה ויראה, יהיה יותר חוטא בעיניו". כלומר, ביחס למצב התקשרותו של אדם לקב"ה עכשיו, הוא כבר איננו שבע רצון מאופן עבודתו הקודמת.
מסיבה זו גם נקבעה אמירת תחנון מיד לאחר תפילת העמידה: התפילה נמשלה בספר הזהר ל"סולם" שניצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, וככל שאנחנו עולים בו אנחנו הולכים ומתקרבים לקב"ה. והרי התפילה נתקנה, כידוע, "במקום קרבנות" שעניינם התקרבות. ולכן, דווקא לאחר שהגענו לשיא – לתפילת העמידה בה אנחנו נדמים למלאכים ועומדים בביטול מוחלט לקב"ה – או־אז אנו חשים את חסרונותיה ופגמיה של עבודתנו, היא נעשית בלתי מספקת בעינינו ואנו מכים "על חטא".
זהו האפר – אותה תחושה חיובית ונכונה של חיסרון והעדר שלימות שיש לנצל אותה כדי לתקן את הדרוש תיקון ולהמשיך את מסלול ההתקרבות וההשתלמות.
"עשרה ניסים", אמרו חז"ל, "נעשו לאבותינו בבית המקדש", וביניהם "לא נראה זבוב בבית המטבחיים", ו"לא הסריח בשר הקודש מעולם", על אף שאלו הם דברים טבעיים המצויים בכל מקום בו עוסקים במלאכה בבשר. מדוע, אם כן, לא נעשה נס שכלל לא יהיה אפר במקדש כתוצאה מהבערת האש?
אבל לדברינו – רמז יש בדבר למעלה והיתרון שבו. הרגשת ה'אפר' היא שיוצרת ומלבה את האש מחדש. הזיכרון של האש הקודמת והמבט אל האפר הדומם בהווה, הם שדוחפים אותנו לשחזר את ההצלחה, לשוב ולהתלהט בלהט וחיות בקיום מצוה ולהמשיך בהתפתחות עבודתנו לטובה ולברכה.
בה־בעת, יש להכיר גם במציאות האפר השלילי. מלבד האפר של תרומת הדשן שהונח בצד המזבח ונבלע במקומו, היה גם אפר שנלקח בשתי ידיים והוצא אל מחוץ למחנה. ומשמעות הדברים בעבודת ה' היא, שהאפר החיובי ששימש לתרומת הדשן היא המרירות, וזה שאין לו מקום במקדש ה' הוא אפר העצבות.
מה בין מרירות לעצבות?
בעוד שהמרירות היא טעם מר על המצב בהווה לצד תקווה ורצון להגיע לעתיד טוב יותר, העצבות היא כבדות, ייאוש וחוסר תקווה. המרירות מקורה בקדושה, והעצבות בקליפה. רגש העצבות כמו לוחש לאדם: אתה נמצא בכי רע, בשפל המדרגה, והחמור ביותר – כאן תהא קבורתך. אתה נפלת לבור עמוק ותעית בדרך ללא מוצא. חבל שתתאמץ לשווא. לטובתך, הרם ידיים והתייאש כבר עתה…
את העצבות הזאת עלינו לזרוק מחוץ למחנה, ואסור להניח לה דריסת רגל כלשהי בליבנו ובסביבתנו. כמה חיוניים דברי הצדיקים שאמרו שביכולת העצבות להוריד את האדם לשפל תחתיות כזה ששום עבירה לא תוכל להוריד אותו…
זהו הסוד של כוהני בית חשמונאי: הם לא התרשמו מהחשכה הגדולה ששררה מבית ומחוץ. הם ושכמותם – כיוסף הדציק שעשה את דרכו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, ומשם עלה למעלה מעלה – יודעים את סוד האפר. הם הכירו שהירידה יכולה להיות – וצריכה להיות – צורך עלייה. האפר שלהם היה מרירות על המצב ולא אפר של ייאוש כתוצאה ממנו.
לחיים, לחיים ולברכה! יהי רצון שנזכה לחוג את חג החנוכה בגאולה האמיתית והשלמה במהרה, ונשוב להדליק את נרות המערכה בבית מקדשנו ותפארתנו, אמן.
