ישנו סיפור יסודי על מהות הנסיעה לרבי, מהחסיד המפורסם ר' הלל מפאריטש. אך לפני כן נחוץ להקדים סיפור נוסף, על מהות ההתקשרות של ר' הלל לרבו. ר' הלל, כידוע, היה מגדולי חסידי האדמו"ר האמצעי, ולאחר פטירתו נסע לרבי הצמח צדק. כשהיה נוסע אליו, היה לעיתים נכנס אל הקודש ומבקש לשמוע מהרבי מאמר חסידות. הרבי היה נעתר לו, ואומר, במיוחד לר' הלל, מאמר חסידות. פעם אחת נכנס ר' הלל אל הרבי וביקש לשמוע מאמר, ומסיבה כלשהי הרבי הצמח צדק סירב לבקשתו, ור' הלל חזר לאכסנייתו מבלי שישמע את המאמר שציפה לו. כך הוא ישב באכסנייתו והשתוקק לשמיעת דברי הרבי, עד שחלה מרוב תשוקה והגיעו הדברים למצב סכנה. נכנסה הרבנית וביקשה מהרבי שייעתר לר' הלל בשל מצבו, והרבי הסכים. אך ר' הלל כבר לא יכול היה ללכת על רגליו מרוב חולשתו, והוא נישא אל הרבי על מיטתו. הרבי אמר לו מאמר חסידות ור' הלל חזר לאיתנו.

זהו סיפור מופלא על התקשרות של חסיד לרבו. הרי ר' הלל, בשנות הצמח צדק, כבר לא היה צעיר, מאחוריו היו שנים רבות של עבודת ה', עסק ויגיעה במאמרי חסידות, עד שבעצמו היה אומר מאמרים (שהודפסו בכרכי 'פלח הרמון'), ועם כל זה הוא חלה מרוב תשוקה לשמוע מילות חסידות מהרבי דווקא.

לאחר הקדמה זו נספר את הסיפור שנוגע לענייננו. ר' הלל ביקש פעם לשכור עגלון מאחד ממכריו כדי שיסיע אותו לרבי. אך העגלון סירב, ולמה? כי ר' הלל היה נעמד להתפלל בדרכים, ולפעמים היה מאריך רבות בתפילתו. כך היו משתבשים להם זמני הנסיעה, והעגלון היה נותר תקוע במקומו מבלי יכולת לדעת מה קורה ומתי ממשיכים בדרך. אך ר' הלל שרצה לנסוע לרבי, הפציר בעגלון והבטיח לו שלא יאריך בתפילתו. העגלון נעתר לו ויצא אתו לדרך. בבוקר של יום שישי אחד נעמד ר' הלל להתפלל, ו… שקע בתפילתו ארוכות, ועד שסיים כבר לא היה ביכולתם להגיע לאן שתכננו לשהות בשבת והם נשארו לשבות על אם הדרך. העגלון, כמובן, בא בטענתו לר' הלל, "הרי הבטחת!" ענה לו ר' הלל במשל: סוחר נוסע ליריד בשביל לקנות סחורה. והנה הזדמנה לו הסחורה בדרך, האם ימשיך לנסוע ליריד? והלוא כבר מצא את הסחורה הנדרשת. "כך אני", אמר לו ר' הלל, "נוסע לרבי בשביל שאוכל להתפלל כדבעי. אך אם בדרך הזדמנה לי תפילה טובה, אז כבר מצאתי כאן את הסחורה, האם אפסיק תפילתי?".

בשביל להבין את הסיפור, צריך קודם להבין מה זו בכלל תפילה ומה זה רבי.

על דברי המשנה "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש" נאמר בחסידות שבתפילה מתעוררת תנועה של מרירות על המצב הרוחני הירוד ותשוקה לאלוקות, לאחר התבוננות בגדלות ה' בעומק, ובהתבוננות בדרגת המלאכים לעומת נשמות ישראל. המלאכים הם בעצם בדרגה נמוכה יותר מנשמות ישראל, אבל הם עובדים את בוראם נאמנה. ואילו נשמות ישראל יורדים לעולם הזה, ועלולים לשקוע בעסק מילוי צרכי הגוף ולא לדבוק רק בה'. והרי היה ראוי שדווקא הם יהיו במצב גבוה, באהבה ויראה לאלקות יותר מהמלאכים. וזהו "כובד ראש": ישראל שהם בבחינת "לי ראש", הם ב"כובד". היינו שה"ראש" נשפל ויורד עד לעפר בצרכי העולם הזה הגשמיים. והצער והמרירות הבאים מחשבון ה"כובד ראש" הזה, זו התעוררות תשובה ותשוקה בתפילה מכוח ההתבוננות בגדלות ה' ובנשמות ישראל.

אין בכך חידושים גדולים, אלא זוהי מהות התפילה – לקלוט את מה שאנו יודעים תמיד. להפנים שאנו נשמות ישראל, ושיש לנו תפקיד לעבוד את ה' בכוח נשמתנו, ואנו קרובים לו יתברך עוד יותר מהמלאכים, ושמצופה מאתנו להיות במקום אחר, גבוה יותר… אלו דברים שאנו יודעים, אבל הם לא מזיזים לנו יותר מדי. בתפילה אנו מתבוננים, חושבים, שוהים רגע, ופתאום קולטים שזה באמת כך, אנו לא במקום הנכון. בתפילה מתעורר כוח ההפנמה הזה, כח הדעת, ואז מתעוררת תשוקה להשתנות. אז מתעורר הרצון לנסות למלא את התפקיד הנכון שלנו.

זוהי גם נקודת ההתקשרות לצדיק. אצל הרבי מקבלים גם כן את כוח הדעת. אורו של הצדיק פועל אצלנו שנפנים את מה שאנחנו לא מפנימים לבד. בשביל זה נוסעים לרבי.

וזהו הקשר בין הרבי לתפילה. עניינו של רבי הוא גילוי אלקות. להאיר את אור ה'. וזה עניין התפילה, להאיר לעצמנו את האור. ולכן ר' הלל הסביר שהוא נוסע לרבי בשביל להתפלל. כי אצל הרבי, ובדברי החסידות שהוא שמע אצלו, האיר לו אור של דעת את ה'. סיפרנו על התקשרותו העצומה של ר' הלל לרבי, אבל מה היה המבוקש אצל הרבי? הוא חיפש שם את אור ה'. ולכן אם האיר לו האור כבר בדרך, הוא לא מיהר, והתפלל שם, זו אותה סחורה – גילוי אלקות.

הרבי מלובביץ' הזכיר את דברי ה'מאור עיניים' (למגיד מטשרנוביל), שאם אדם לא מצליח להשתטח על ציון הצדיק, הרי שלימוד בדברי תורתו נחשב כהשתטחות. מדברים אלו עולה דבר מעניין. יש הסבורים שנוסעים לרבי בשביל לשמוע מדבריו דברים נעלים שרק הרבי יכול לומר. לפי זה, הרבי, בעצם, נמצא בשביל תורתו, ואם היינו יכולים לקבל את הדברים בלעדיו, באיזו דרך, אולי לא היינו זקוקים לו… אך מדברי המאור עיניים עולה להיפך. דברי הרבי נובעים מאור ה' שמאיר בנפשו, והאור הזה הוא עצם העניין.

בחב"ד שמו דגש רב על הבנה. תבעו שהאור הגדול של הצדיק יתלבש וירד גם בשכל גשמי. הסיבה היא, כי אור גדול זקוק לצינורות קטנים יותר בשביל להלביש ולצמצם אותו. אחרת, האור לא יתקבל כלל, או יתקבל בצורה מופשטת שלא תבוא לידי ביטוי מעשי. אפשר להתעלות ולהתרומם כשנמצאים אצל הצדיק, אבל לאחר מכן האור יכול לפוג, ונשארים בלי כלום… לכן דרשו בחב"ד לבטא ולצמצם את האור לכלים שלנו, בדברי תורה וביאורים המתקבלים בשכל והבנה, ועל ידי זה לפעול שינוי ממשי בחיי היומיום.

כשמכניסים את האורות לכלים שלנו, לפעמים פחות מרגישים את ההארה מאשר בסתם התעוררות. כשלומדים או נמצאים אצל הרבי, לפעמים לא מרגישים כלום.

בצעירותי שמעתי פתגם בשם הרבי הרש"ב: מהו ההבדל בין דרשת התעוררות של מגיד למאמר חסידות של רבי? בימים ההם היו מגידים שהיו דורשים בבית הכנסת בשבת בפני קהל גדול, אנשים ונשים, והיו מעוררים את הקהל בבכיות והתעוררות גדולה. ואמר הרבי, שגם דרשה שגורמת התעוררות גדולה, כעבור זמן מה היא עלולה להתפוגג. אבל במאמר של רבי, בשעת מעשה לפעמים לא חשים מאומה, אך כעבור זמן "יושב לו נפח והולם בקורנסו על הברזל, ופתאום נופל לו הרהור תשובה עמוק מכוח המאמר ששמע מהרבי לפני זמן". וזוהי הנקודה, להפנים את האור גם אם לא מרגישים בו מיד. אם קולטים ו"לומדים" אותו כמו שצריך, הוא נשמר לימים רבים.

כשהייתי אצל הרבי עם בני שיחיה, בשנת תשל"ד, שמעתי ממנו על פרשת הקהל שהמלך קורא, "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה'", שדברי המלך נטעו יראת ה' בלבבות לשבע השנים הבאות. למרות שהמלך קרא את פרשת שמע שכל יהודי קורא מדי יום, ולא חידש מאומה, אז מה היה המעמד הגדול? אלא שכשהמלך היה קורא, היה בכוח דבריו לנטוע יראה בלבבות מההארה שבלבו. והוסיף הרבי: לפעמים יהודי שומע מאמר מרבי, ולאחר חמישים שנה הוא מתעורר מזה. היה ניכר בשעתו שהרבי מתכוון למישהו מסוים. החסידים סיפרו שהיה נוכח בהתוועדות אדם שהיה עוד אצל הרבי הרש"ב, ועברו עליו הרפתקאות רבות ברוסיה ועוד. לאחר חמישים שנה הוא חזר בתשובה ובא להתוועדות אצל הרבי ב-770, והרבי תלה זאת בכוח המאמר ששמע לפני שנים. כך הוא אור של צדיק, נטמן עמוק באדמה ומציץ ברגע הנכון.