הרב ניסן מַנגֶל, רב בית הכנסת 'כתב סופר' בברוקלין, הוא יליד ברטיסלבה, בירת סלובקיה, והיה כבן שמונה כשהחלה שואת יהודי אירופה. לאחר שנתיים נשלחו הוא ובני משפחתו למחנות בהם עבר ייסורים ועינויים קשים, אבל בדרך נס הצליח לשרוד את המלחמה.
כעבור שנים שיתף הרב מנגל ברגעים בהם הקושי כמעט הכריע אותו וחרץ את גורלו למוות, לא עלינו, וכך סיפר:
"כשגרמניה הנאצית עמדה כבר לקראת הפסד וכניעה לכוחות בעלות הברית, לקחו אותנו הארורים לאחת מ'צעדות המוות' הידועות לשמצה. באותה צעדה היו שתי שורות – שורה של בריאים וחסונים יותר יחסית, ושורה שנייה בה צעדו כל החולים והנחשלים. אותי צירפו לשורה השנייה, והיה ברור לכל שמשמעות ההצטרפות לשורה זו היא מוות קרוב וכמעט ודאי. עם זאת, יצר החיים עוד קינן בתוכי וחיפשתי שעת כושר לחמוק ולעבור לשורה המקבילה.
"כעבור כברת דרך נדמה היה לי שהנה הגיעה שעה כזו, אבל טעיתי. חייל אס־אס הבחין בניסיון ההתגנבות שלי, היכה אותי באכזריות והחזיר אותי לשורה השנייה. למרות כאביי העזים וחולשתי הרבה, לא חדלתי מניסיון ההתגנבות לשורה של הבריאים שסיכוייהם להישאר בחיים היו גבוהים יותר. תודה לא־ל, סוף־כל־סוף עלה בידי לעבור אליה מבלי שמי מהחיילים הנאצים יבחין בכך.
"הצעידה הייתה ארוכה, קצב ההליכה היה מהיר, גופי היה חלוש ואוכל ומים לא ניתנו לנו כלל. בשלב מסוים הרגשתי כי כשל כוח הסבל ואין לי היכולת להמשיך לצעוד. פניתי ליהודי שצעד לידי וביקשתי שישתדל לזכור את תאריך ומקום מותי. הוא ניסה לעודד את רוחי ולתמוך בי, אך לשווא. כבר השלמתי עם סופי הקרב ובא.
"ואז, רגע לפני הסוף המר, צף מול עיניי המראה המרהיב של בני משפחתי היושבים יחד בסעודת שבת קודש, מחזה שנלקח מהימים ההם – הימים שחלפו ואינם, ושמעתי כביכול את קולו של אבי החוזר על אמרה שהייתה שגורה בפיו לעתים קרובות: "הבעש"ט אומר", הדהד קולו של אבי בראשי, "שהקב"ה תמיד אוחז בידינו. הקב"ה אומר לכל אחד מבניו, תמיד אני אתך!"
"קולו של אבי והמסר של הבעש"ט אימצו את גופי והעניקו לי זריקת כוח להמשיך לצעוד ולשרוד. הרגשתי באותם רגעים שהקב"ה אכן מחזיק בידי ומסייע לי שלא אפול תחתיי…".
תחושה מרטיטה שכזו בה הקב"ה בכבודו ובעצמו ניצב לצידנו ומחזיק בידנו, הוא ייעודה המרכזי של עבודת התפילה היום־יומית, כפי שנראה להלן.
התפילה הראשונה המוזכרת בתורה, היא תפילתו של אברהם להצלת סדום ועמורה לאחר שהקב"ה בישר לו שהוא מתכוון להחריבן. על פניו, יש לכאורה טעם לפגם בכך, שהרי תפילה זו לא התקבלה… מה קורה כאן? האם זה מתאים שהופעתה הראשונה של התפילה תהיה בתפילה שלא נענתה?
את מרכזיותה של התפילה יש למצוא בדברי חז"ל הנודעים במסכת אבות: "על שלושה דברים העולם עומד – על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", כאשר עמוד "העבודה" מכוון לעבודת התפילה. כך גם את הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" דרשו כציווי על התפילה, שהרי "איזוהי עבודה שבלב? הווי אומר – זו תפילה".
אם כן, חז"ל רואים בתפילה "עבודה", ולא סתם עבודה אלא "עבודה שבלב". אבל כשמתבוננים בכך, לכאורה שני החלקים בהגדרה זו של התפילה תמוהים:
ראשית, הלא התפילה בעיקרה נועדה לבקשת משאלותינו וצרכינו. וכי לזה עבודה ייקרא? הרי זו יותר בקשה, תחינה ומשאלת לב, ולא "עבודה".
שנית, הנחרצות שבקביעת הגמרא "איזוהי עבודה שבלב – זו תפילה" מעוררת קושי. אין ספק שתפילה מטבעה מחוברת אל הלב; אבל האם הנחת תפילין, לדוגמה, אינה צריכה להיעשות מקרב לב ומתוך כוונה? מהי ההבחנה בין חלקו של הלב בתפילין ובשאר המצוות לחלקו בעבודת התפילה, עד שאפשר לומר בפשטות "איזוהי עבודה שבלב – זו תפילה"?!
על מנת להבהיר את הדברים נסתייע באורה של תורת החסידות.
כידוע, חז"ל מלמדים שמאז חרב בית המקדש, יכולים אנו להביא קרבנות אל ה' באמצעות התפילות ש"כנגד תמידין תקנום". ואת נקודת החיבור בין שני המושגים – הקרבן והתפילה – אנו מוצאים בפעולתם ומהותם:
'קרבן' הוא גם מלשון קרבה והתחברות. יהודי שהקריב קרבן לה' מממונו, התקרב בה־בעת אליו בלבו ובנפשו. אמנם הפעולה המעשית התקיימה בזביחתו של בעל חיים, אך מהות הדברים היא התקרבות נפש האדם אל ה' על ידי התבוננותו למי הוא מקריב את קרבנו ולשם מה. ודבקות והתקרבות זו לה' ישנן גם בשם שניתן לפעולת השיחה והפנייה אל ה' – התפילה.
תפילה – פירשו צדיקי החסידות – פירושה התחברות והידבקות, וכלשון המשנה "התופל כלי חרס", כלומר: מדביק את חלקי הכלי זה לזה. ואם כן, התפילה הלא היא התחברות ודבקות בה', בדיוק כתכליתם של הקרבנות הפועלים גם הם התקרבות אליו יתברך.
כשאדם קרוץ חומר פונה אל ה' ושופך בפניו את לבו, הוא פורץ את מסגרת אישיותו ומתרומם אל על. בתפילה הוא מצליח להתעלות טפח מעל קרקעית העולם העכורה ומתחבר לבורא. אמנם לפעמים הגורם המניע את האדם להתפלל הוא תחושת הצורך והחסר המסוים אליו הוא נזקק, אבל אחרי הכל בכך נוצר קשר בינו לבין הקב"ה והאדם מתחבר אליו ודבק בו.
התפילה, כפשוטה, מחדדת אצל המתפלל את ההכרה כי ה' הוא הזן ומפרנס לכל והוא המנהיג הבלעדי של עולמו, כך שרק אליו יש להפנות את משאלות ליבו, ובכך הוא צועד בדרכו אל מהות וסוד התפילה – קשר אישי פנימי עם הקב"ה. כלומר, הקשר מתחיל מבקשה על צורכי הגוף כשלעצמם, אבל ממשיך בהתעלות הנשמה אל בית אביה כנעוריה. משום כך התפילה יכולה להיאמר בכל שפה ומבטא, כי בהיותה מבטאת את המיית הלב – זהו דבר שניתן לעשות אותו בכל צורה שהיא.
ואם התפילה היא – קודם כל – התחברות הנפש אל בוראה, מובן מדוע אכן קבעו חז"ל והגדירו כי "עבודה שבלב – זו תפילה". כי אכן, יותר משהתפילה היא דרך להשגת צרכים כאלה ואחרים, היא המסלול של הלב הכוסף ומשתוקק להתחבר ולהתקשר לאבינו שבשמים, וזו עבודה שכולה לב.
כשאנחנו מתפללים תפילה ראויה לשמה, בכוונת הלב ובאמונה זכה, התפילה מרימה אותנו לגבהים רוחניים ומפיחה רוח חיים גם בעצמות יבשות. היא משנה את מבטו של המתפלל ומעניקה פרספקטיבה אחרת על המתרחש בחייו. היא הופכת את נוכחותו של הקב"ה בעולמו למוחשית, ומכאן והלאה – האדם שלפניה והאדם שאחריה אלו שני אנשים שונים. זה שלפניה עוד היה קשור בחבלי עבותות אל העולם החומרי ואתגריו, וזה שאחריה כבר נטע את מקומו בחצרות ה' על פסגות הרוחניות.
יתרה מכך: השינוי הגדול שעובר האדם המתפלל בכוונה הבאה מעומק הלב, הוא – לדברי בעל העיקרים, רבי יוסף אלבו – זה שבכוחו ליישב את הקושי העקרוני־אמוני העומד בבסיס התפילה. שהרי לכאורה תמוה: האם כשהאדם מתפלל ומבקש שישתנה מצבו לטובה הוא אינו מערער כביכול על דרך הנהגתו הנוכחית של הקב"ה?
והתשובה היא: לא ולא. באמצעות התפילה היהודי הופך לאיש אחר ונעלה יותר, וממילא הוא נעשה זכאי לשפע אחר. הפרנסה שחסרה, הבריאות שהתרופפה והבעיה שצצה ונראתה בלתי פתירה – כל אלה היו הדבר הנכון עבור האדם שהיה לפנינו קודם התפילה; עכשיו – יש כאן איש אחר הקרוב אל ה', הקרוב לכל אשר יקראוהו באמת, ומשום כך ממילא בגרסתו הנוכחית הוא זכאי לברכה וישועה.
בספר 'דגל מחנה אפרים' מובא בשם הבעש"ט שהתפילה תמיד פועלת לטובה, אלא שלפעמים היא פועלת בעולמות עליונים בלבד, וגם כשהיא יורדת ומביאה ברכה בעולמנו זה ייתכן מצב בו האדם מתפלל על דבר אחד ובזכות תפילתו יקבל דבר שונה ממה שציפה לו, בהיותו טוב ונכון יותר עבורו. משום כך, האיחול הרווח בין יהודים הוא "ה' ימלא משאלות ליבך לטובה", שהרי משאלות לבנו אינן נכונות תמיד עבורנו, וגם כשהן טובות הן לאו דווקא הטובות ביותר… לכן האיחול הנכון אינו "ימלא ה' משאלות ליבך" סתם, אלא שימלא אותן "לטובה"! כלומר, שהן יתמלאו על ידו באופן שהכי ייטיב איתנו ועם מי שנועדנו להיות.
מלבד זאת, הרווח הגדול ביותר שניתן להשיג בתפילה הוא, כאמור, עצם החיבור והקשר לאבינו שבשמיים, ודבר זה מתקיים תמיד. גם אם נראה לנו שבקשתנו לא נענתה כפי שקיווינו וציפינו, אבל מהי אותה בקשה ביחס לקשר הפנימי והעמוק שיצרנו באמצעותה עם הקב"ה בכבודו ובעצמו?!
הלכתי פעם עם בני לרופא כדי שיקבל זריקה מסוימת, אבל הילד נבהל מאוד והתנגד בכל כוחו. ניסיתי לדבר איתו ולהרגיע אותו, אבל כל ניסיונותיי עלו בתוהו. בעיניו, ברגע הזה, הזריקה היא דבר מאיים שיש להתנגד לו בכל תוקף. לא הייתה לי ברירה. החזקתי אותו בידיי כדי שלא יזוז והזריקה ניתנה לו. מיד אחר כך, עוד קודם שנרגע כליל וחדל לבכות, הוא טמן את ראשו בחיקי באהבה.
ננסה להיכנס לרגע לראשו של הילד: בעיניו הילדותיות נראה שהרופא רוצה להכאיב לו ומהווה איום שיש להתגונן מפניו, ואבא? אבא נראה כמי שבגד בו ומשתף פעולה עם הרופא ומסר אותו בידיו… אף על פי כן, מיד לאחר הזריקה הוא ממהר לחבק אותו. למה? כי הוא קשור אליו! הוא אולי לא מבין אותו ואת מעשיו, אבל הוא יודע ומרגיש בוודאות שאביו אוהב אותו יותר מכל.
כך בדיוק הם הדברים גם בינינו לבין אבינו שבשמים. גם כשנראה לנו שתפילתנו לא נענתה כפי שרצינו וייחלנו, אין ספק כי הוא שומע אותנו ומלא באהבה אלינו. וגם אם איננו מבינים כיצד בדיוק הוא שמע את בקשתנו בה־בעת שאין כל דבר ממשי שהשתנה לפנינו, אין בזה כדי לשנות את אמונתנו בהיותו "א־ל שומע תפילות". כשם שילד קטן לא תמיד מצליח להבין את הוריו אבל בטוח באהבתם אליו, כך ויותר מכך יש לו ליהודי להיות בטוח בהיותו בנו אהובו של הקב"ה. אין כל מקום להתרשם מחוסר ההבנה של דרכי ה' הנסתרות, וכי יוכל ילוד אישה לעמוד על נפתוליה של ההשגחה הפרטית?
לאחר הפיכתן של סדום ועמורה, אם מישהו ציפה שאברהם אבינו יתאכזב מכישלונה־לכאורה של תפילתו להצלתן, מיד נאמר בכתוב: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם אל פני ה'", ואומרים חז"ל שהוא תיקן שם את תפילת שחרית.
השאלה בוקעת ועולה: וכי זהו הרגע הנכון לתקן תפילה? האם אי־ההשפעה של תפילתו של אברהם העניקה לו את ההשראה לערוך סדר תפילה?…
אין זאת אלא שמבחינתו של אברהם אבינו – האפשרות לחדול מתפילה בגלל שלא ראינו בהתגשמותה, זו קטנות וצרות מוחין. תפילה, לפני הכל, היא קשר – כזה שנוצר בין המתפלל לבין הקב"ה בכל מקרה, בלי כל תלות בקבלת משאלתו. ומלבד זאת, אברהם האמין באמונה שלמה שכל תפילה פועלת ומשפיעה, גם אם בעיני המתבונן ובטווח המיידי הדבר אינו ניכר על פני השטח.
הרב ישראל מאיר לאו סיפר כי בהיותו במחנה בשואה, היה עמו בצריף ילד ושמו משה בישקובסקי שהגיע מעירו פיוטרקוב והיה אז כבן עשר. בשבת הגדול תש"ה, כשבועיים לפני שחרור המחנה, נזכר משה שזהו יום השנה על אביו ובכל מאודו רצה לומר קדיש. הוא שאל חרש היכן יוכל להשיג סידור תפילה לאמירת קדיש, ויודעי דבר לחשו באוזנו שהיהודי העובד במחסן הבגדים מחזיק סידור בהיחבא.
הוא ניגש אליו והפציר בו שייתן לו את סידורו "רק לשתי דקות", אבל הלה הכחיש בנחרצות כי יש ברשותו סידור, בהבינו את הסכנה שנשקפת לו ולילד הצעיר.
בלי לחשוב פעמיים הוציא משה הקטן את מנת הלחם היומית שקיבל, לחם יבש שעבורם היה חיים, ואמר: "קח את הלחם ותן לי את הסידור לחמש דקות". עובד המחסן התקשה להשיב את פני הילד ריקם ועיניו יצאו אל פרוסת הלחם שבידיו. הוא נעתר, נטל מידיו של משה את הפרוסה וחילק אותה לשניים, החזיר לו את חציה ומסר לו את סידורו.
משה הקטן, שהיו לו כל הסיבות לשכוח על בוראו ואפילו להתמרד כנגדו, הלך לצד תוך סיכון עצמי גדול ואמר את הקדיש. כשסיים, נזכר משה כי בשבת הגדול נהוג לומר חלק מן ההגדה, והוא ניצל את ההזדמנות שסידור בידיו ואמרו.
כשהגיע ל"והיא שעמדה לאבותינו ולנו – שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו… והקב"ה מצילנו מידם", נפרץ סכר דמעותיו והתרגשותו עלתה על גדותיה. בשבילו הקדיש, ההגדה והתפילה לא היו בבחינת משאלה, כמו שהיו דרך להתחבר אל ה' גם במחשכי צלמוות ולחסות בצל ידיו.
לחיים, לחיים ולברכה. יהי רצון שנראה בקרוב בהתגשמותה של תפילת עמנו לגאולת עולמים – "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", אמן.
