כמעט ואין אדם שלא חווה אי-פעם פגיעה, תחושת נבגדות או עלבון צורב לאחר שהתייחסו אליו בדחייה, כאשר חבר או קרוב הפנה לו עורף, או כשמישהו העליב אותו לעיני אחרים.
אם בחלק מהמקרים הנפגע מצליח לשים את הדברים מאחוריו ולשכוח מהם, הרי שלפעמים, במיוחד כשהפגיעה קשה וכואבת, הדבר כרוך בקושי רב או אף נראה בלתי אפשרי. "איך אוכל לסלוח לו על מה שעולל לי?" מתקומם הנפגע. "האם אין דין ואין דיין? האם לאחר כל מה שהוא עשה מגיע לו לקבל כלל סליחה?"
לצער הלב, התוצאה המרה היא שהנפגע נושא אתו את כעסו על חברו לכל מקום. רגש טינה מלווה אותו כל הזמן, ולפתע הוא נחרד לגלות איך כתפיו כבר עייפות מכובד המשא הזה. מתברר לו שהכעס והעלבון האצורים בתוכו, בראש ובראשונה מזיקים לו עצמו. הם פוגעים בנפשו, מעכירים את שלוותו, גוזלים ממנו אנרגיה וגם מזיקים לבריאותו.
כשהוא מבין את המצב לאשורו, מתעורר בו רצון להשיל ממנו את המשקולת הזו ולהחזיר לעצמו את שמחת החיים והשלווה שאבדו לו, אבל לא פעם הוא די חסר אונים. איך עושים את זה, למען ה'? איך אצליח להמשיך הלאה בחיי כאילו דבר לא קרה, בשעה שחבר שלי פגע בי בצורה כה קשה? מהיכן אקח את תעצומות הנפש הדרושות למחילה בלב שלם בשעה שאני פגוע עד עמקי נשמתי, בקושי נושם?…
בפרשתנו מסופר שלאחר שבני ישראל כבר הרגישו שהנה זה קורה, אוטוטו הם מגיעים אל הארץ המובטחת – ואז שבו והתרחקו ממנה, אחז בהם הייאוש. הם כבר חששו שלעולם לא יזכו להגיע אל היעד ולהיכנס לארץ. מה קרה מיד? "ותקצר נפש העם בדרך, וידבר העם באלוקים ובמשה: למה העליתֻנו ממצרים למות במדבר?! כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל!…"
הדיבה הרעה וכפיות הטובה של בני ישראל היו קשות בעיני הקב"ה, "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם, וימת עם רב מישראל". ובכן, כשראו שבאה עליהם פורענות, הזדרז העם לבוא אל משה, להכות על חטא ולהתחנן לפניו: "חטאנו כי דיברנו בה' ובך". אנחנו מודים, זו הייתה שגיאה ואיוולת מצידנו להחציף פנים ולהטיח דברים. עכשיו – הם בכו – התפלל בבקשה אל ה' שיסיר מעלינו את הנחשים השרפים.
איך הגיב משה? הוא מיד קיבל את סליחתם ונענה לבקשתם – "ויתפלל משה בעד העם".
בפירושו על המילים "ויתפלל משה" כותב רש"י: "מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה, שלא יהא אכזרי מלמחול". כלומר, ההנהגה הזו של משה, שמיד לאחר התנצלותם של ישראל נכנס לעובי הקורה וביקש לפני ה' שיעביר מעליהם את רוע הגזרה, מהווה הוראה לכל "מי שמבקשים ממנו מחילה, שלא יהא אכזרי מלמחול".
מה המיוחד בסיפור הזה, שהביא את רש"י לכתוב את המילים הללו ואת ההוראה הזו שנלמדת דווקא "מכאן"?
אתם יודעים, ישנם אופנים שונים של סליחה: יש סליחה בסיסית, בה הנפגע איננו מבקש יותר להיפרע מן הפוגע וגם לא רוצה שמן השמיים יענישו אותו על כך שחטא כלפיו וציער אותו. "מה שהיה היה" הוא אומר, ומנסה להביט אל העתיד. אלא שזו סליחה חלקית ומוגבלת. כשזה טיבה של הסליחה, עדיין נותר אצלו רושם מהפגיעה ויש בליבו על חברו.
אבל יש סליחה גבוהה יותר, כזו שמעבר לאי-הרצון בפירעון. סליחה ומחילה בלב שלם היא כזו שאחריה לא נותר ולו שמץ טינה וטענה על הזולת. אין הכוונה שהיחסים ביניהם כעת טובים על אף ולמרות מה שאירע, אלא הם טובים כאילו דבר מעולם לא אירע. ולפעמים, אחרי מקרה כזה הם גם איתנים ועמוקים יותר מאשר בעבר!
במילים אחרות: אם הסליחה הראשונה היא כלפי מעשה החטא והפגיעה, הסליחה המעולה יותר היא כלפי האדם עצמו.
איזה סוג תפילה ומחילה היה אצל משה? הרבי זי"ע מלמד שהתפילה שלו לא הייתה רק למען ביטול הפורענות ועצירת הנחשים השרפים; תפילתו הייתה – כדברי הכתוב – "בעד העם". העם וטובתו היו לנגד עיניו, והוא באמת ובתמים חיזר אחר טובתם ושלומם של ישראל. ואכן, משה לא הסתפק בביטול הגזרה בלבד, אלא פעל לחדש את הקשר שבין ישראל לקב"ה כמקודם. איך הוא עשה את זה? כמובן, באמצעות עשיית נחש הנחושת והרמתו על נס, במטרה "שיסתכלו ישראל כלפי מעלה וישעבדו ליבם לאביהם שבשמים". היה כאן הרבה מעבר לוויתור לישראל על העונש שהגיע להם בדין על פגיעתם בו.
שאלת מיליון הדולר היא, כמובן – איך עושים את זה? כמו שאנחנו מכירים את עצמנו, לא רק סליחה גמורה כמו זו של משה קשה עבורנו, אלא לפעמים גם הסליחה הבסיסית קשה כקריעת ים סוף. וכעומק הפגיעה – גודל האתגר שבסליחה…
אגב, שכיח שבחינה פסיכולוגית של הסירוב העיקש לסלוח על פגיעה, מעלה שהייתה אצלינו בחירה, מודעת ושאינה, להחזיק בטינה לזולת ולא להרפות ממנה. ואם תשאלו מדוע? איזו מוטיבציה כבר יכולה להיות לנו להעניש את עצמנו בלווייתם של רגשות שליליים כמו כעס וטינה הפוגעים באיכות חיינו? התשובה המפתיעה היא – נוחות. כן-כן…
כשמישהו פגע בנו ונהג בנו שלא כהוגן, נוח לזכור את זה ללא הרף וכך לחוש עד כמה אנחנו, הצד הפגוע, טובים ומוארים לאין ערוך מן הפוגע. הוא החשוך, אנו בני האור. הוא הרע, אנחנו הטוב. וכך, מבלי שנידרש לעשות משהו אקטיבי בשביל זה, מציפים אותנו רחמים עצמיים ואנו נראים בעיני עצמנו צודקים וראויים.
אלא שגם אם זה יכול להסביר חלק מהמקרים, פעמים רבות אנחנו משוועים (באמת!) להיפטר מהעול של הכעס והטינה ולהתנקות מהם ועשנם. אנחנו כמהים ממש לשוב לנשום אויר נקי, ולא לשהות כל הזמן בסביבת גזים רעילים. ובכל זאת, זה נבצר מאיתנו. הפגיעה קשה מדי מכדי שפשוט נשכח ממנה. חוסר הצדק שבהבלגה על העלבון לא נותן לנו לשחרר.
ובכן, מה העצה לזה? כיצד נוכל להשקיט אותם?
אני נזכר בסיפור מעורר השראה שאולי סיפרתי לכם בעבר, על גדלות נפש ויכולת כמעט על אנושית להמשיך הלאה בחיים, גם כשהעוול היה נורא ביותר ואף עלה בחיים… בעיניי הוא ממש סיפור מכונן ואני מרבה להרהר בו.
נערה ושמה יוכבד ברוקשטיין נשלחה למחנה קיץ בארצות הברית. הקמפ נמשך חודש ימים, וביום כלשהו באמצעו הוזמנו ההורים לבקר את ילדיהם.
ביום בו נערכו ביקורי המשפחות, הגיעו לבקר את יוכבד הוריה יחד עם הסבא והסבתא. בשלב כלשהו, הלך אביה של יוכבד, רובי שמו, יחד עם אביו לטייל במרחבים הירוקים של המחנה.
ברגע מסוים, חלף על פניהם מישהו שלא היה מוכר לרובי, אבל אביו הניד קלות את ראשו לעברו לאות שלום. רובי שלא הכיר את האיש הסתקרן לדעת מיהו, ושאל את אביו לזהותו.
"לפני המלחמה הוא היה החבר הכי טוב שלי", השיב אביו.
"וראית אותו מאז?"
"לא… עשרות שנים לא ראיתי אותו!"
"אני לא מבין", אמר רובי, "אתה רוצה לומר לי שעשרות שנים לא ראית את חבר הילדות הכי טוב שלך, וכך בניד ראש נפטרתם זה מזה?! אני רוצה שתכיר לי אותו!"
"עזוב", אמר האב לרובי, "עדיף שלא תכיר אותו…"
רובי הפציר באביו להסביר מה קורה כאן, והוא נעתר והחל מספר כשרעד קל שוזר את דיבורו:
"כידוע לך, לפני השואה משפחתי חיה ברומניה. כשהמלחמה החלה, אבי שהיה אדם חכם וראה את הנולד, השקיע זמן וכסף ורכש לנו ויזות לנסוע לארצות הברית. במשך ימים התכוננו לנסיעה, הכנו מזוודות וערכנו סידורים שונים, ובינתיים אבא שלי החביא את הוויזות במקום מסתור בדירתנו.
"באחד הימים הלכתי ברחוב ופגשתי את החבר הטוב שלי, אותו ראית קודם. דיברנו על המצב ארוכות, וסיפרתי לו שאבא שלי טוען שיש לעשות הכל בשביל לברוח מהנאצים מה שיותר מהר. הוא חושש מהגרוע מכל… ואז גם הוספתי ואמרתי שאבי רכש עבורנו ויזות ואנו מתעתדים לנסוע בתוך כמה ימים. הוויזות כבר אצלכם? שאל החבר. עניתי בחיוב, ומשום מה גם הוספתי וציינתי היכן הן מונחות בביתנו.
"ביום הנסיעה, כשהכל כבר היה מוכן, הלך אבי לקחת את הוויזות ממקומן, אך לתדהמתו לא היה להן כל זכר… חשדתי שידו של חברי במעל. בלי לומר מילה רצתי כאחוז אמוק אל ביתו, אלא שהשכנים סיפרו שהוא ומשפחתו עזבו מעט קודם לכן ויצאו למסע שיעדו ארצות הברית…
"ללא ויזות, משפחתי נאלצה להישאר ברומניה, דבר שגזר עליה מוות. כל המשפחה נרצחה, ואני היחיד ששרד. והוא – הוא ברח עם כל המשפחה שלו לארצות הברית וחייהם ניצלו בזכות הוויזות שלנו".
רובי הוכה בהלם למשמע אוזניו. כעת השאלה שלו לא הייתה איך אביו הסתפק בניד ראש כלפי חברו משכבר הימים, אלא איך הוא הניח לו ללכת ולא היכה אותו מכות נמרצות. "אבא, הוא הרג את משפחתנו! אי אפשר לתת לו ללכת כך", טען רובי בסערת רוחות.
אביו היסה אותו ואמר: "רובי, במשך שנים הייתי מלא בכעס אינסופי על המעשה הנבזה שלו, ורק חלמתי על היום בו אוכל ללמד אותו לקח. דמיינתי איך אני מכלה בו את זעמי. אבל כעבור זמן חשבתי לעצמי, שעל אף שהמעשה הוא אכן נורא, הרי הזמנים היו קשים ביותר ולצורך ההישרדות האישית והישרדותם של בני המשפחה, אנשים עשו גם דברים כאלו… אני לא רוצה לדון אותו לכף חובה. ובכלל, הכעס עליו – גם אם הוא מוצדק – לא ישיב לי את משפחתי, אבל כן יהפוך אותי לאדם מריר ומלא בכעס ושנאה. החלטתי אפוא לוותר עליו ולהשאיר את הדברים מאחוריי…"
כעת פנה הסבא אל רובי ושאל: "תגיד, אתה מכיר אותי כאדם מריר?"
"מה פתאום מריר!" דחה רובי את השאלה בשתי ידיים. "אתה זה שנותן לכל המשפחה את האנרגיות לחיות את החיים, לשאוף ולהצליח. אתה אישיות אופטימית וחיובית מאוד, ואתה הכוח המניע את המשפחה!"
"דע לך רובי", סיים הסבא, "שכל זה לא היה אפשרי לולא הסליחה שלי".
ב'אגרת הקדש' (סימן כה) מציג בעל התניא גישה מהפכנית בכל הנוגע ליחס הנכון למעשיהם של אחרים כלפינו. וזה תוכן דבריו: בספר שמואל מתוארת סיטואציה בלתי נעימה בעליל, בה איש ושמו שִמעי קילל את דוד המלך בקללה נמרצת ופער את פיו כנגדו. לשמע קללותיו, הזדעק אבישי בן צרויה והציע להתייחס אליו כאל מורד במלכות ולהסיר את ראשו של שמעי מעל כתפיו…
אבל דוד מורה להניח לשמעי לנפשו, "כי השם אמר לו קלל את דוד"! הקללות האלה, אומר דוד, מגיעות לי…
מה הכוונה? בעל התניא מסביר שדוד ראה בקללות של שמעי אמירות המגיעות לו בהוראה מגבוה, משום שידע כי אין לאדם יכולת להזיק לחברו, אלא אם כן "על הניזק כבר נגזר מן השמים". ובמילים פשוטות: אם נגרם לך נזק או חוויית פגיעה ועלבון, אות הוא שמשמיים הגיע לך הדבר. והמזיק והפוגע – הוא לא היה אלא בתפקיד קבלן הביצוע…
רגע-רגע, וכי הפוגע אין לו חלק בכך והוא לא צריך לתת את הדין על מעשיו?! ודאי שכן, כמו שממשיך בעל התניא: "ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים – אף על פי כן על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום". כלומר, נכון שהמזיק ייענש על מעשהו, אך אין זה משום שגרם לך היזק שלא הגיע לך, אלא משום שפעולתו נעשתה מתוך "רוע בחירתו" ולא משום שידע שכן הוא הרצון האלוקי (ואם היה בוחר נכון ונמנע מכך כמצוות התורה, הדבר היה קורה בדרך אחרת כלשהי – בהיותו גזרה משמיים – ש"הרבה שלוחים למקום").
כשמפנימים את האמת הזו, ניטל העוקץ מהכעס שלנו על הפוגעים בנו. כאשר תאמין באמונה שלמה שבדיוק מה שקרה לך צריך היה לקרות, עם הפוגע ובלעדיו, שוב לא תראה בו אלא 'ניצב' בתסריט האלוקי. הוא כבר לא ייראה לך 'העניין', וממילא גם לא תכעס עליו, כי מה זה כבר משנה אם ההיזק בא על ידו או בידי אחר?…
לכן, מבאר בעל התניא, אמרו חז"ל שהכועס הוא כעובד עבודה זרה. מה הקשר? כי בשעה שאתה כועס, אתה מגלה בעצמך חוסר אמונה בכך שכל דבר הוא בהשגחה פרטית ו"מאת ה' הייתה זאת". ואם כן, יש צד שווה בין הכעס לעבודה זרה, שבשניהם חטא האדם הוא בחסרון אמונה.
כשנעמיק בדבר עד להפנמה, תיסלל דרכנו אל שערי הסליחה והמחילה. עכשיו כבר יהיה לנו קל יותר לסלוח לזולת גם על פגיעה קשה וכואבת, שהרי נדע ונזכור שלא הוא סיבת הדבר אלא רק טפל, ואילו גזרת שמיים היא העיקר.
לסיכום: את כל כוחנו ומרצנו עלינו להשקיע ולתעל למילוי שליחותנו בעולם ואל לנו לבזבז אנרגיות על כעסים מיותרים (ובלתי נכונים, כפי שמלמד בעל התניא). אם מישהו פגע בנו, כעת השליחות שלנו היא שלא לתת לאירוע להסיט אותנו מהמסלול שלנו, ולאהוב ולקרב גם את מי שבחר לעמוד בדרכנו.
אתם יודעים, 'מחילה' היא כינוי לסליחה, אבל היא גם כינוי לחפירה בעומק הקרקע. ללמדנו, שכדי למצוא בעצמנו די כוח לסליחה ומחילה, עלינו להיכנס למחילה – להעמיק ולהתחבר לפנימיות שלנו ולתוקף האמונה שלנו. וכשניישם זאת כראוי ונלך בדרכו של משה רבנו, ודאי נזכה שמשמיים ינהגו עמנו במידה כנגד מידה וה' יסלח ה' לכל עוונותינו, וימהר ויחיש את משיח צדקנו לגאול אותנו גאולת עלמים.
