ב רוסיה של השלטון הסובייטי, היה אסור לצאת מגבולות המדינה. מי שנולד שם היה צריך למות שם. "אימא שלנו היא רוסיה, ואבא זה סטאלין", ככה חינכו את הילדים. אחרי השואה נפתח חלון הזדמנויות נדיר ליציאה מרוסיה. הממשלה אישרה לתקופה מוגבלת הסכם
שנתן לכל מי שיש לו אזרחות פולנית
לחצות את הגבול.
ר' מענדל פוטרפס היה יהודי פיקח.
הוא ראה את ההזדמנות הגדולה להבריח חסידים מהמדינה הארורה. מה הוא עשה?
הפך את כולם לפולנים. הוא אסף כספים, שילם הון עתק וסידר לחסידים פספורטים פולניים מזויפים. כל אחד היה צריך לשנן את הזהות החדשה שלו ואת "בני המשפחה" החדשים שלו,
וכך לחצות את הגבול. הוא הבריח כך
אלפי חסידים, משפחות שלמות. הוא ידע שעוקבים אחריו ושזמנו קצוב. כשהוא הרגיש שהחבל מתהדק, החליט ר' מענדל שגם זמן חירותו הגיע, ולפני שתחלוף ההזדמנות, הוא זייף גם לעצמו דרכון.
יום אחד הולך ר' מענדל ברחוב, ופוגש את ר' יונָה כַּהַן, אחד החסידים. ר' יונה מברך אותו לשלום, ור' מענדל מספר לו: "ברוך ה', הצלחנו לסדר דרכונים מזויפים לאלפי חסידים, וכעת סידרתי גם לי ולאשתי, ואנחנו יוצאים מרוסיה. במשלוח הבא אני נוסע".
ר' יונה מסתכל על ר' מענדל ואומר לו: "תסתכל לי בעיניים. אתה סידרת לעצמך פספורט, ואתה מתכוון מחר לעזוב את רוסיה? אתה עוזב כאן חסידים מאחוריך! זאת אומרת שגם למסירות נפש יש גבול? זהו? לא עוד?".
ר' מענדל היה יהודי פנימי. הוא הכניס את היד לכיס, הוציא את הפספורט, וקרע אותו לגזרים. איי… הוא הציל כבר אלפי חסידים, הוא מסר כבר את נפשו למהדרין, מה יש, הוא לא יכול לחשוב קצת על עצמו? לא! למסירות נפש אין גבול! ר' מענדל קרע את הפספורט. משפחתו ברחה, והוא נשאר ברוסיה והמשיך בעבודת הקודש עד שנתפס, נשפט ונשלח לעשר שנים של עבודה בכפייה. הוא לא הצטער על החלטתו מכיוון שלמסירות נפש אין גבול!
הגמרא אומרת שהחמור של המשיח הוא חמור מיוחד במינו, ושהוא בעל צבעים רבים ומגוונים. מה זאת אומרת? לכל דור יש את הניסיון שלו. כל דור מברר את החלק שלו בעולם, בדרך המתאימה לו. כל יהודי מוסיף לחמורו של משיח את הצבע המיוחד שלו, את הגוון הייחודי שלו.
אז, ברוסיה, מסירות נפש הייתה לעמוד על קיום התורה והמצוות מול שלטון דורסני ואלים. היום, בזמננו ובמקומנו, הניסיון הוא דווקא הטוב והשפע, ניסיון של חופש. בלחיצת כפתור אחת כל אחד יכול להיכנס לעמקי הקליפות, רחמנא ליצלן, ולעומת זה כל אחד יכול להגיע בקלות אל שיא הטוב. אנחנו חייבים לזכור שלמסירות נפש אין גבול! גם אם נראה לך שהכל אבוד, ליהודי תמיד יש כוח!
באנטוורפן חי יהודי עשיר, סוחר זהב, שהיום הוא כבר בעל תשובה למהדרין. בתחילת הדרך, כשרק התחיל להתקרב ולחזור בתשובה, הוא החליט לשמור שבת בפעם הראשונה בחייו. דיברנו ושוחחנו הרבה ולעומק, עד שהוא החליט שהוא סוגר את החנות בשבת ובא להתפלל בבית הכנסת. באתי אליו הביתה והסברתי לו את הלכות שבת באופן כללי.
תפילת שחרית בשבת בבית חב"ד מתחילה בעשר בבוקר. היהודי הופיע, ואני הייתי ממש מאושר שהוא אכן הגיע, הוא שומר שבת! אבל אז הבחנתי שהוא במצב רוח "מעונן חלקית"…
אחרי התפילה ניגשתי אליו. "אל תשאל מה קרה לי", הוא אמר לי בפנים חמוצות, בדרך לבית הכנסת הוא ראה שמישהו התנגש במרצדס היוקרתית שלו ותלש לו את המראה. הרכב היקר ניזוק. "נו, שבת ראשונה שאני נותן לקדוש ברוך הוא, שבת ראשונה שאני שומר, וזה מה שמגיע לי? למה הוא צריך לעשות לי את זה?", כך הוא התמרמר. "אבל אמרתי לקדוש ברוך הוא", הוא המשיך, "הבנתי שאתה מעמיד אותי בניסיון. והנה, אני בכל זאת אלך לבית הכנסת".
טוב. גם אני מצידי עודדתי אותו. נכון, לכל אחד יש ניסיונות, חייבים לעמוד בהם ולהתעלות.
בשבת הבאה הוא הגיע לתפילה בעשר וחצי. שוב הוא לא דיבר, חמוץ ומעונן. עמד בפינה שלו והתפלל בשקט.
בסוף התפילה שאלתי אותו מה קרה. "אני כבר לא מבין אותו", הוא ענה לי, "מישהו התנגש במרצדס שלי מאחורנית, כל החלק האחורי נהרס, אין פגוש… ריבונו של עולם! שבת שנייה שאני שומר כבר – למה? למה זה קורה לי?… אבל אתה יודע מה? בכל זאת באתי לבית הכנסת".
מה אני כבר יכול לומר לו? זה כואב לו, זה קשה לו. אבל מה לעשות? אלו הניסיונות שהקדוש ברוך הוא מזמן לנו.
בשבת שלאחר מכן כבר חששתי, יבוא, לא יבוא. בסוף הוא הגיע, ב…אחת עשרה וחצי. ראו עליו שמשהו מאוד לא בסדר. הוא היה נראה שחור משחור, כועס ומתוסכל. אחרי התפילה, בלי שהספקתי לשאול הוא התפרץ. "זה כבר עבר את הגבול! די! הפעם החניתי את המרצדס בצד השני של הרחוב, קירבתי את הספה ליד החלון, והתיישבתי להשקיף משם על המכונית. החלטתי שאני יושב שם אפילו כל הלילה ומחכה. נראה אם מישהו בא להזיק למכונית או לשבור משהו… עד ארבע לפנות בוקר החזקתי מעמד, כלום לא קרה. נרדמתי. קמתי בבוקר, ונחש מה? ראי כבר אין לי. פגוש כבר אין לי. ואחרי כל זה – משאית עברה ושרטה לי את הרכב לכל האורך… ריבונו של עולם! מה הוא רוצה ממני? סגרתי את החנות, אני בא להתפלל בבית הכנסת. למה? מה עשיתי? מה חטאתי?".
שתקתי. לא היו לי מילים. הוא כעס על הקדוש ברוך הוא.
בשבת הבאה, הוא בא בעשר בבוקר וסיפר לי: "אמרתי לקדוש ברוך הוא 'קח את כל המרצדס, לא אכפת לי. אני מגיע בעשר בבוקר להתפלל. אני שלך!'". מאותה השבת הרכב שלו לא ניזוק, ועד היום הבחור הזה שומר שבת כהלכתה.
הקדוש ברוך הוא רוצה את התמצית שלנו. הוא רוצה לעורר בנו מסירות נפש. הרבי הריי"צ אומר: הקדוש ברוך הוא רוצה לעורר בך את מידת הניצחון. מהי מידת הניצחון? "אני עושה את זה, ולא מעניין אותי כלום!". השכל יגיד לך לא לעשות, הלב יגיד לך לא לעשות. אבל אתה עושה, ככה! מידת הניצחון שוברת את כל המידות. זו העבודה של הדור שלנו.
לעשות בגלל עצם העניין ולא בגלל שום דבר אחר. לעשות כל דבר ב"דווקא", אף על פי כן, למרות הכל!
כשר' מענדל פוטרפס היה ילד בן שמונה, לקחו אותו לראות מופע בקרקס. ג'ירפות, פילים, אריות ועוד. אחד מהפעלולים שהציגו שם היה תעלול אקרובטי מדהים. חבל דק היה מתוח בגובה עצום בין שני עמודים, והתעלולן, לתדהמת כולם, הלך על החבל מקצה לקצה. אחר כך הוא הדהים עוד יותר את הקהל. הוא דידה על רגל אחת, מקצה לקצה. אנשים ישבו פעורי פה, לא מאמינים. בהדרגה הוא העלה את רמת הקושי והמסוכנות, והוכיח שהוא יכול. אפילו על הידיים הוא הלך, מקצה לקצה, בין שמים לארץ.
אחר כך הוא הניח מריצה בנקודת ההתחלה, בקצה אחד של החבל. עכשיו, אחרי היכולות המרשימות שהוא הראה, כולם כבר בטוחים ששום דבר לא יפיל אותו. "מה אתם אומרים? אני יכול לעבור עם המריצה מצד לצד של החבל?" הוא שאל את הקהל. "בטח!", כולם צעקו ביחד. "נו, אז מי מתנדב? מי מוכן לשבת במריצה?" הוא שאל. אף אחד לא התנדב…
אתה יכול להאמין בקדוש ברוך הוא בלב שלם, אבל זה עדיין לא מספיק. אתה צריך לקפוץ לתוך המריצה ולהתמסר. מהי מסירות נפש, לקפוץ לאש? לאו דווקא. מסירות נפש זה מסירת הרצון. אם מישהו מוכן לשבת בהתוועדות, לשתות הרבה "משקה" ולדבר גבוהה-גבוהה על מסירות נפש, אין לו שום קשר למסירות נפש. אתה רוצה מסירות נפש? תרים טלפון לשכן שרבת איתו, תגיד לו "סיימנו עם זה. הכל מאחורינו".
כל אחד במדרגה שלו, כל אחד והמסירות-נפש שלו. יש מי שמסירות נפש בשבילו זה לקום בבוקר ויש מי שמסירות נפש בשבילו זה לישון בזמן, או לחשוב דברי חסידות לפני התפילה. תמסור את הרצונות שלך, ותר עליהם. דווקא איפה שלא קל לך, תן את עצמך, תתיישב במריצה!
