בס"ד

עַ־דֶ, עַ־דֶ לֹא יָדַע! עַ־דֶ, עַ־דֶ לֹא יָדַע!

עַ־דֶ, עַ־דֶ לֹא יָדַע! עַ־דֶ, עַ־דֶ לֹא יָדַע!

לחיים, לחיים ולברכה. שנזכה יחד עם כל ישראל לפורים שמח באמת, וניקח מאורו של היום לכל השנה כולה.

כל בן תורה מכיר את סיפור הגמרא על סעודת חג הפורים של רבא ורבי זירא: "רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא עֲבַדוּ סְעוּדַת פּוּרִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אִיבַּסּוּם. קָם רַבָּה שַׁחְטֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא. לְמָחָר, בָּעֵי רַחֲמֵי וְאַחֲיֵיהּ. לְשָׁנָה, אֲמַר לֵיהּ: נֵיתֵי מָר וְנַעֲבֵיד סְעוּדַת פּוּרִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲמַר לֵיהּ: לָא בְּכֹל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא מִתְרְחִישׁ נִיסָּא".

לא צריך לומר לכם שהסיפור הוא פלאי מכל כיוון, ואכן רבים מן המפרשים עמלים להבין את כוונת הדברים.

לפני שנים ראיתי פירוש חסידי בדרך הרמז לסיפור זה: "רבה" הוא מלשון גדלות (רב פירושו גדול), ורבי "זירא" הוא מלשון קטנות (כמו זעירא).

בכל אחד מאתנו יש "גדלות" ויש "קטנות". ישנם הצדדים בתוכי שעושים אותי "גדול" – הם משקפים גדלות הנפש, התרוממות הרוח, רחבות הלב והמוח, ומצידם נשמת האדם עומדת תמיד בשיא גבהותה. לעומתם, ישנם צדדים אחרים בתוכי שמה שמאפיין אותם הוא קטנות וצרות עין ושכל. לאור זאת, לא פלא שיש רגעים שבהם מתגלה האדם בגדולתו, ויש זמנים אחרים שבהם שולט בו צד הקטנות, אז הקטנוניות שבו מכוונת את חייו ומעשיו.

מהי העבודה של פורים? בשביל זה בא סיפור הגמרא: ביום פורים ניתן כוח לי ולכל יהודי באשר הוא, שהגדלות האלוקית שבי תשחט ותמשוך ותעלה – שהרי "אין ושחט אלא ומשך", כדברי חז"ל – את הקטנות שלי. "קם רבה ושחטיה לרבי זירא".

בדרך דומה פירש המגיד רבי מרדכי מצ'רנוביל את מאמר חז"ל הידוע "להזהיר גדולים על הקטנים" – המדבר כפשוטו על חובת הגדולים להזהיר ולהתרות בקטנים בנוגע להקפדה בקיום המצוות כהלכה – ש"להזהיר" הוא גם מלשון זוהר ואור (כמו "זהרי חמה"). בכל אדם בינו לבין עצמו יש רגעי התרוממות והתעלות, בהם הוא מרגיש את גדלותו האמיתית, יש בו רגש של רוממות והתנשאות של קדושה, "ויגבה לבו בדרכי ה'". לעומתם ישנם זמנים בהם הוא מרגיש קטן וחסר חשיבות. ועל כך דורשים רבותינו ואומרים "להזהיר גדולים על הקטנים" – הגדלות של האדם, האלוקות שבו, צריכה להאיר ולרומם בקרני אור זוהרה את הצדדים הקטנוניים שבו.

בחג הפורים במיוחד יש לנו כוח לצאת מהגלות הפנימית שבלבנו, להשתחרר מצמצום המוחין ומכל המצרים הרוחניים, ולהתעלות מחוצה להם. זה כוחו של פורים לכל יהודי בכל מקום אשר הוא נמצא. ולמרות ש"לא בכל שעתא מתרחיש ניסא", לא כל יום פורים, אבל ביום זה עצמו עלינו לנצל את הזמן לכך, ולשאוב ממנו כוחות למשך השנה כולה.

מספרים בשם המשפיע רבי מנדל פוטרפס, שבעיירה ליובאוויטש היה שוטה מקומי, כמו בכל מקום הראוי לשמו… השוטה מיודענו חפץ מאוד לשוחח הרבי מהר"ש – רבי שמואל, אבל כיצד יוכל לפגוש בו? הרי הגבאים לא יניחו לו. כך הרהר השוטה עד שנפל רעיון במוחו, והוא החליט להמתין לשעת כושר.

באחד הימים יצא הרבי לנסיעה בכרכרתו, וכשזו נסעה באיטיות יחסית ברחובות העיירה הופיע מאי־שם השוטה וזינק לתוך הכרכרה, והנה הוא כבר יושב מול הרבי… המלווים לא יכלו לעשות מאומה, והרבי היישיר אליו את מבטו והתחיל לשוחח איתו בנחת. כך עברו כמה רגעים, עד שהשוטה סיים את שיחתו הקצרה עם הרבי וקפץ מן הכרכרה כלעומת שנכנס.

תפסו אותו החסידים ושאלו: מה רצית מהרבי? מה היה לך לשוחח איתו?

השיב השוטה: אומר לכם את האמת, ידידיי. שוטה העיר הגדולה ויטבסק הגיע לאחרונה לבקר אותי כאן בליובאוויטש, והזמין אותי להיות שותף שלו במלאכת השיגעון בוויטבסק. הוא תמה בפניי: למה תהיה כל ימיך מחוסר מעש בעיירה קטנה כזו, כאשר בעיר הגדולה יש די עיסוק לשני שוטים עירוניים… אולם אני – המשיך השוטה – לעולם לא אקבל החלטה משמעותית שכזו בלי לשאול את הרבי, כמובן… לכן נקטתי יוזמה וביקשתי הזדמנות לשוחח על כך עם הרבי, וכך עשיתי.

ובכן – המשיכו החסידים – מה ענה לך הרבי?

הרבי אמר – השיב השוטה המאושר – שאמנם ויטבסק היא עיר גדולה, אבל בכל זאת "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד". שם לא אצליח לייצב את מעמדי כשוטה העיר, כיון שכבר יש שם 'מנהיג' אחר, בעוד שבעיירה הקטנה ליובאוויטש כבר התבססתי ומעמדי מוכר לכולם.

וכיצד עלה בדעתך הרעיון למצוא הזדמנות לשוחח עם הרבי בכרכרתו בדיוק כשהוא יוצא לנסיעה? הקשו החסידים.

חייך השוטה לעומתם והשיב: משוגע, משוגע, אבל צריך קצת שכל!…

לחיים! למה אתם לא אומרים לחיים?

ובכן, אם גם שוטה צריך שכל, בוודאי איש יהודי צריך לפלס את דרכיו במאזני ההיגיון. ולכן, כידוע, כולם תוהים על פשרו של מאמר חז"ל במסכת מגילה "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ומיישבים בדרכים שונות.

אדמו"ר הזקן שופך אור על המאמר הזה. לדבריו, הכוונה ב"עד דלא ידע" היא שההבדל בין ארור המן וברוך מרדכי אינו מעוגן רק בידיעה והבנה והשגה שכלית, אלא זו הכרה עמוקה המתפרצת מעצם הנשמה. לא הידיעה השכלית היא היוצרת את הפער בין המן ומרדכי, אלא ההכרה העצמוּתית ביותר הנובעת מעצם הנפש, "יחידה שבנפש".

כלומר, הכרת ההבדל והמרחק העצום בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי" צריכה להגיע ממקום נפשי שלמעלה ממושגי ההבנה והידיעה. אין הכוונה חלילה לרדת ולהיגרר על ידי היין למקום של שכרות ושיגעון שלמטה מהידיעה, אלא בדיוק להפך –"נכנס יין יצא סוד". על ידי היין יש ביכולתו של יהודי להשיל מעליו את כל הקליפות העוטות אותו כל השנה וכך לעלות ולהגיע עד לחשיפת סודה של עצם הנפש, ומשם לינוק הכרה יסודית ומוחלטת בהיותו סולד כל־כולו מפני הקליפה – "ארור המן", וחושק בכל מהותו בה', בתורה ובמצוותיה – "ברוך מרדכי".

בימים כתיקונם, במשך השנה כולה, ההבדל שאנו עורכים בין קדושה וקליפה ובין אור לחושך נובע מקומת ה'מוחין', מתוך שאנו לומדים ומבינים שהטוב הוא טוב והרע הוא רע. לעומת זאת, מצות היום בפורים – כמו ביום הכיפורים, "ממעמקים קראתיך ה'" – היא לדלג מעל שיקולי השכל, הידיעה וההשגה, ולחתור אל מעמקי הנפש, אל 'נקודת היהדות', ולהוציא אותה מן ההעלם אל הגילוי. וכאשר היא מתגלה לאור עולם היא מקרינה את מהותו העצמית של יהודי, זו השוללת בתכלית את קליפת המן ובוחרת אך ורק בקדושת מרדכי.

משל עממי מתאר אדם שרצה לעמוד על זהותם של מיני הדגים שבים. מה עשה? הוא הטיל רשת למעמקי הים והשאיר אותה במים משך זמן. לאחר ששלה אותה בירר ומנה את סוגי הדגים שמצא בה, ומסקנת מחקרו הייתה שאין דג בגודל קטן יותר משלושה סנטימטרים…

מובן שכולם לעגו לו, שהרי כל ילד רואה באקווריום גם דגים יותר קטנים משלושה סניטימטרים. אם כן, כיצד הגיע האיש אל המסקנה הזו? פשוט מאוד: החורים ברשת שהטיל למים היו בגודל שלושה סנטימטרים בלבד…

והנמשל: ה'כלים' בהם משתמשים אנו כדי להגדיר את המציאות, הם הם שיקבעו מהי המציאות בעינינו. אם הרשת יש לה חורים במדה מסויימת, הדגים הקטנים לא ייכנסו אליה. וכך בחיינו אנו, אנחנו צריים תמיד לבחון ולזהות באילו כלים אני משתמש כדי להגדיר את המציאות.

זה לא קל. לפעמים קשה 'לצאת מהקופסה' שלי ולחשוב שאולי הרשת מעיקרה אינה מסוגלת לתפוס מציאות שלא מתאימה להגדרות שלה, אבל בלעדי זה אשאר תמיד כבול בכלים עמהם אני משתמש להגדיר את הדברים. המשקפיים דרכם אנו מנסים לבחון דברים הם בעלי מסגרת מסוימת שמביאה למסקנות מאד מוגבלות. ובעצם, אנחנו תקועים ב"ידע" שלנו, ומכוחו אנו מכניסים את המציאות כולה לתוך קופסה הקיימת זה מכבר.

כל המוּדעות העצמית שלי, כל המחשבות על עצמי ועל העולם שמסביבי, מהיכן הן מגיעות? מה"ידע" שלי. המוח שלי כבר שרוי במעין קיבעון מחשבתי – הוא כבר יודע מה הוא יכניס אל עולמי ומה לא. הכלים שעמם אני מנסה להכיר את עצמי ואת זולתי הם כלים מוגבלים, ולפעמים הם עצמם זקוקים לשיקום וריפוי משמעותיים. המודעות העצמית שלי נשלטת על ידי ההשגות והמחשבות שלי, שלפעמים הם עצמם פצועים וזקוקים לסעד.

אם כן, שיחה סתמית ביני לבין עצמי פונה אל רובד ה"ידע" ושואלת אם הוא מסכים ומה הוא חושב בעניין. ה"ידע" הוא המושל בכיפה על כל מה שנכנס למוחי ולבי.

בדיוק בשביל זה באה העבודה הרוחנית של פורים: יום אחד בשנה, נהפוך הוא: "חייב" – אתה מחויב לכך ואין אתה בן חורין להיפטר מזה; "איניש" – להיות בן אנוש; וכיצד תעשה זאת – עליך להכיר את עצמך ממקום של "לא ידע".

זוהי עבודה פנימית ועמוקה, להכיר את עצמך – לא מהמחשבות שלך על עצמך. אפשר להניח למחשבות להמשיך ולהתרוצץ, אבל בה־בעת ביכולתך לשאוף אוויר פסגות מתוך קומת תת־המודעות שלך, מתוך ה"לא ידע". להניח לנפשך לצלול לעמקי הים, "כמים לים מכסים", אל המקומות שה"ידע" לא יכול להגיע אליהם.

שמעתי שלפני שנים רבות, במהלך התוועדות ארוכה במיוחד של הרבי, בה דרש מהמסובים לצאת מכל מדידה והגבלה בעבודת ה', שאל הרבי כמה פעמים את אחד האברכים שלצדו "מה השעה?", והלה תמיד ענה בדייקנות. לקראת סוף ההתוועדות אמר לו הרבי: "מתי כבר לא תהיה מסוגל לענות?…"

חז"ל שאלו: "הָמָן מן התורה מנין?" והשיבו שמקורו בפסוק "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ" – הוא עץ הדעת, ההבנה וההשגה. גם המן הרוצה להינקם במרדכי עושה עץ גבוה חמישים אמה, כנגד חמישים שערי בינה. לכן כדי לנצח אותו, עלינו להתעלות אל למעלה מן הדעת.

בואו נבחין ונדגיש שוב: להתעלם מן הדעת ולהופך לחסר דעה ח"ו – זה לא קשור כלל לפורים; לעומת זה, לצלוח את הדעת ולהמשיך וללכת אל מחוצה לה ולמעלה ממנה – זו העבודה הפנימית של פורים, ולמעשה זו תכלית כל עבודת ה' על פי החסידות.

לחיים, לחיים!

הרבי סיפר שפעם נכנסו אליו כמה סטודנטים וביקשו לברר "מהו רבי", ולשמע התשובה שהשיב הוציאו כלי כתיבה ופנקס והעלו אותה על הכתב. הרבי העיר בבת־שחוק: "הם יצאו מהחדר עם רבי עשוי נייר…".

אחיי ורעיי, אסור לנו לצאת מיום הפורים עם "פורים על הנייר", עם וורט כזה או אחר הנשאר בספר, או הנכנס מאוזן אחת ויוצא בשניה. על מנת להגיע ל"עד דלא ידע" נדרש כל אחד ללמוד איך לצלול פנימה אל תוך עצמיותו ולזהות את מהותו האמיתית.

זו המגמה של לימוד פנימיות התורה ותורת החסידות. החסידות מרוממת את האדם ומעלה אותו לגובהי רום נשמתו. וכשאני אומר "חסידות" אני ממש לא מתכוון למה שקוראים ביגוד חסידי, לוורט חסידי, למוזיקה חסידית, או אפילו ללימוד החסידות בצורה אינטלקטואלית. הכוונה היא – בלשון הרמב"ם – לטבול ב"מי הדעת הטהור", עד "שכל גופו עולה בהן", שכל מהות האדם תהיה חדורה באלקות, בבחינת "ליבי ובשרי ירננו אל א־ל חי".

לימוד החסידות הוא לא עניין של שכל. הלימוד בשכל הוא רק ההתחלה, אבל העיקר הוא ההפנמה לתוך מערכת העצבים וכל אברי הגוף ורבדי הנפש הבהמית. תכלית הלימוד הוא היכולת לשחרר את עצמי מהצורך לשלוט על הכל במחשבתי וידיעתי, ולהניח לחלק העל־מודע שבנפשי 'להתפרק' ולהתגלות בתוך חיי.

פורים הוא לא חג של שכרות והוללות ואבדן כיוון, הס מלהזכיר ביחס ליום קדוש זה; אדרבה, בפורים עלינו להיות חדים ומחודדים כתער כמו ביום הכיפורים, ואף יותר מכך. אלא שכדי לזכות לטהרת המוחין אמיתית עלינו להשיל מעלינו כמה שכבות בהמיות. אתם יודעים, חסידים היו מצטטים את דברי הגמרא "משקין את הבהמה קודם השחיטה", וזה כל התוכן של "עד דלא ידע".

לכן באה תורת החסידות לעולם, לא רק עבור יום הפורים אלא לכל ימות השנה. על ידי שנתבשם בלימוד חסידות עוד ועוד נוכל לפתוח את עצמנו לצד הפנימי שבנפשנו. וכשאדם נכנס למקום של "עד דלא ידע", הוא זוכה לשלום בית, לשמחת חיים ולמנוחת הנפש אמיתית, בלי רופאים ופסיכולוגים ויועצים למיניהם.

בפורים תשכ"ו, לקראת סיומה של ההתוועדות, אמר הרבי "כל הפושט יד נותנים לו". הרבי התחיל למזוג משקה לכל מי שהושיט את כוסו. המונים ניגשו של הרבי לקבל, ואלו שכבר קיבלו הלכו לספר לאנשי השכונה – שכונת קראון הייטס בברוקלין, שהייתה אז שכונה מלאה ביהודים מחוגים שונים – שהרבי מלובביץ' אמר "כל הפושט יד נותנים לו" והוא משפיע ברכות ללא הגבלה.

אפשר להבין שכל מי שרק היה יכול הזדרז והגיע, ולאחר שכל האנשים בבית הכנסת קיבלו הרבי בירך ברכה אחרונה והתחיל לעשות את דרכו לכיוון חדרו, אבל אז כבר הגיעו רבים אחרים שטרם קיבלו והביאו איתם בקבוקים מלאי משקה, בגלל שכל מה שהיה בבית המדרש כבר נגמר… והרבי המשיך לחלק באורח נדיר כשהוא עומד ליד חדרו הפרטי. כעבור זמן יצא הרבי לכיוון הרכב שיסיע אותו אל ביתו – היה זה כבר בשעה שלוש או ארבע לפנות בוקר – ועדיין אנשים נדחקו מכל עבר כדי להגיע ולקבל משקה מהרבי, עד שגג הרכב נמעך מרוב לחץ ודחיפות…

דודי ר' שלום יעקבסון ע"ה סיפר לי שבתוך כך, בעמדו ליד הרכב, הגיע תלמיד צעיר עם כוסית בידו והגיש אותה לרבי כדי שימזוג לו משקה. הרבי הביט על התלמיד ושאל: "האם לא קיבלת כבר?…" – אלפי אנשים עברו באותו לילה לפניו, אבל הרבי זכר אותו!

התלמיד השיב, באנגלית: "אכן קיבלתי, אך היה לי חור בכוס". כלומר, המשקה שהרבי מזג לו נשפך ואבד.

באנגלית, המילה 'קאַפּ' (cap) משמעותה כוס, אבל באידיש 'קאָפּ' הוא ראש. ולכן, בדרך לשון נופל על לשון, מי שאומר שיש חור בכוס שלו הוא כביכול מעיד שיש חור בראש שלו…

הרבי חייך ושאל: "אם יש חור בקאָפּ, מה ייתן שאמלא בשנית את הקאַפּ?"

"יש לי קאָפּ חדש", ענה התלמיד, והפעם קיבל שוב 'לחיים' מהרבי…

אכן כן, גם גילוי אליהו לא יועיל למי שיש חור בראשו. אבל מי שיש לו כלי קיבול, הרי "מעיין מטהר בכל שהוא". גם טיפה אחת של טהרה יכולה להפוך אותו. פעם אמר לנו המשפיע רבי יואל כהן זצ"ל: למען האמת, די במאמר חסידות אחד בשביל לחיות איתו חיים שלמים, אבל כדי שנבין ונפנים את המאמר הזה עלינו ללמוד עוד אלף מאמרים, אך מצד עצם העניין יכול מאמר חסידות אחד לשנות את חיינו בתכלית. וידוע הפתגם של חסידים על דברי המשנה "והלא במאמר אחד יכול להבראות" – במאמר חסידות אחד ויחיד יכול אדם להיברא מחדש!

חבריי היקרים, למרות שכוס וכלי קיבול הוא דבר חשוב ביותר, בכל זאת הוא מדוד ומוגבל. כפי המקום שיש בכוס – זו הכמות שהיא יכולה להכיל. ולכן כתוב בספרי הקבלה ש'כוס' הוא בגימטרייה שם א־להים (86), בגלל ששם אלקים הוא שם הדין והצמצום, המצמצם את האור שאינו בעל־גבול לתוך 'כלי'. ולכן "א־להים" בגימטרייה "הטבע", כי בתוך דרכי וגדרי טבעי העולם מוסתר ומצומצם אור שם א־להים.

ובהמשך לענייננו: כל עוד עבודת ה' מוגדרת בגבולות השכל וההבנה זו בחינת "ידע", כמו כוס, ורק כשמשתחררים מהכוס, "עד דלא ידע" – אז אפשר להתחיל עבודת אמת.

מסופר כי בימי 'החתונה הגדולה' בה נישאו צאצאי אדמו"ר הזקן ורבי לוי יצחק מברדיצ'ב, בערב שבת קודש פרשת נשא תקס"ז, ארע שצעדו שני הצדיקים יחד והגיעו למעבר צר בו לא יכלו לעבור שניהם וכל אחד כיבד את חברו שילך הוא תחילה. כך עמדו משך זמן ולא נכנסו. אמר רבי לוי יצחק: נלך נא שנינו יחד דרך הקיר. לעומתו השיב אדמו"ר הזקן: לא, הבה נרחיב את הדלת.

שיטתו של אדמו"ר הזקן היא שבדרך כלל אין לבטל את ה'כלים', אין לפעול בצורה היוצאת מדרך הטבע וללכת דרך קירות. וכך לענייננו: למחרת פורים, לאחר ה"עד דלא ידע", יש לשוב אל ה"ידע". אבל אין הכוונה לחזור למצב המצומצם שלפני כן, אלא עלינו להביא את ה"עד דלא ידע" יחד איתנו לשאר ימי ה"ידע" ולהאיר את אורו הגדול בכל השנה כולה.

לחיים, לחיים ולברכה!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן