אם גם בזמני שגרה אנשים חווים קשיים שמזכירים להם כל הזמן שהחיים הם לא פיקניק, הרי שבזמנים כמו השנה האחרונה – על כל מה שבא עלינו בתוכה – הקושי מתחדד והסטרס נעשה אצל רבים אורח של קבע.
אנשים מחוברים לחדשות כמו לאינפוזיה, כאשר אלה, למרבה הצער, לא תמיד משמחות. הורים, נשים וילדים אכולים מדאגה וחרדים לשלום יקיריהם הנמצאים בחזית, משפחות רבות של פצועים וחטופים נקרעות בין זיק תקווה ואופטימיות לחוסר אונים וייאוש, והיגון העמוק שעוטף את כולנו על לכתם של הקדושים מוסיף להיות נוכח בלבבות.
כל אלה, מטבע הדברים, מעיקים לנו על הנשמה ומעלים את השאלה – איך צולחים את הקושי הזה ויוצאים מחושך לאור? מהיכן נוכל לקבל את הכוחות ואת תעצומות הנפש לבחור בחיים, ולא להישאב חלילה אל הלך רוח של ייאוש וחידלון?
אבא אברהם ודאי יוכל לעזור לנו.
כבר בפרשת לך-לך קראנו על תלאותיו של אברהם. תחילה כאשר הגיע לארץ לאחר מסע ארוך ומלא בציפייה לראות בהתממשות ברכת ה' – ציפייה שנכזבה לאחר שקבלת הפנים עבורו הייתה "ויהי רעב בארץ"; אחר כך בלקיחת אשתו הצדקת לבית פרעה; ממשיך בסכסוך בתוך המשפחה, במריבה שהתגלעה בין רועי מקנה אברהם לאלה של לוט, מה שהוביל לכך שדרכיהם נפרדו; ואם בכך לא די, אברהם מוצא את עצמו מנהל מלחמה עיקשת כדי להציל את לוט אחיינו.
גם פרשת וירא הביאה בכנפיה התמודדויות שלא היו קלות מהראשונות. שוב אשתו מוצאת את עצמה בביתו של איש זר – כשהפעם זהו אבימלך; כרצון שרה, אברהם משלח את הגר אשתו ובנו ישמעאל; והשיא הוא, כמובן, ניסיון העקדה של יצחק בנו אהובו.
והנה אנחנו מגיעים לפרשתנו, חיי שרה – פרשה שלמרות שמה המבטיח, דווקא מתחילה במותה… התורה מספרת על פטירתה של שרה ועל המשא-ומתן הארוך שניהל אברהם עם בני חת ועפרון, רק בשל הרצון האלמנטרי לרכוש אחוזת קבר לקבורת רעייתו. במשך כחמישה-עשר פסוקים(!) מתארת התורה את הדין ודברים שבין אברהם לבני חת ועפרון, כאשר גם כשכבר נעתרו למכור לו אחוזת קבר לקבורת שרה, הם גבו ממנו הון רב. ארבע מאות שקל כסף שקל אברהם לעפרון – תג מחיר אסטרונומי, משולל הצדקה והיגיון.
אגב, מעניין לציין שרבנו יונה רואה בניסיון הזה – פטירת שרה והקושי בהבאתה לקבורה – את הניסיון האחרון מבין עשרת הניסיונות בהם נתנסה אברהם אבינו והקשה מכולם. כלומר, לדידו היה זה ניסיון קשה אף יותר מניסיון העקדה שקדם לו!
תגידו אתם, האם לא מתבקש שאברהם ירים עיניים לשמיים בחוסר אונים: ריבונו של עולם, זו תוצאה הגיונית לעמידה שלי בניסיון העקדה?! זו תורה וזו שכרה?! ומה עם הכלל שאתה קבעת, "שלוחי מצווה אינם ניזוקים!" – וכי יש לי נזק ואבדן גדול מפטירת שרה רעייתי?! ואם בכך לא די, אפילו לקבור אותה בקבורה מכובדת לא נותנים לי! מה קורה כאן, למען ה', "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?!
אבל זהו, שלא. אברהם לא מהרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא ולא מטיח דברים כלפי מעלה. הוא נשאר איתן באמונתו שאין רע יורד מלמעלה ומקבל עליו את הדין.
איך הוא עשה את זה? וכיצד נוכל גם אנחנו ללמוד ממנו ומדרכו?
שמעתי מאחד מתלמידיו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל סיפור על התוועדות עם הרב, במהלכה שאל אותו אחד המשתתפים שאלה פשוטה ועמוקה: "הרב, מי עומד מאחורי הרגשת ה'אני' הבסיסית ביותר שלי?…"
הרב עדין לא היה מהממהרים להשיב. רק לאחר דקה-שתיים של שתיקה הוא השיב על השאלה באופן מקורי, כדרכו, וכך אמר:
"כשאנחנו מסתובבים בערים כיום, אפשר לראות מכל כיוון אפשרי מגדלים גבוהים – רבי קומות. לאמיתו של דבר, כולנו רבי קומות. יש בנפש שלנו קומות גבוהות בהן אנחנו ממש 'גורדי שחקים' – מגיעים לשמים, אבל במקביל יש לנו גם קומת קרקע ואפילו מרתף… יש בתוכנו צדדים מוארים ונעלים מאוד, ויש אזורים חשוכים ונמוכים, מרתפים אפלים.
"לשאלתך" – אמר הרב עדין – "מי עומד מאחורי ה'אני' הבסיסי שלנו, התשובה היא: אנחנו בוחרים היכן לגור – האם באחת הקומות הגבוהות או חלילה תחת הקרקע. יש אנשים שה'אני' שלהם זו הנשמה האלוקית, ויש שמשום מה מתעקשים על מגורים במרתף החשוך והטחוב. אצלם ה'אני' הוא אגו ויצרים אפלים, כאשר הנשמה נדחקת הצידה ונותרת מחוץ לתמונה…"
אכן כן, בעוד אצל נבראים אחרים ישנה דיכוטומיה ברורה בין ארץ ושמיים, חומר ורוח, גשמי ואלוקי, באופן שבעלי חיים הם רק חומריים ונטולי זיקה כל שהיא לרוח, ומנגד מלאכי מעלה הם רוחניים לחלוטין ואין בהם שמץ זיקה לארציות וחומרנות – היהודי הוא טיפוס מורכב, הממזג בתוכו את שני העולמות גם יחד. מצד אחד הוא יצור גשמי שגם יכול ליהנות מאוכל טוב ומתאוות נמוכות, ומצד שני הוא בעל נשמה שהיא חלק אלו־ה ממעל ממש. "כשבא הקב"ה לברוא את האדם", אומרים חז"ל, "בראו מן העליונים ומן התחתונים" – "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים".
המורכבות שנוצרה בתוכנו עם חיבורם של שני הקטבים הללו – עפר ונשמה, היא העומדת מאחורי הפער המבעית שהאדם לפעמים מזהה בנפש שלו, כאשר בד בבד עם היותו בעל תכונות נמוכות, יש בו צדדים מרוממים המחזרים אחר הנעלה, הטוב והקדוש.
אבל, אחיי ורעיי, תכליתה של המורכבות הזו אינה פרנסה לפסיכולוגים ואנשי תורת הנפש, אלא כדי שאנחנו נוכל להאיר את החומר הנמוך ולזכך גם את הרפש. לשם כך נדרש היהודי להיות בעל שפה משותפת עם הגשמיות – לא כמו מלאכים החיים ביקום נפרד – ויחד עם זאת להיות ראשו ורובו בעולם של קדושה ורוחניות. זו מהותו של האדם, ומכך נגזרת העבודה המיוחדת רק לו.
כשהרבי הריי"צ מלובביץ' זי"ע נאסר בשנת תרפ"ז (1927) על ידי השלטון הקומוניסטי ב'עוון' החמור של הפצת יהדות ובפעולות 'אנטי מהפכניות' וגזר דין מוות ריחף על ראשו, הוא קיבל החלטה נחושה – כך הוא מספר ביומנו – שלא לפחד כלל מהמשטר ומחוקרי בית הסוהר, ולעמוד איתן כנגדם מתוך ביטחון גמור באלוקי עולם.
לא הייתה זו הפעם הראשונה בה הרבי נאסר ועמד תחת איומים קשים. באחד ממאסריו הקודמים, היה חוקר שניסה לחלץ ממנו מידע בכל דרך אך ללא הצלחה. בשלב מסוים פקעה סבלנותו של החוקר. הוא שלף אקדח, נפנף בו מול פניו של הרבי ואמר: "אתה יודע, הרבה אנשים שישבו כאן וחשבו לשתוק ולא לשתף פעולה, התחילו 'לזמר' בזכות ה'צעצוע' הזה…"
לשמע הדברים שנועדו להטיל בו פחד, השיב הרבי בטון יציב ובוטח: "הצעצוע הזה מפחיד רק את מי שיש לו עולם אחד ואלים רבים; אבל מי שיש שני עולמות וא־ל אחד לא חושש ממנו".
חשבתי שאפשר לפרש את הסיפור המופלא הזה גם במובן עמוק יותר: שני העולמות שיש ליהודי, עליהם דיבר הרבי, אינם עולמות הבאים זה אחר זה בלבד, אלא בכל רגע מחייו הוא למעשה נמצא בשני עולמות כשהעולם הגשמי טפל לעולמו הרוחני, עולם הנשמה. כך, בדומה לרבי, יכול יהודי להרגיש חופשי ובטוח גם בהימצאו בין כותלי הכלא של העולם הזה. גופו אמנם נמצא על קרקע המציאות החומרית ומאוים על ידי נציגיהם של כוחות הרוע, אבל הוא – הוא מחובר למעלה!
זה סוד כוחו של אברהם ויכולתו לצלוח את כל תלאות חייו וקשייהם. הוא אמנם נתקל בקשיים, התמודדויות וניסיונות אדירים, אבל הוא היה מחובר לחלוטין לנשמתו ולאלוקיו והרגיש כל הזמן שהקדוש ברוך הוא אתו! הוא חי בתודעה ברורה שהעולם הפיזי הוא רק עטיפה לעולם רוחני, ושיש לו בכל זמן ובכל מצב שליחות להאיר אותו. כך, כשנתקל בקושי, לא היה זה בעיניו מצב ביש אקראי אלא הזדמנות למילוי השליחות שלו, כשכל רגע הוא חש בנוכחות האלוקית לצדו. אדם שחי בתודעה כזו, חי חיים אחרים ומרוממים. הוא אינו קורס מול אתגרים, הוא עובר אותם וממשיך לצמוח הלאה.
הגמרא במסכת עבודה זרה מספרת שהרומאים תפסו את רבי חנינא בן תרדיון, מעשרה הרוגי מלכות, "שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהם את האור". באכזריותם הגדולה הם רצו לעכב את השריפה ולהרבות את סבלו של רבי חנינא, ולכן "הביאו ספוגים של צמר ושראום במים והניחום על ליבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה"…
כשהאש כבר אחזה ביריעות ספר התורה, שאלו תלמידיו את רבי חנינא: "רבי, מה אתה רואה? אמר להם: גווילים נשרפים ואותיות פורחות".
השאלה של התלמידים את רבם "מה אתה רואה" בשעה שהוא מוצא להורג, היא השאלה של כולנו – השאלה על גורל עמנו ועתידו: רבי, איזה עתיד אתה רואה לעם ישראל ולתורתו, כאשר ראשי העם וחכמיו נהרגים באכזריות וספרי תורה עולים באש… האם יש תקווה באופק?
על כך השיב רבי חנינא: תלמידיי, אני רואה גווילים נשרפים. הקלף לבדו נשרף, אבל האותיות – הרוח עצמה, נשמתנו ונשמת האומה, הם אינם מתכלים. האש אינה יכולה לאחוז בהם. הם "פורחים באוויר" ונשארים בשלמותם, על אפם וחמתם של כל העומדים עלינו לכלותנו. גם אם הם יכולים לפגוע באופן זמני בגופנו, הם לעולם לא יוכלו לקחת מאתנו את רוחנו ולפגוע בנשמותינו!
יהודי הוא אות בספר התורה. המילה "ישראל", כידוע, היא ראשי תיבות "יש שישים ריבוא אותיות לתורה". כשיהודי נפטר לבית עולמו, או נהרג חלילה על ידי מייצגי הרוע למיניהם, גופו הוא שנפגע. הגוויל נשרף, אבל ה"אות" שלו בתורה, הלוא היא נשמתו, נשארת שלמה ותמימה בלי כל פגיעה. כדור רובה יכול לפגוע בגוף, לא בנשמה. הנשמה היא נצחית, ואדרבה – היא מתעלה למדרגה שאין גבוהה ממנה במותו על קדושת שמו יתברך, ותשוב ותתחבר לגופו ותיכתב מחדש על הגווילים בעת בוא הגאולה בתחיית המתים.
זוג הורים מארצות הברית שבנם יחידם נלקח מהם בחטף, היו שבורים ומרוסקים. עולמם חרב עליהם. מי שמילא את חייהם בשמחה נעלם ואיננו, והיעדרו הותיר חלל עצום בליבם. בכל פעם שחזרו הביתה ובמקום לשמוע את קול הצחוק המוכר קיבלו את פניהם קירות אילמים, הם הרגישו דקירות חרב. אט אט התברר להם כי עם לכתו, הלכו להם גם הטעם והמשמעות לחייהם.
הם הלכו לרבנים שונים כדי לנסות לקבל מהם כוח וחיזוק להתמודדות עם מצבם, אבל לא מצאו את שביקשו. רב אחד הסביר שהבן היה נשמה גדולה ומיוחדת ו"בקרוביי אקדש", רב אחר הסביר שבלכתו הוא כיפר על עוונותיהם של ישראל, ורב שלישי הסביר שזהו ניסיון לאמונה שלהם ועליהם להתאזר בתעצומות נפש כדי לעמוד בו. הם קיבלו והאמינו בכך, אבל אחרי הכל חזרו ואמרו זה לזו: "אוקיי, הבנו, אבל מה עכשיו? מה הלאה? בשביל מה להמשיך לחיות?!"
ידיד קרוב שלח אותם לרבי מלובביץ זי"ע. הם נכנסו ל'יחידות' באמצע הלילה והתחילו לספר לרבי את סיפורם העגום. הם תיארו כמה הבן היה אהוב ויקר להם, וכיצד עכשיו אין להם רצון וטעם להמשיך את החיים. הם בוכים, והרבי בוכה יחד איתם.
לאחר זמן מה פנה אליהם הרבי ואמר: "נניח שהבן שלכם היה מבקש לעבור דירה למדינה רחוקה, מקום שייטיב איתו ובו הוא יפרח וישגשג, אבל מסיבות שונות לא תוכלו להגיע לשם ולבקרו. האם הייתם יכולים להתמודד עם זה?" שאל הרבי.
השיב האב לרבי: "ברור שזה היה עבורנו מאוד קשה. הרי אנחנו רוצים לחיות בקרבת הבן שלנו, לראות ולשמוע אותו. אבל הידיעה שהוא נמצא במקום אחר, שהוא קיים וטוב לו, ללא ספק הייתה מקלה עלינו".
"ואילו יכולתם" – המשיך הרבי – "לשלוח אליו חבילות מהבית ומכתבים חמים, האם הייתם מנצלים את האפשרות הזו ושולחים לו מתנות ודברים אחרים שישמחו אותו?"
"אין שאלה", השיבו ההורים כשהם מנסים להבין לאן הרבי חותר, "היינו עושים כל דבר כדי לקיים אתו קשר, לשלוח ד"ש חם ולגרום לו שמחה".
"אם כן, חשוב שתדעו", המשיך הרבי בטון רך ואוהב, "שזה בדיוק המצב שלכם. כשהבן שלכם נפטר, הוא לא נעלם ולא התנתק, אלא רק עבר למקום אחר. הוא נמצא, והוא קשור איתכם. אולי אתם לא רואים אותו, אבל הוא בהחלט רואה אתכם. גם עכשיו אתם יכולים לשלוח לו חבילות שישמחו אותו ויעשו טוב לנשמתו: אמירת קדיש, לימוד משניות, נתינה לצדקה ופעולות הנצחה יהודיות ובעלות ערך שתעשו וינציחו את שמו – כל אלו הם זכויות שאתם שולחים לו ועושים למענו, דברים שהוא עצמו כבר לא יכול לעשות עבור עצמו…".
הפטירה היא של הגוף, אבל הנשמה קיימת לעולם – עד שובה אל הגוף בתחיית המתים. זה כוחה של האמונה היהודית וההסתכלות התורנית, זה סודו של אברהם שחי חיים נשמתיים גם בעודו נתון בגוף, וזה גם הכוח והיכולת שלנו – לחיות חיים שממזגים נשמה וגוף גם יחד, בשמחה ובבריאות ובבשורות טובות לנו ולכל ישראל.
לחיים, לחיים ולברכה.
