עכבר על הפסנתר

עכבר על הפסנתר

מכיוון שהזיכרון של פורים עדיין טרי, נדבר על הלכות שתייה.
אלכוהול, הרבה פעמים יכול להועיל, לכל הפחות, בתור גריז. כמו כאשר יש דלתות שחורקות או כלל לא נפתחות – שמים שמן והן נפתחות. אצל בני אדם משקה ארבעים אחוז או שישים אחוז עובד באותו אופן, ומסוגל לפתוח כל מיני דלתות.
חלק גדול ממה שקורה לאדם כשהוא שותה, תלוי בדברים שהוא חשב לפני כן. יש אנשים ששותים כדי לשכוח, כמו שכתוב "ויין למרי נפש", אדם שותה ומטשטש את עצמו, העיקר שהוא לא חושב על הצרות שלו. לרוב, שיכורים אומרים דברים מתוך שכרות; לפעמים, מתוך שכרותם אומרים דברי חכמה ולפעמים דברי שטות. זו שאלה של מה אדם מעורר בתוכו. כשאנשים שותים כדי להיות במסיבה של שיכורים – יוצאים מהם דברים מאוסים, שלא נעימים לא לעין ולא לאוזן. מצד שני, אנשים יכולים לשתות ולהתרומם למקומות ראויים. אני בטוח שלכל אחד מאלו ששותים יש גם דברים שהם לא רוצים ולא צריכים לומר אותם, ובאמת הם לא יוצאים מהם, כי כשמתחילים לשתות באופן הראוי – פותחים את הצינורות הראויים.
קורה שאדם יושב שיכור ואומר דברים חשובים. אם הוא לא אומר דברים כאלה, שמע מינה שהיין לא נכנס למקום הנכון. לפעמים היין זוחל במוח למקומות הלא נכונים, וכשהוא זוחל למקומות כאלה, אנשים עושים מעשים שהם לא היו עושים בפיקחות.
השאלה היא איך אפשר לנתב את הדברים? באופן כללי, יש הבדל אם אדם שותה כדי לשמוע או שותה כדי לדבר. קורה שאדם שותה והוא מתחיל לשמוע דברים שהוא לא שמע לפני כן, הם יכולים להיות הדברים הכי בנאליים בעולם, אבל בפעם הזאת שהוא שומע אותם הם עושים עליו רושם גדול, ואילו היה שומע אותו משפט בעצמו בהיותו פיקח הוא לא היה עושה עליו שום רושם.
 
עם כל ההבדל הראוי, יכול להתרחש דבר דומה בשעה שבן אדם מתפלל. לפעמים קורה לאדם בזמן התפילה כעין מה שהיה רואה הכהן הגדול באורים ותומים, שפתאום האותיות מאירות לו. יכול להיות שזו תפילה שאדם מתפלל אלפי פעמים, ופתאום בפעם הראשונה בחיים הוא שומע אותה. פתאום המילים מאירות, זה יכול להיות עניין של משפט – שנהיה איזה אור, והאור הזה עושה משהו משמעותי.
לתפילה הרבה פעמים יש טעם של קש. אדם יכול לומר לפני התפילה שהוא בא לקיים מצוות עשה מדרבנן להתפלל, הוא מקבל על עצמו עול, אולם בפועל הוא לא מרגיש כלום. הוא אכל קש היום, אכל אותו אתמול ולפני עשרים שנה. לפעמים אדם כל כך רגיל בזה שהוא לא שם לב שהוא אוכל קש. אבל בתוך כל הקש הזה יכול להיות רגע של פתיחת עיניים ואוזניים, והרגע הזה מכפר על כל הקש שאדם אכל במשך חייו. לפעמים, מילה אחת יכולה להיות שווה את כל העולם הבא. דבר אחד קטן והנה נפתח עולם שלם, זה דבר שבשבילו היה שווה לשאת את כל השנים הללו של לעיסת מילים של תפילה – עם כוונה או בלי כוונה, אבל עם אותה התוצאה.
בירושלמי ברכות מובאת אמירה של רבי חייא, שתוכנה: "מעולם לא כיוונתי בתפילה, חוץ מפעם אחת שכיוונתי ובסוף שמתי לב שאני סופר אפרוחים". זה מפתיע, משום שבבבלי מסופר שרבי יהודה הנשיא שאל אם יש מישהו שמתפלל כמו האבות, וענו לו שרבי חייא ובניו. אחד החסידים ענה תירוץ על זה, שרבי חייא אמר שמימיו הוא לא היה צריך להתאמץ לכוון בתפילה – כי זה הלך לו בקלות, פעם אחת זה לא עבד לו אז הוא ניסה לכוון – ובאמת לא הצליח. אני רוצה לנחם את כל אלה שמנסים לכוון בתפילה ומגלים שהם סופרים אפרוחים או מנורות או כל דבר אחר, זה קרה גם לרבי חייא.
עם כל זאת, יכול להיות לאדם רגע אחד – לא שהוא נעשה ברייה חדשה באותו הרגע – אבל עולות כמה אותיות מגוף התפילה, ויש להן טעם של מן. זו חוויה אחרת.
מתי זה בא? אני לא יודע מה הכללים בזה, מפני שאם היו כללים אנשים היו עושים אותם. אין בזה כללים, אבל זה עלול לקרות לאדם בזמנים שהוא בכלל לא חושב על זה. יכול להיות יום לגמרי רגיל, התפילה מתחילה כרגיל, ופתאום אדם פוגש צירוף של מילים ורואה אור – של חוויה או הבנה אחרת.
יש סוגים שונים של כוונה בתפילה. יש שאדם אומר בתפילה את מה שהוא רוצה לומר. ויש כוונה מסוג אחר, שהמתפלל הולך עם התפילה, בבחינת מה שאמרו חכמים על קריאת שמע – "השמע לאוזניך מה שאתה מוציא מפיך". אין לו כוונות מסוימות, הוא לא התכוון לעשות איזה דבר, הוא לא ניסה לדבר איזה דיבור – הוא פשוט שומע את מה שהוא אומר, ויש בזה אור באופן אחר. כמו התפילה שמתפללים לפני שמונה עשרה: "ה' שפתי תפתח" – מבקשים תפתח את שפתיי והפה יגיד מעצמו את התפילה, בקלות ובלי מאמץ.
הדברים הללו נכונים כששותים – מי שמגיע על מנת לשמוע, יכול להיות שישמע דיבורים שכבר שמע אותם אלף פעמים, אבל בגלל שהראש מלא באדים של אלכוהול, פתאום יש משפט אחד עם משמעות שיכול להאיר לו, ולפעמים אף למשך זמן רב.
העולם מלא בהמון דיבורים של בני אדם, והרבה מהדיבורים הללו אין סופם להישמע כי אין בהם מה לשמוע. אם מישהו שומע שיעור של שעה ויש בו חידוש אחד, הוא צריך לשמוח כי זה יותר מהסטטיסטיקה. לפעמים גם האומר לא יודע שהוא אמר חידושים גדולים, הם התגלגלו לו על הדרך.
במצבים רגילים, קשה לשמוע משום שיש שעמום לפני ואחרי, ואם מישהו אמר דבר חכמה הוא נבלע בתוך מה שאמר לפני ואחרי. היה איזה משורר שביאליק חשב שהוא לא משורר כלל; נתנו לביאליק שירים שלו, והוא אמר: "זה לא רע, זה אפילו טוב". שאלו אותו: "הרי אמרת שהוא לא משורר?" אז הוא אמר: "אם עכבר קופץ על פסנתר, יכול לקרות שתצא איזו מנגינה יפה או מלודיה, אבל זה לא הופך את העכבר למשורר".
אותו הדבר יכול לקרות בהמון תחומים, לפעמים קורה שאנשים מרכלים ובתוך הדיבורים מישהו אומר משהו חשוב שהיה שווה לשמוע. גם בעניינים לגמרי שכליים זה יכול לקרות – יש כל מיני מאמרים מדעיים שהם הבל ורעות רוח מהתחלה ועד סוף, ובאמצע הזדמן לכותב לעמוד על איזו נקודה, שהיא נקודה חשובה.
זה יכול לצאת אצל אנשים בשכרות. צדיק אחד סיפר שהוא למד את מידת אהבת ישראל משני שיכורים גויים שישבו בבית מרזח. אחד אמר לשני שהוא אוהב אותו, השני אמר לו: "זה לא נכון, כי אם היית אוהב אותי היית יודע מה כואב לי".
כשאדם שותה זה לא גורם לו צלילות הדעת, והוא יכול לדבר דיבורי הבל שמוטב לו שהיה שותק. אולם אם הוא מסוגל להעמיד את עצמו באופן של שמיעה וקבלה – הוא יכול לשמוע דברים חדשים. מכיוון שהוא נמצא בריחוף הדעת, הראש עובד אחרת והוא לא עושה את הסינונים הרגילים – שלא לשמוע את מה שהוא לא מעוניין בו.
דבר נוסף שאדם יכול לעשות כשהוא שיכור – יש דברים שאדם יכול לפעול בתוך עצמו רק כשהוא משובש. אמנם נכון, שלתת לקדוש ברוך הוא את הדברים היקרים באמת זה תלוי בקבלת עול, ובשביל זה לא צריך להיות דווקא שיכור. מי שמוכן לעשות שינוי גדול – לא צריך להיות שתוי בשביל זה, ומי שלא רוצה לעשות שינויים גדולים – לא יעזור לו שהוא שיכור.
אבל כשמישהו שיכור הוא יכול לעשות איזה שינוי קטן, ואם לא, אז זה בזבוז של המשקה. אם מישהו רוצה להשתכר – זה יפה, אם מישהו רוצה רק בגלל שאין לו מה לעשות – זה חבל, אם מישהו עושה את זה
כדי להשתולל – חבל עליו. אבל בן אדם יכול להשתמש בזה בשביל משהו מועיל.
כששותים קצת אפשר לראות את הדברים בצורה אחרת. לפני בערך חמישים שנה שמעתי דרשה על הפסוק: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים"; מה הגדולה בכך שהלכו ביבשה? התשובה הייתה שגם כשאנו הולכים ביבשה זה פלא, אבל בגלל ההרגל אנחנו לא שמים לב לכך; כשהולכים בתוך הים, נוצרת זווית חדשה של ראייה והיא מעניקה לאדם יכולת לראות את הדברים אחרת; באותו רגע, מובן גם הפלא שבהליכה ביבשה. אדם יכול לרגע אחד לראות את כל החיים שלו בזווית שונה, ואז הכל נראה לו אחרת.
אפשר לראות לפעמים אצל אנשים שיכורים כהוגן – אחד שמנסה לשים את היד על האף שלו, או אחר שמנסה להוכיח שהוא יכול ללכת ישר – דברים שהם לא יעשו אותם במשך החיים שלהם, אבל עכשיו הם רואה את הדברים בזווית שונה.
השתייה מסוגלת לפתוח את העיניים, את האוזניים, ולפעמים גם את הלב. בשביל שזה יהיה בעל משמעות צריך לעשות הכנה לזה. בתוך בקבוק של וודקה – אין חכמה, אין תורה ואין שירה, אבל אם אדם שותה כדבעי הוא יכול לעשות עם זה דברים. השתייה היא כמו כל כלי אחר, צריך לדעת איך להשתמש בה, כמו מישהו שיש לו סכין הוא צריך לדעת מה עושים איתו, ולא לחתוך לעצמו את האף. אם משתמשים בכלי השתייה למטרות טובות – זה טוב. אם לא – חבל על המשקה, חבל על הזמן, וחבל על הבנאדם. בין כה ובין כה זה לא מועיל לו.
 בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן