הגישות השונות לסוגיית הקירוב לא נולדו היום, הכול התחיל עוד כשליוסף טרם הייתה חתימת זקן > מהי כתונת הפסים שלך, ומה קרה לחסיד הקנאי שגרם לו להפוך את צורת הסתכלותו > ואחרי הכול: מה באמת היה שם מאחורי מחלוקת האחים?
זה היה לפני כמה שנים. באותו זמן היה לנו קשר עם בחור מקומי מאנטוורפן שבא ממשפחה חסידית, אך למרבה הצער ירד מהדרך. הקשר אתו היה רציף, מלווה באהבה ואכפתיות והושקעו בו זמן רב ומחשבה. ברוך השם, ההשקעה בבחור נשאה פרי והוא חזר לעצמו ועלה מחדש על דרך המלך.
זמן־מה חלף, ופעם אחת בזמן שישבנו בהתוועדות בבית חב"ד נכנס לפתע אביו של הבחור המדובר, נעמד על כיסא ואמר שהוא "רוצה לבקש סליחה"… והוא הסביר:
"אני משתייך לחוג שאינו גורס את דרכה של חב"ד ב"קירוב רחוקים", משום שאצלנו התפיסה היא שאם מישהו פורק מעליו עול מלכות שמיים, צריך לקיים כלפיו את אזהרת חז"ל 'אל תתחבר לרשע' – לנתק איתו כל מגע ולהוציא אותו מחוץ למחנה. אנחנו חוששים שמתוך כוונות טובות של קירוב, נגלה שאנחנו עצמנו מתרחקים…". הוא עצר לרגע את שטף דיבורו, וכעבור רגע סיפר בקול נשבר על חוסר האונים שאחז בו כשבנו ירד מהדרך: "ואז זה קרה אצלי בבית"…
"אחד מילדיי, בשר מבשרי, התדרדר מאוד מבחינה רוחנית עד שעזב הכול, אבל הכול", הוסיף וחידד. "לא ידעתי את נפשי מצער ולא ראיתי דרך להשיב אותו לחיי תורה ומצוות. אלו שהצילו אותו, הייתם אתם – חסידי חב"ד. מבחינתי, חוללתם נס של תחיית המתים! אני רוצה לבקש סליחה; כשהדברים הגיעו לבני, כל כך שמחתי שאתם מקרבים אותו, מרעיפים עליו חום ואהבה ומחזירים אותו לעצמו ולדרך האמת. זה הביא אותי להבנה שבעצם כל יהודי הוא בן! בנו של הקב"ה – 'בנים אתם לה' אלוקיכם', וכמה רוצה ומצפה האב לבניו שיחזרו הביתה, ואשרי מי שמשיב את בניו של מלך מלכי המלכים להיכלו".
חברים יקרים, למרות שכפי שהשכיל אותו יהודי לראות בעצמו, הדרך הנכונה להשפיע על הזולת – ובפרט בזמננו – היא על ידי קירוב כל יהודי ולא בניתוק מגע עמו, אי אפשר לבטל לחלוטין את ההיגיון והחשש שהוביל חוגים אחרים לנקוט בהסתגרות והתרחקות. האדם הוא "מְדִינִי" בטבעו ודרכו להימשך אחר סביבתו וחבריו, כפי שקובע הרמב"ם וכפי שהמציאות הפשוטה מוכיחה. משום כך, יש יסוד לטענה שעלינו להישמר מאוד מפני רוחות זרות ולשמור מרחק ממי שהושפע מהן, ולהשקיע את מאמצינו בעיקר להתעלות וצמיחה רוחנית שלנו עצמנו.
האמת היא, שאמנם יש לנקוט בזהירות ולהישמר מאוד מפני כל השפעה שלילית, אבל בד בבד אין לנו להפקיר את מצבם הרוחני של אחינו בני ישראל לגורלם. יש לנו תפקיד וערבות כלפיהם, וממילא גם ניתנים לנו הכוחות לבצע אותו מבלי לרדת ממדרגתנו הרוחנית, ואדרבה.
ניתן לחשוב שהבדלי הגישות בכל הנוגע לפעולות של קירוב והשפעה על הסביבה – חדשים הם, אבל האמת היא שהשורש שלהם קדום מאוד ובן אלפי שנים. ויכוח דומה התנהל כפי, שנראה להלן, כבר בין יוסף לאחיו…
לאחר שיוסף נשבע ליעקב אביו שידאג לקבור אותו בארץ ישראל עם אבותיו, מספרת הפרשה שיעקב השתחווה לו: "וישתחו ישראל על ראש המיטה". כמה הסברים יש לסיבת ההשתחוואה של יעקב; אחד מהם הוא שהשתחוואתו הייתה הודיה לקב"ה על ש"מיטתו שלמה" וכל בניו, מבלי יוצא מן הכלל, צדיקים ושלמים ביראתם. אין זה דבר של מה בכך. חינוך ילדים הוא אף פעם לא מובן מאליו, לא כל שכן כשמדובר על משפחה ברוכה שבה שנים עשר בנים…
אלא שבאופן טבעי מתעוררת השאלה: האם באמת מיטתו שלמה? הרי בניו כמעט והרגו את אחיהם! מתוך אדישות לתחנוניו הם זרקו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים ואחר כך מכרו אותו לעבד! כיצד, אם כן, אומרים חז"ל שהיו כולם צדיקים "ולא היה בהם רשע"?
מסביר האר"י הקדוש שאחי יוסף לא התנכלו לו בשל קנאת אחים פשוטה, מתוך רשעות וצרות עין, אלא משום שחששו שיוסף הוא "שיריים" של הקליפה שנפרדה מאברהם ויצחק כשיצאו מהם ישמעאל ועשו, והמשפחה עדיין לא נטהרה לחלוטין. כלומר, הייתה בין השבטים ליוסף מחלוקת עקרונית ומהותית, כזו שגרמה להם לחשוד שיוסף ודרכו יונקים מהסטרא אחרא ואחריתם רעה… כאשר השבטים "התנכלו אותו להמיתו", זה היה משום שחששו שיוסף מעמיד את דרך היהדות בסכנה וראו בו כעין "רודף" שמצוה להמית אותו.
אבל בשביל להבין את ההבדל התהומי שהיה בין שיטתו של יוסף בן־הזקונים לזו שבה החזיקו אחיו, נקדים:
הן העולם הגדול והן ה"עולם קטן זה האדם" – שניהם נקראים "עולם" מלשון העלם, משום שיש בהם חלקים נסתרים ונעלמים, רבדים סמויים ומוצפנים. למרות שהקב"ה ברא את העולם במאמרו ומצוי בכל פרט ופרט שבו שהרי "מלוא כל הארץ כבודו", בכל זאת טביעת האצבע שלו לא ניכרת בגלוי, ורבים יכולים להתהלך בתחושה שהעולם נברא ומתנהל מאליו.
כך גם בנו עצמנו יש רבדים נסתרים ונעלמים, מחופים בשכבות רבות של קליפות המכמינות אותם היטב. לכל יהודי יש נשמה אלוקית "חלק אלוקה ממעל", אבל ישנם כאלה המתכחשים כליל למציאותה של נפש כלשהי בתוכנו, ובטח שאינם חשים ומכירים במציאותה של נשמה אלוקית הבוערת בתוכם.
הדרך להסיר את הלוט מעל ה"א־ל מסתתר" בעולמנו, כמו גם לגלות את הנשמה האלוקית ושאר הכוחות שניתנו לנו, היא רק על ידי עבודתנו שלנו. בשביל שהעולם יאיר באור הקדושה, נדרש שמישהו ייקח את "נר ה' נשמת אדם" שלו ויאיר בו את סביבתו.
בנקודה הזו נוצר ויכוח עז בין יוסף לאחיו. השבטים סברו שהמיקוד של יהודי בעבודתו איננו כל כך להאיר את העולם שבחוץ, אלא להאיר את נפשו שלו. נשמתנו ירדה לעולם, טענו השבטים, כדי להאיר את ה"עולם קטן" שלנו ולגלות את מה שנעלם בתוכנו. "בשבילי נברא העולם" – בשביל להאיר את העולם וההעלם שלי! מהי שליחות חייו של היהודי? להתחזק באמונה, יראה ואהבה, ולהתייגע למען התעלות והתקדשות עצמית.
מה יהיה עם העולם? מי יאיר אותו? זה לא מענייננו.
המניע לגישת השבטים איננו אגואיסטי חלילה, אלא שהם סברו שכל מגע והתעסקות עם העולם, בהכרח יורידו אותנו. הארציות תמנע מהיהודי חיבור לרוחניות. העולם שלנו מלא ביצרים ודברים נמוכים, כך שאין מנוס מהסתגרות והקמת גדרות וסייגים. בהתאם לכך הם בחרו להם את רעיית הצאן כמקור פרנסה, ביודעם שהיא תאפשר להם לחמוק מהמולת העיר וכל הכרוך בה. הם ראו בהתבודדות ובניתוק היחסי מהעולם, כלי הכרחי כדי לשמור על רמה רוחנית גבוהה. ההתבודדות, היא שמאפשרת קשר עמוק עם החוויה הרוחנית. כך נרמז בפסוק "היתה יהודה לקדשו" – עבודת ה' מצריכה התקדשות והיבדלות.
כשהיה ה'שרף' מקוצק ילד צעיר, הוא הרבה לצאת מן העיר אל השדות והיערות ולהתפלל שם בהתבודדות. פעם שאל אותו אביו: מענדל'ה שלי, הרי "מלוא כל הארץ כבודו", הקב"ה נמצא בעיר כמו בשדה, למה אתה מרחיק ומתפלל דווקא בשדה וביער?
השיב הילד הצעיר לאביו: אבא, ודאי שהצדק איתך – הקב"ה נמצא בכל מקום, אבל מה אעשה שאני מוצא אותו דווקא שם…
השבטים החזיקו בדעה שבשביל שאנחנו נמצא את הבורא, עלינו לנהוג בפרישות ובהתנזרות מהעולם. "הן עם לבדד ישכון". אסור לנו לאכול מפתם ולשתות מיינם, אל לנו להתחבר אל האומות, שכן רק כך נוכל למלא את השליחות שלנו בגילוי אור הנשמה שלנו, בלי שרוחות זרות ייכנסו בשערי מחננו.
אבל ליוסף הייתה דרך שונה. הסיסמה שלו הייתה: "לתקן עולם במלכות ש־ד־י". השאיפה שלו הייתה ש"כל בני בשר יקראו בשמך". הוא לא זנח את התקווה להפנות ולהטות אל ה' גם "רשעי ארץ", והאידאל שלו היה לעשות ולפעול כדי ש"יכירו וידעו כל יושבי תבל… ויקבלו כולם עליהם את עול מלכותך" באהבה.
יוסף סבר שתפקידם של בני ישראל בעולם איננו מצטמצם ומסתכם בהם עצמם, אלא זהו תפקיד אוניברסלי – "ונתתיך לאור גויים". בכוחנו ומחובתנו, טען יוסף, להאיר לא רק את עצמנו אלא גם את העולם. ואין סתירה בין הדברים – אפשר גם להאיר אותו וגם להישאר מחוברים בכל הווייתנו לרוחניות וקדושה. בכל אופן, מה שברור הוא שיש על כתפינו אחריות רבה ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך". האידאל הזה בער בו!
בדרך זו מסביר הספורנו את דבר ה' לישראל לקראת מתן תורה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", כצו המורה להם: "כי תהיו ממלכת כהנים להבין ולהורות לכל המין האנושי, לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד"… וכך פוסק הרמב"ם להלכה, שיש לכל יהודי חיוב להשפיע על אומות העולם לשמור את המצוות בהן הם מחויבים ולהאמין באחדות ה'.
כנגד כל הסיכויים וספקנות השבטים, יוסף אכן הוכיח בגופו שדרכו צדקה וצלחה. הוא נשאר בצדקותו בכל תחנות חייו וגם השפיע לטובה על סביבתו. כשהיה עבד לפוטיפר, הוא הביא אותו להכרה שה' הוא הנותן כוח לעשות חיל, וכמו שכתוב: "וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו". כך גם היה בבית הסוהר כאשר הכריז ש"לאלוקים פתרונים". וכשפרעה ביקש ממנו לפתור את חלומותיו, הוא הכריז כי "אין החכמה משלי, אלא אלוקים ייתן ענייה בפי לשלום פרעה". בהמשך הוא גם הביא את המצרים למול את עורלתם, מה שהחליש את תוקף הקליפה ואפשר לבני ישראל לשמור על הצלם הרוחני שלהם גם במצרים, "ערוות הארץ". יוסף, אם כן, הצליח להאיר גם את "חושך מצרים", כזה שיש לו ממשות…
אחד הדברים שסייעו לו ואימצו אותו בדרכו, הייתה כתונת הפסים שקיבל מידו של אביו. במדרש מובא שזו הייתה כותנתו של אדם הראשון, הראשון שנשלח לכבוש את העולם ולקדש את החומר ונצטווה: "מלאו את הארץ וכבשוה". לכתונת פסים זו היה ערך סגולי רב, והיא כמו אמרה ליוסף: זה אפשרי! הכתונת שניתנה לאדם הראשון בשעתו, העניקה ליוסף את הדרבון והעידוד לדבוק בשיטתו ולכבוש את העולם באור תורה ומצוות.
ידוע ש"פסים" אלו ראשי תיבות של הצרות שעברו על יוסף לאחר הוצאתו מן הבור: פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים ומדיינים, לאמור – בכוח שליחותך האלוקית תוכל לעמוד בכל אלו. כתונת הפסים שהייתה עשויה מפיסות רבות של בד שכל אחד צבועה בצבע אחר, רמזה על ההתמודדויות השונות בהן יהיה על יוסף לעמוד בשליחותו המאתגרת, ובכל פעם שנזכר יוסף במתנתו זו של אביו, הוא שאב ממנה תעצומות נפש שסייעו בידו לגבור על הכול.
ללא ספק, גם כל אחד מאיתנו חווה פעם איזושהי התרוממות רוח וחש את אמיתות התורה באופן הברור והמובהק ביותר. לכל אחד ישנו הרגע בו הוא הרגיש את הקשר העצמי שלו אל הקב"ה בכל עוצמתו. הרגע הזה הוא ה"כתונת פסים" שלנו. יש לנצור אותו במוחנו וליבנו ולהסתייע בו כדי לעורר באמצעותו את התוקף שלנו בכל הנוגע לשמירת התורה והמצוות, גם ברגעים בהם אנו לא זוכים לחוש אותו.
כך אנחנו מבינים את מה שהתורה מספרת שכשראה יוסף את אחיו אחרי 22 שנות נתק, "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו".
איך לא זיהו השבטים את אחיהם? רש"י מסביר שהם התקשו לזהות אותו משום שבזמן שראו אותו בפעם האחרונה הוא עוד היה ללא "חתימת זקן", שלא כאחיו הגדולים שפניהם היו מעוטרות בזקן. אבל במאמרי האדמו"ר הזקן אנחנו מוצאים ביאור פנימי לסיבה ש"הם לא הכירוהו":
האחים לא הכירו את יוסף, משום שלא היו מסוגלים לתאר עצמם קדושה עליונה שכזו. הם לא האמינו שייתכן שאדם יעמוד בראש מעצמת־על, יפקח על כל פרט ברחבי האימפריה וינהל אוצרות תבואה אדירים, ובד בבד יישאר כל כולו מחובר לקדושה. האם זהו יוסף? לא ייתכן! האם אפשר שהרגליים יהיו מוצבות ארצה והראש יגיע השמיימה? האם אפשר להיות משנה למלך מצרים ובעת ובעונה אחת גם בנו של יעקב?
למרות שזה היה נראה להם מן הנמנעות, יוסף הוכיח שהדבר אפשרי. לא רק שלא נפל, הוא הצליח להשפיע על המצרים ולהתיש את תוקף הקליפות. ר' שמחה בונים מפשיסחא ובעל החידושי הרי"ם מגור מפרשים את דברי יוסף אל אביו: "שמני אלוקים לאדון לכל מצרים" באופן הבא: "שמני" – שמתי אני בפעולותיי, "אלוקים אדון לכל מצרים"; המלכתי את ה' יתברך לאדון לכל המצרים!
בני ישראל נקראים על שמו של יוסף, "צאן יוסף". עלינו לאמץ את דרכו – דרך שהוכחה כאפשרית ומשכך היא גם הכרחית, ולפעול לקירוב כל יהודי ובאשר הוא לדרך ישראל סבא, וגם ליטול אחריות למצבו הרוחני של העולם כולו.
אין לנו להסתגר כאשר העולם בוער. אמנם נאמר "עם לבדד ישכון", ועם ישראל נמשל לשמן הצף על גבי כל המשקין ואינו מתערב בהם, אבל הרי השמן גם מפעפע בכל דבר ונכנס לקרביו, וכך גם יהודי הפועל ומשפיע לטובה על אלו שהתרחקו מאור ה' – אין זה מזיק לו חלילה, ואדרבה – ההפצה חוצה מסייעת לו להיות קשור באלוקיו בקשר בל יינתק.
לחיים, לחיים ולברכה. יהי רצון שנראה בקרוב בהתגשמות נבואת ישעיה "ונהרו אליו כל הגויים", והיה ה' למלך על כל הארץ, בקרוב ממש.
