בתשעה באב לפני קרוב לאלפיים שנה החריבו הצוררים את בית המקדש והעלו אותו באש. נראה היה ברור כי לא רק העם היהודי הוכה אנושות, אלא היהדות עצמה הוכרעה לבלי קום. יותר ממיליון יהודים מתו ברעב, במגפות, בקרבות ובהתעללויות. בהסתכלות אובייקטיבית, העם היהודי נשם את נשימתו האחרונה.
והנה, בניגוד לכל התחזיות אנחנו יושבים פה היום, והאויבים שלנו שוכנים אחר כבוד בוויקיפדיה (בערכים שאולי נכתבים בעצמם על ידי יהודים…).
איך זה קרה?
הגמרא מספרת שכאשר נכנסו קלגסי האויב לבית המקדש, הם ראו את הכרובים דבוקים זה בזה. במקום הפנימי ביותר בבית המקדש, קודש הקודשים – נקודת המרכז של העולם שממנה הושתת כולו – עמד ארון הברית ועליו שני כרובים בדמות זכר ונקבה, שכדברי חכמינו ייצגו את מערכת היחסים בין החתן והכלה הרוחניים, הקב"ה ועם ישראל.
כשעם ישראל עמד במצב רוחני הגון היו הכרובים פניהם איש אל אחיו, במבט של חיבה וקרבה. וכשמצבם היה להפך, גם הכרובים סובבו את פניהם לצדדים.
אמנם הארון נגנז עוד קודם חורבן הבית הראשון במעמקי האדמה, טרם פלישת האויבים לבית המקדש, אך הגמרא אומרת שבבית שני היו על קירות ההיכל צורות כרובים שגם הם הראו על היחס בין הקב"ה וישראל. ובשעה ששטפו אויבי ישראל לתוך מקדשנו – מקום בו נאמר "והזר הקרב יומת" – כאשר כבודם של ישראל הוזל וקלונם נתגלה לעין כל כביכול, הנה דווקא בשעה זו ראו את הכרובים מעורים וחבוקים זה בזה.
מה משמעות הדבר? כיצד ייתכן שבזמן השפל ביותר בהיסטוריה היהודית, כאשר לכאורה היחסים בין ה' לישראל התערערו לחלוטין עד שלא נותרה ברירה אלא לקחת מהם את מחמד עינם – גילוי האלוקות ששרר בעולם על ידי בית המקדש עומד להיפסק, ועל עם ישראל עתידים להופיע דורות של חושך רוחני, ללא נביאים וללא סנהדרין, בוקה מבוקה ומבולקה – והנה באופן פרדוקסלי היו הכרובים מעורים זה בזה, מה שמסמל את הקרבה העמוקה ביותר בין ה' וישראל. כיצד עלינו להבין זאת?
לחיים, רבותיי! פתחו את הלב להסברו של המגיד ממזריטש, המובא בספר בני יששכר: נאמר בגמרא "חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך" – לפני שאדם יוצא לדרך ארוכה הוא צריך להיות בקרבה יתרה עם אשתו. ולכן, אומר המגיד, לפני שהקב"ה יצא מביתו הגשמי כביכול, ערב תחילתה של הגלות הארוכה, היו הכרובים מעורים זה בזה וייצגו את הקרבה הגדולה הקודמת למסע.
הסיפור הזה טומן בתוכו מסר עמוק וחיוני עבורנו.
במאמר שנשא הרבי זי"ע בפורים תשמ"ד הוא הסביר שברגע החורבן התחילה להתפתח מערכת יחסים משודרגת בין ה' לישראל. רגע המשבר הגדול ביותר היה גם רגע של קרבה שאין כמותה. וכך, בעוד בית המקדש עולה בלהבות – ואיתו כל כך הרבה מהחיים היהודיים – הוליד ה' כביכול זרע חיים חדש בתוך הנשמה היהודית. הוא שתל בקרב עם ישראל את הפוטנציאל ללידה חדשה.
במשך אלפיים שנה הזרע הזה מקיים אותנו, ונותן לעם היהודי את האומץ וההשראה לחיות ולפרוח. וזו הסיבה לשגשוגה של היהדות התורנית על מכמניה בעשורים ובמאות השנים שלאחר חורבן בית המקדש, באופן חסר תקדים: המשנה, שני התלמודים, המדרש והקבלה נולדו כולם במהלך מאות השנים הללו. באורח פלא, תנאי החיים הקשים של הגלות הפכו למאיצי חלקיקים שיצרו התחדשות שאין שניה לה. וכך, סגירת דלת אחת פתחה דלתות רבות אחרות.
במשך כל הזמן הזה, אימפריות דתות ותרבויות רבות ניסו להוכיח לעם היהודי שתפקידו בתוכנית הבריאה הסתיים, או שהוא מעולם לא התחיל, ולפתות אותו לנהות אחר התרבות השלטת המתחלפת. אבל הקרבה שהם חוו עם הקב"ה, רגעים ספורים לפני הגלות, הותירה בהם חותם בל יימחה. זה החדיר באבותינו חזון, חלום ומחויבות בלתי מעורערת. ולכן לאורך כל תלאות ומסעות עמנו, שהיו מלאים לרוב בייסורים יוצאי דופן, אבותינו דבקו באמונתם והתקשרותם בה', וכך היו יכולים ומסוגלים להפוך אט אט את העולם למשכן ודירה לו יתברך; לרפא את העולם המשתוקק להתאחד עם המציאות האמיתית האלוקית שלו.
יש מדרש נוגע ללב, שאני חושב עליו הרבה:
חז"ל ממליצים לאדם לקיים מצוות בצורה הטובה ביותר שהוא יכול. מדוע? מפני שאנו רואים בהיסטוריה כמה אנשים שעשו מעשים טובים, ואחר כך התברר שדווקא מעשים אלו היו במידה מסוימת מכריעים ושינו את פני העתיד. והם מביאים לכך שלוש דוגמאות:
ראובן, בכור שבטי ישראל, לא ידע בשעת מעשה שבגלל שהציל את אחיו יוסף ממוות יתגלגל הוא למצרים, יהיה משנה למלך ויציל את משפחתו ואת העולם כולו מרעב. אילו היה יודע, לא היה מסתפק בהצלתו והשארתו בבור אלא היה לוקח אותו כמלך לאביו יעקב!
כך גם אהרן, הכהן הגדול, שה' אמר עליו שהוא באמת ובתמים שמח בשביל אחיו הצעיר משה שנבחר להיות נשיא הדור, שיוציא את בני ישראל ממצרים ויקבל את התורה מפי הגבורה. הוא לא אמר בפיו "אני שמח עבורך"; הוא היה "שמח בלבו" כמו שהתורה מעידה עליו, הוא פרגן באמת למשה.
אגב, זה מזכיר לי אמרה מרבי שמואל לויטין, מגדולי החסידים בדור הקודם, שהיה ידוע בפקחותו. הוא אמר שהוא אוהב דווקא את בעל התפילה שמתפלל שחרית ביום כיפור. למה? כי הרי הוא חושב שהיה באמת מגיע לו להתפלל מוסף ונעילה, ומשכך הוא בעל לב נשבר כשהוא מתפלל שחרית…
לענייננו, אהרן פרגן מכל הלב לאחיו הצעיר, ותראו מה יצא מזה! אבל אם הוא היה יודע את תיאור התורה על טוב ליבו, הוא לא סתם היה מפרגן לאחיו אלא היה יוצא לקראתו בתופים ובמחולות!
השלישי הוא בועז, שעשה חסד עם רות ונתן לה לאכול. האם הוא שיער שייצא ממנה דוד מלך ישראל? אילו היה יודע, לא היה נותן לה חופן שיבולים אלא מאכיל אותה סעודה שלימה!
בכל אופן, עבורנו יש ברכה מסוימת בכך שהקב"ה מסתיר מאיתנו את הדברים העתידים לבוא. כך אנו יכולים לבחור ולעשות את הדברים מרצוננו. אבל אף על פי כן, מומלץ וכדאי לחשוב על הדברים כאילו בהם תלוי העולם, ולא רק כאילו אלא באמת!
ואיך מסיים המדרש? "עכשיו אדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו ומלך המשיח והקב"ה חותם על ידיהם, שנאמר 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב'".
אכן כן, הדברים שאנו עושים נכתבים ונחתמים ומתוייקים בשמים. ועל ידי מי? על ידי אליהו הנביא ומלך המשיח. כלומר, מלך המשיח עוד עתיד להראות לכל אחד ואחת את מעשיהם במשך כל חייהם – כיצד הם הועילו וקירבו את בואו של אליהו מבשר הגאולה, והקב"ה חותם על כך, ממש כמו שאומר רבנו הזקן בתניא: "והנה ה' ניצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי".
את הפסוק "כח מעשיו הגיד לעמו" פירשו בספרים הקדושים, שאת הכוח של המעשים של הקב"ה עצמו הוא כביכול נתן לישראל סגולתו, כך שיוכלו על ידי מעשיהם הקטנים לחבר עליונים ותחתונים. כי אין באמת מעשים קטנים ואין יהודים קטנים. המעשים גדולים ואנו גדולים. איך כותב אדמו"ר הזקן בתניא, "בכל דחיה ודחיה" – אפילו לא פעולה ממשית חיובית, אלא פשוט דחיה קטנה – כשיהודי אומר ליצר הרע שלו: לא! לא עכשיו, הן ב"סור מרע" והן ב"עשה טוב", כשאדם מחליט לחשוב מעט על גדלות הבורא לפני התפילה, להתפלל בנעימות ובחדווה, וכשהוא משתדל להשכין שלום בביתו, הרי במעשים אלו מי ידמה לו ומי ישווה למעלתו!
מעשה יחיד לעולם אינו מעשה יחיד. גם מחשבה ודיבור אינם מנותקים מהעולם שסביבם. הכל כאשר לכל קשור לתכלית בריאת העולם, וכל אדם הוא שליח ההשגחה העליונה כדי לגדל ולקדש את שמו של הקב"ה בעולם.
הרבי הרש"ב הסביר פעם שהסיבה לכך שמורנו הבעל שם טוב נקרא בשם 'ישראל', היא מפני שאחת העצות כדי לעורר אדם מעלפונו היא לקרוא לו בשמו: פלוני, התעורר! ולכן כשעם ישראל התעלף מבחינה רוחנית, בעקבות התקופה הקשה בדורות האחרונים של הגלות המרה, שלחו משמים את הבעל שם טוב שקרא לעם ישראל: יהודים, התעוררו! כל מעשה שלכם, דיבור ומחשבה, יקרים מכל יקר!
החשיבות של מעשה אחד, דיבור אחד ואפילו מחשבה היא קריטית. ולעניין זה לא בהכרח נוגע כמה האדם מחובר מתוכו לפעולה שעושה או לדיבור שמדבר. גם אם נראה לו שמעשה המצוה שעושה אינו משקף את רגשותיו הפנימיים השרויים לעת עתה במחוזות אחרים, אסור לו למנוע את עצמו מעשיה.
כל ילד לומד בחומש שמות שארון הברית היה מורכב למעשה משלושה ארונות – ארון עץ אמצעי שמשני צדדיו, החיצוני והפנימי, ארונות מזהב. כלומר, בשונה מכלים אחרים במשכן שבהם ממש ציפו את העץ בזהב, היו אלה שלושה ארונות שונים שפשוט הורכבו זה בתוך זה. למה? אינני יודע. אבל אולי יש כאן מסר שאנחנו יכולים ללמוד ביחס לארון הקודש האישי שלנו, בבית המקדש הפרטי הבנוי בלבנו.
כל יהודי מורכב משלושה ארונות, אלה שלוש תודעות ושלושה מצבי קיום. הראשון, הפנימי ביותר, הוא הנשמה, ה"חלק אלוקה ממעל ממש", נקודת האלוקות שהיא מהותו ויסודו של יהודי, שעל כן גם אם היא עלולה להיות בלתי מודעת לו עצמו, עדיין השפעתה קיימת ופעילה באופן תמידי.
על גבי קומה זו ישנה האישיות של האדם עצמו. המחשבות, הרגשות, מצבי הרוח, האינסטינקטים והרצונות. ובקיצור, האדם שאנחנו מכירים.
הארון השלישי הוא הארון הפעיל. ההתנהגות, האינטרקציות והפעולות שאנו עושים בחיי היומיום.
הארון הפנימי הוא זהב טהור. זוהי המהות האלוקית והרוחנית שלנו, המאירה כברק של קדושה. בבסיס, כל יהודי, יהיה מי שיהיה, הוא חתיכת אינסוף, ביטוי של אור ה' בעולם. כמו זהב, הוא לא מתקלקל ולא נרקב. אמנם הוא יכול להיות מוכתם ומאובק, אבל בניקוי קל הוא חוזר ומבריק. וכשם שלא ניתן לחבל ולפגוע בה', רחמנא ליצלן, כך לא ניתן להחריב את נקודת האלוקות הנמצאת בכל אדם. ברמה הנשמתית, כל יהודי נשאר שלם לחלוטין, ומכוח נקודה זו הוא יכול להיות מלא ביטחון, חוזק ושמחה.
כאמור, הארון האמצעי בבית המקדש היה עשוי מעץ, והוא משקף את האישיות המודעת והגלויה של האדם. בדיוק כמו עץ, הרגשות שלנו עוברים שינויים רבים. אנו עשויים לפתח ולעדן את אופי העץ שלנו כך שהוא יהפוך ליפהפה, או לחילופין להביא לכך שהאישיות שלנו חלילה עלולה להתבלות ולהירקב.
ארון הקודש השלישי והחיצוני, זה שנראה לעיני כל, גם היה עשוי מזהב טהור. עבורנו הדבר מורה על הוראות התורה המיועדות להתנהגותו של האדם. כלומר, וזה המסר החשוב: למרות מה שאנו עשויים להרגיש מבפנים – כאב, ספקות ומחשבות שונות – כל אלו אינם צריכים להכתיב את ההתנהגות שלנו. עלינו לזכור תמיד שגם כאשר מצבי הרוח המודעים שלנו עלולים להשתולל, המהות שלנו נשארת זהב טהור, וכך גם ביכולתנו לשלוט על ההתנהגות החיצונית שלנו.
אפילו בזמן שאתה מרגיש לא ראוי, אתה לא ממש בעניין, בכל זאת ההתנהגות שלך – המעשים, הדיבורים והמחשבות – יכולה לשקף את היופי וההדר של האלוקות והקדושה האינסופית שבך. אתה יכול להרגיש כמו בול עץ, ועדיין לבחור להיות זהב.
חברים יקרים, עבור כל מי שלמד תניא, הדברים הללו הם אל"ף בי"ת. התניא מלמד את האדם שהוא מסוגל להיות "בינוני". זו לא טרגדיה אם הארון האמצעי שלנו הוא מעץ, מחוספס ולא כל כך יפה. העובדה שיש לי רגשות שליליים לא הופכת אותי ליהודי רע חס ושלום אלא לאדם נורמלי. לעומת זאת, ההתנהגות שלי יכולה בהחלט לשקף את ארון הזהב הפנימי שלי.
חסידים סיפרו משל על אדם כפרי פשוט שמעולם לא יצא מגבולות העיירה בה נולד, עד שנאלץ לנסוע לעיר הגדולה מסיבה מסוימת. הוא הגיע לראשונה בחייו לתחנה הרכבת, וראה אנשים עומדים בתור לאשנב שבו נמכרו כרטיסי נסיעה. לצערנו, הוא נפל על פקיד שזיהה את בורותו, וזה שידל אותו לרכוש כרטיס דווקא למחלקה הראשונה תמורת הון רב.
הכפרי נטל את הכרטיס והכניסו לכיסו, בלי שיידע כלל כיצד נראית הרכבת מבפנים ואילו מחלקות קיימות בה. מאחר שלא רצה לסמוך על עצמו, החליט לשבת על הספסל ולהיצמד במבטו לאדם מן השורה שישב אף הוא והמתין לבוא הרכבת. הכפרי אמר לעצמו שהוא יעקוב אחר אותו אדם, שמן הסתם הוא בעל נסיון יותר ממנו, והוא יחקה את מעשיו ככל אשר יעשה.
לדאבוננו, שוב נפל הכפרי בפח. אותו אדם שהוא בחר מכל הנוסעים כלל לא רכש כרטיס נסיעה. מיד כשהגיעה הרכבת ועצרה בתחנה, הוא התגנב ישירות לקרון האחורי, השתטח על הרצפה וחמק מתחת לספסל. כך תכנן להסתתר מפני ביקורת הכרטיסן ולהרוויח נסיעה בחינם. כמותו עשה גם הכפרי לפי תומו, בחושבו שכך מנהג המקום, אלא שמאחר שלא היה מנוסה די הצורך, לא הצליח להכניס את כל גופו הכרסתני תחת הספסל…
הנסיעה החלה. הכרטיסן נכנס אל הקרון ועבר בין הנוסעים, והנה הבחין בזוג רגליים המבצבצות מתחת לספסל. הוא בעט בכפרי ופקד עליו לצאת ממחבואו ולהראות לו כרטיס נסיעה. נעמד הכפרי על רגליו ובשלווה שלף את הכרטיס מכיסו והגישו לכרטיסן ההמום. הלה הביט בו במבט תוהה ואמר לו: "נכבדי, נשתבשה עליך דעתך?! הלא ביכולתך להתרווח בכורסאות המחלקה הראשונה, ותמורת זאת שוכב אתה כאחרון הגנבים תחת הספסל בקרון האחורי?!…"
לחיים, לחיים ולברכה. אחים, בל נטעה בטעותו של הכפרי. איננו צריכים לערבב בין הארונות שלנו. אל נגדיר את עצמנו לפי ארון העץ שלנו. נתנהג בהתאם לארון הזהב הפנימי, ומעשינו יזהירו כזוהר הרקיע שאורו לא יכהה לעולם.
