לחיים, אחיי ורעיי, לחיים ולברכה.

התחושה הרווחת אצל רבים מאיתנו היא שאנחנו חיים במרוץ נגד הזמן. אדם מן היישוב ובעל משפחה, נדרש לתמרן באופן תמידי בין שלל משימות רוחניות וגשמיות: תפילה, קביעת עתים לתורה, מלאכה, טיפול בילדים, קניות לבית ועוד. ואם בכך לא די, הרי שליהודי ירא שמיים ישנה במקביל חזית נוספת – החזית הנפשית־מוסרית. איננו חיים רק במרוץ, אלא גם במאבק בלתי פוסק. כל יהודי מוצא עצמו נאבק ביצרו, במידות בלתי מתוקנות וברצונות שליליים, כאשר כל אלה לא נחים לרגע ולא מוכנים לנצור את האש, ואפילו אינם מוכנים להכריז על הפסקת אש זמנית…

לא פלא, אפוא, שדווקא אנשים של צורה ובעלי מוּדעוּת רוחנית גבוהה, נופלים לעתים לאיזשהו רפיון, אפילו ייאוש, ומרגישים שכשל כוח הסבל. אזלו מהם האנרגיות הדרושות למלחמת ההתשה הזו. "כמה אפשר, ריבונו של עולם?!" הם שואלים בתסכול ונושאים עיניהם לשמיים. "האם אנחנו לא זכאים לשבת בשלווה בחיים האלה?! הרי גם כך החיים בעולם הזה הם מלחמת קיום, ואם כן מדוע היה נדרש שגם הפן הרוחני ילך כל כך בקושי ובמלחמה?! למה הדברים הולכים כל כך קשה?!"

התמיהה צודקת וזועקת, לכאורה.

בפרשתה שלנו מגולל משה רבנו בפני בני ישראל את ההיסטוריה המורכבת של היחסים שלהם עם הקב"ה בעת שנותיהם במדבר, ובתוך כך הוא מזכיר את חטא העגל ושבירת הלוחות הראשונים בעקבותיו, עד לקבלתו את הציווי על עשיית לוחות שניים: "בעת ההיא אמר ה' אלי: פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה. ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת".

על צמד המילים "פסל לך" (כאשר המילה "לך" נראית על פניה מיותרת) נאמר בפירוש רש"י על התורה, מדברי חז"ל: "הראהו מחצב סנפירינון (אבן ספיר) ואמר לו: הפסולת יהיה שלך. ומשם נתעשר משה הרבה".

לכאורה, ממתי בדיוק כסף ועושר גשמי מהווים עניין עבור משה "עבד ה'"? הרי כאשר בני ישראל היו עסוקים וטרודים בביזת מצרים, מה שהעסיק את משה היה העלאת ארונו של יוסף מעומק הנילוס. ומה פשר ההתעשרות המובטחת כאן מפסולת הלוחות?

ואכן, יש הלומד מדברי חז"ל הנזכרים מסר הפוך אודות העיקר והטפל במבטו של משה. כלומר, שכאשר הקב"ה אמר לו לפסול שני לוחות אבנים כראשונים, ועל הדרך ליהנות כביכול משיירי אבן הספיר, הסיפא של הדברים הייתה בעיני משה טפל דטפל. כל עניין הממון היה עבורו בבחינת "פסולת" בלבד! מה ששימח אותו היו הלוחות עצמם ומה שהם ביטאו – חידוש הברית שבין הקב"ה לישראל עמו. זו הבשורה הגדולה ועל זה שמחתו, ואילו הערך הממוני אינו אלא פסולת – "פסל לך".

אבל יש בדברים האלה עומק רב יותר.

בואו ניזכר רגע בפסוקים של מעשה בראשית. בשונה מבריאת שאר הנבראים בהם נאמר רק "ויאמר אלוקים יהי אור", "יהי רקיע", "ישרצו המים" וכדומה, בטרם יצירת האדם הקדים הקב"ה ואמר: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". כפי שכבר העירו חז"ל, המילה "נעשה" לא מובנת: הרי הקב"ה יצר את האדם לבדו, ולמי אפוא הוא פנה ואמר "נעשה אדם"? הוא היה צריך לומר "אעשה אדם"!

המהר"ל מפראג מסביר זאת בדרכו הנפלאה, ובלשוננו נאמר זאת כך: אם יש בידינו גרעין ואנחנו מניחים אותו באדמה על מנת להצמיח ממנו אילן גדול, אנחנו יודעים למה לצפות. אם הגרעין הוא של תפוז, לא יגדלו ממנו בננות; ואם הוא של תפוח, לא נהנה מטעמם של ענבים… מה שיש ב'DNA' של הגרעין, זה גם מה שיצמח ממנו.

גם כשאנחנו רואים בעל חיים שזה עתה יצא לאוויר העולם, אנחנו יודעים 'לנבא' פחות או יותר את אופי התפתחותו לאורך חייו ולשער 'לאן הוא יגיע'. אין בזה הפתעות גדולות. הוא כנראה לא יהפוך לאיש מדע, לא יחזור יום אחד בתשובה וגם לא יהיה אמן נגינה. חייו של כל בעל חיים נעים במסלול קבוע וידוע מראש המושתת כולו על התכונות המולדות והאינסטינקטים האופייניים לבני מינו. לא עומדת בפניהם הבחירה כיצד לחיות את חייהם ובאיזו דרך חיים לבחור.

אבל האם אנחנו יכולים לנבא באותו האופן גם את מסלול חייו של תינוק שזה עתה נולד? האם יש בידינו לומר אם יהיה איש חסד או שמא קמצן וכיליי? האם נוכל לדעת אם התינוק המוטל בעריסה יגדל להיות ראש ישיבה, איש מלאכה או בן בליעל ח"ו? ודאי שלא. מי שיקבע זאת הוא התינוק עצמו, לכשיגדל ויעמוד על דעתו. הוא שיבחר איזה סוג אדם הוא יהיה.

זהו פירוש הכתוב – מסביר המהר"ל – "נעשה אדם" בלשון רבים: מי שעושה את האדם הוא לא רק הקב"ה יוצרו, אלא גם האדם עצמו. הקב"ה העניק לאדם את יכולת הבחירה ואמר לו כביכול: הבה "נעשה" ונעצב אני ואתה ביחד את דמותך ואת סוג אישיותך. אני נתתי לך גוף ונשמה, חולשות וחוזקות ואת היכולת להגשים דברים ולהוציאם מן הכוח אל הפועל, ואתה תנווט את דרכך בעצמך ותיעזר ביכולת הבחירה הייחודית אך לך.

המשפיע רבי מנדל פוטרפס זצ"ל נתן פעם דוגמה לחוסר היכולת המוחלט של בעלי החיים לשנות את מסלולם ולבחור את דרכם בחיים:

ה'בונה' (שר' מענדל קרא לו 'ביבר') הוא בעל־חיים מכרסם שנודע ביכולות הנדסיות מרשימות של בניית סכרים במים ועוד, בעזרת כישרון רב בו ניחן משמיים ושיניים חדות וחזקות. כיוון שפרוותו בעלת ערך כספי גדול, הבונה נמצא בעדיפות ראשונה אצל ציידי הפרוות. אחת הדרכים לצוד אותו היא זו: בכל בוקר הבונה צועד מביתו שעל הקרקע אל מקווה מים בו הוא מקיים את רוב פעילותו, ובשובו הוא צועד בדיוק במסלול בו הלך בבוקר. הציידים מנצלים זאת ועוקבים אחר מסלולו בבוקר, חופרים באחת מנקודות המסלול בור, מניחים מצודה ומסווים אותה. כך הם יודעים בוודאות שבחזרתו יעבור הבונה על פתח הבור ויילכד בידיהם.

עם ערב, כשהבונה עושה את דרכו חזרה ומגיע לנקודה בה חפרו לו בור ללוכדו, הוא מרגיש בחושיו החדים שמשהו אינו כשורה, והוא עוצר מהליכתו ובוכה. הוא מבין שאם יתקדם עוד פסיעה הוא עתיד להסתבך ולמצוא את עצמו לכוד במצודה, אלא שאז, כעבור כמה רגעים של בכי המביע מצוקה, ממשיך הבונה וצועד היישר אל המלכודת… כזה הוא הבונה, הוא אינו מסוגל לשנות את מסלולו! הוא לא ניחן ביכולת הבסיסית לצעוד לאחור ולבחור בכיוון אחר, ומשכך זו אינה אפשרות עבורו.

יהודי – לעומת זאת – בחיר הנבראים והיחידי שניחן ביכולת בחירה חופשית מוחלטת בזכות נשמתו שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", מסוגל לבצע תפניות חדות ולעבור בחייו מהפך של ממש. כמו ריש לקיש בשעתו, שהפך מראש השודדים לאחד מגדולי האמוראים, מעשים שבכל יום שאנשים עורכים שינויים משמעותיים בחייהם ומבצעים פניות של מאה ושמונים מעלות.

בשונה מהרוח הזרה הנושבת בימינו מכיוונים רבים, המעודדת אנשים לחיות בהשלמה עם כל חסרונותיהם, עד שגם אם מעירים בדרכי נועם לאדם על תכונה או הנהגה הדורשת שיפור בחייו הוא מגלגל עיניים ואומר: "מה אוכל לעשות, כזה אני…" – הרי שיש לדעת שאמירות בסגנון הזה שאובות מעולם החי. בהמה אכן נשארת כמו שהיא, מבלי יכולת לקחת את גורלה בידיה ולערוך שינוי ותיקון נצרכים. אבל אדם, זה שקיבל תבונה וזכה ליכולת בחירה, יכול וצריך להשתנות. יש לו הכוח בכל יום לצמוח, להתפתח ולהיעשות טוב יותר, מוסרי יותר ושלם יותר משהיה אתמול. זו תהיה כסילות גמורה לדבוק בתכונה שלילית באצטלה של נאמנות עצמית.

פעם נכנסה קבוצת סטודנטים יהודיים ל'יחידות' בחדרו של הרבי זי"ע, ולאחר שהרבי דיבר בפניהם וביקש לחזקם ולאמצם בהליכה בדרך התורה והמצוות, העלו הסטודנטים בפניו את שאלותיהם. ביניהן הייתה שאלתו הנועזת של אחד מהם: "האם הרבי מסוגל לחולל נס?!…"

תוכן תשובתו של הרבי היה: כן, אני מסוגל. אבל למעשה גם אתה, וכל הנוכחים כאן בחדר, מסוגלים לחולל ניסים. והרבי הסביר: הרי מהו נס? שבירת הטבע והשגרה. אם כן, למשל, אם תצא מן החדר הזה ותניח תפילין למרות שלא הורגלת בכך, ופעולה זו תהווה לדידך שבירת הטבע המוכר והשגרתי, ייחשב הדבר לנס.

כלומר, למרות שאנחנו רואים את יכולת הבחירה שלנו כמובנת מאליה, אין חידוש גדול ממנה. היכולת להשתנות, להתחדש ולבחור – זו יכולת אלוקית שניתנה לאדם.

נדמה לי שעכשיו אנחנו מקבלים הבנה חדשה בפסוק "פסל לך", כביכול הוא רומז להוראה שאמנות הפיסול היא האמנות שבה על כל יהודי להתמקצע. כשם שהפַּסָל ניחן ביכולת לראות איך מגולם חסר צורה, ניתן לפסל דמות מעוררת עניין – כך גם כל אחד מאתנו נדרש לפסל את דמותו, להסיר מעצמו את קליפתו, לנקות ממנו בוץ ורפש, עד שתבקע מתוכם אישיותו במלוא זוהרה ויתגלה יופייה של הנשמה.

לא בכדי אמנות ואמונה הן משורש אחד, כי כדי ליצור מגולם חסר צורה יצירת אמנות, חייבים להאמין בפוטנציאל המרהיב הטמון בחומר חסר ההבעה שלפנינו.

בעירנו אנטוורפן מתגורר פַּסָל יהודי מידידינו, אמן מפורסם ומעוטר בפרסים. פעם הלכנו יחד בגן עירוני ופתאום הוא נעלם מעיניי. לאחר חיפוש קצר מצאת אותו עומד לצד גזע עץ כרות, נמוך קומה ובלתי מרשים למראה. לעומתי, הפסל מיודענו היה מרותק אליו. כששאלתי בסקרנות על מה הוא מתבונן, הוא בקושי שמע אותי. "אתה לא רואה?!" השיב בנימה שהיה בה חצי תמיהה־חצי נזיפה, "חותכים כאן ומגלפים כאן ומנסרים שם, והנה יש לך ראש, עיניים ושפתיים. אח, זה כל כך יפה!", התמוגג. זו אומנות.

כך, אחיי ורעיי, אומר הקב"ה לכל אחד מאתנו: "פסל לך!" כל אחד מכם, בני ישראל, הוא חומר גלם בעל פוטנציאל רב־ערך, אבל עבודת הפיסול היא שלך לבדך. אם תבחר נכון, תסיר את הקליפות המעלימות את היופי הגלום בך ותעצב את אישיותך על פי דרך התורה והמצווה, תתגלה אישיותך במלוא תפארתה. כל ריסון ואיפוק עצמי נגד רצונך הטבעי בדרך "אתכפיא", כל תפילה זכה ועשיית טוב וחסד עם רעך, ייפו אותך ויפסלו את דמותך, וכך גם מאבן דוממת עוד יצאו לוחות המייצגים את דבר ה'.

זו גם משמעות העשירות שהתעשר משה מפסולתם של הלוחות, עשירות שלא הייתה בלוחות הראשונים:

אמנם הלוחות הראשונים היו מעשה ידי הקב"ה, וכנאמר "והלוחות מעשה אלוקים המה", ואילו השניים מעשה אדם; הראשונים היו לאחר מעמד מתן תורה ולאחר שהיצר הרע בטל מהם, ואילו השניים נעשו לאחר שכשלו בחטא העגל. אבל, כמבואר בתורת החסידות, הלוחות הראשונים היו לוחות שניתנו לישראל בהיותם בבחינת צדיקים, ואילו הלוחות השניים ניתנו להם בהיותם במדרגת בעלי תשובה.

ומכאן ההבדל הגדול ביניהם: הלוחות הראשונים שנעשו על ידי הקב"ה עבור ישראל כפי שהיו בבחינת צדיקים, אלה לוחות שאין מאחוריהם כל מאבק, אין בהם מעורבות של הנברא ואינם תולדה של תהליך ארוך בבחירה ועבודה עצמית. הם ניתנו לישראל בדרך מתנה בלבד – מתן תורה, וכשמקבלים את הדברים במתנה מלמעלה, ללא עבודה אישית הכרוכה במאבק וויתור, לא מגיעים לעשירות, כשהכוונה כמובן לעשירות רוחנית.

לעומתם, הלוחות השניים הם סיפור אחר לחלוטין. אחרי שישראל חטאו בעגל ונפלו מההר אל תהום רוחנית, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, היה על כנסת ישראל לעמול ולהיחלץ חושים כדי להיות שוב ראויה לקבל את התורה ולזכות לאמונו של דודהּ, הקב"ה. כעת, הם היו צריכים להתנקות ולחטא עצמם מהבוץ והרפש שדבקו בהם עקב החטא. עכשיו הם נדרשו לאמנות הפיסול, ובשל כך עברו דרך של בעלי תשובה. וכידוע, "במקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם עומדים". בעל התשובה הנדרש לעמול ולהילחם כדי להיות במקום הרצוי, מגיע לפסגות כאלה שאפילו הצדיקים לא כבשו. כי אין מעלה כמעלתו של מי שיצר את קדושתו ביגיע כפיו, בדמעותיו ובזעת אפו.

זהו, אם כן, הפירוש בדברי חז"ל שמשה נתעשר "מפסולתם של לוחות": הלוחות השניים, של בעלי התשובה, אלה הדורשים פיסול ושנופלת מהם פסולת בעת חקיקתם – שלא כבלוחות הראשונים שהיו מעשה ידי אלוקים ומדויקים כליל – הם מביאים לעשירות. כי מי שנאבק בחושך ויכול לו עומד במדרגה גבוהה ממי שמאז ומקדם היה במקום מואר, בבחינת "יתרון האור – לא רק על פני החושך, אלא – מן החושך".

ואם נשוב לשאלה בה פתחנו – למה שום דבר בעבודת ה' לא הולך לנו בקלות? התשובה היא: רק כך נגיע לעשירות של ממש. אם נזכור שההתמודדות שלנו בניקיון עצמנו מרפש וטיט מרוממת אותנו מעלה מעלה – לא ניפול לרפיון, גם אם האתגרים ימשיכו ללוות אותנו גם מחר ומחרתיים. כי כשאדם יודע שבתוך האדמה והבוץ שהוא עומד עליהם מסתתרים יהלומים, הוא לא מתלונן על מעט לכלוך או חצץ שחדר למנעליו…

אחד המתפללים בבית הכנסת שלנו קיבל בעבר חוות־דעת מקצועית מגיאולוגים בעלי שם, על שטח מסוים בדרום אפריקה כמקום בעל הסתברות רבה להימצאות יהלומים במעמקי אדמתו. בהסתמך על חוות דעתם המלומדת, רכש אותו יהודי מתחם רחב ידיים באותו שטח והחל לבצע בו חפירות.

הוא הקים שם מבנה בו שהה בעת שפיקד על מבצע החפירות, וכך במשך שלוש שנים היה זה ביתו השני, שלא לומר הראשון, אלא שלמרבה האכזבה – כל החיפושים העלו חרס ולא היה כל רמז ליהלומים. לאחר שהרים ידיים מניסיונו למצוא שם יהלומים, מכר את השטח שבבעלותו לחברת היהלומים הבינלאומית – 'הסינדיקט' – תמורת סכום כסף נאה אך לא מרשים במיוחד.

יכולותיה של אותה חברה עלו לאין ערוך על שלו והם הגיעו עם ציוד חפירות כבד ומתקדם, הרסו את המבנה בו שהה במשך תקופת החפירות והחלו במרץ את חיפושם אחר יהלומים. זמן קצר אחר כך הם מצאו שם מכרה יהלומים גדול. היה זה בדיוק במקום בו עמד קודם לכן ביתו הארעי של המשקיע הבלגי… עד היום הוא חי בתחושת החמצה גדולה, כשהוא אומר: "מסתבר שבמשך שנים הייתי ממש מעל אוצר בעל ערך אסטרונומי ופשוט דילגתי עליו. חיפשתי רחוק יותר, כשהוא היה ממש מתחתיי".

חברים יקרים, גם העשירות הרוחנית שלנו איננה נמצאת אי שם, אלא טמונה בתוכנו. אם רק נמלא אחר הקריאה האלוקית לכל אחד מאתנו "פסל לך", נתעשר מהפיסול והפסולת מאוד! לחיים, לחיים ולברכה!