פעם קיבלתי מכתב ממישהו שכתב לי כך: "הרב ג'ייקובסון, אולי הגיע הזמן שתפסיק לומר דברים חדשים ותנסה להתחיל ללמד את היהדות הישנה והטובה"…
אומר לכם את האמת: המכתב הזה שימח אותי. כתבתי לו בחזרה: "אתה הולך בשיטתו של רבי מאיר, ואני מנסה לפעמים ללכת בדרכו של רבי יהודה, ותקוותי שה' יהיה בעזרי".
על איזו דרך של רבי יהודה ורבי מאיר אני מדבר?
התכוונתי לפירוש נפלא ששמענו מהרבי. זוהי פנינה יקרה המלווה אותי במסעות חיי ובשליחותי בעולם הזה:
כולם יודעים שלפני שמשה רבינו עלה השמימה בתום מאה ועשרים שנות חייו הוא כתב ספרי תורה לכל השבטים, ועוד ספר תורה אחד שיהיה מונח בארון שבקודש הקדשים. כך שלמעשה, יחד עם הלוחות השניים והלוחות הראשונים השבורים, "מכתב אלוקים", היה בארון הקודש גם ספר תורה שכתב משה רבינו.
ישנה מחלוקת בגמרא האם ספר התורה הונח בתוך הארון ממש או שהיה מונח במדף מיוחד שהוכן מחוץ לארון הברית.
רבי יהודה למד את הפסוק "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'" כפשוטו – צריך להניח את ספר התורה בצד הארון; לעומתו רבי מאיר למד את הפסוק שכוונתו אמנם מצד הארון, אבל מתוכו.
את המחלוקת העתיקה הזו שנראית כביכול אין לה שום השלכה לזמננו, העתיק הרבי אל החיים הרלוונטיים שלנו.
בחסידות מצוטטים פעמים רבות דברי רבותינו הראשונים, החל מהרס"ג, שבתוך עשרת הדברות כלולה כל התורה כולה. כל הפירושים שנאמרו מאז מתן תורה ועד ימינו בכל רבדי הלימוד על מצוות התורה ובכלל, הכל באשר לכל מובלע ב־172 המילים של עשרת הדיברות.
אם כן, כאשר לפנינו נמצאים הלוחות ובצידם ספר התורה, יש לנו המקור המוצפן, הסתום ונעלם – הלוחות – וגם חמשת חומשי התורה הכתובים על ידי משה, המשמשים כפירוט לעשרת הדיברות, כיצד היא הדרך להפוך את עשרת עמודי התווך הללו של תורת ישראל לדרך חיים יום־יומית.
הוויכוח בין רבי מאיר לרבי יהודה – האם ספר התורה צריך לשכון בצמידות ובכפיפה אחת עם הלוחות, או קרוב אליהם אך עם מחיצה החוצצת ביניהם – אינו רק דיון טכני הנוגע למידת הקרבה הגשמית בין הדברים, אלא בעומק הדברים מדובר במחלוקת עמוקה על הדרכים שבהן יש להלך בעבודתנו את ה' תמיד.
מצד אחד אנחנו רוצים להנחיל לילדינו ותלמידינו ולכל סביבתנו את התורה הקדושה ולחבר אותם עמה. אנחנו רוצים שיכירו באור האלוקי כי טוב, שילמדו ויפנימו את האוצר הגדול הנמצא בתורתנו הקדושה, שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ו"אורייתא וקוב"ה כולא חד".
מצד שני תמיד נשאלת השאלה – כמה רחוק אנחנו יכולים ללכת? עד היכן ניתן למתוח את החבל? איך מחזיקים את הקשר בין התורה עצמה לבין ההתרחבות וההסתעפות שלה? כיצד מגישים ומנגישים תורה שנמסרה לפני אלפי שנים לדור החדש והמתחדש?
האם חובה עלינו להציג את התורה וכלל ערכי היהדות בצורתם המקורית, בלי להשתמש בטכניקות וצורות מחשבה מודרניות, או שמותר – ושמא אפילו חובה – להוציא את היהדות מהקופסה המקורית כביכול ולארוז אותה באריזה חדשה ובשפה עכשווית כדי שייכנסו הדברים לתוך לב השומע?
האמת היא שהוויכוח הזה בין הצדדים אינו חדש. הוא התקיים בצורה כזו או אחרת דורות רבים לפנינו, והוא קיים עד עצם היום הזה. אלה טוענים שרעיהם ה'מיושנים' אינם מסוגלים לתקשר עם 'הדור החדש', בעוד אלה מתגוננים מנגד באמרם שכל דרך אחרת היא מעין 'ליברליזציה' ח"ו של היהדות, דילול רעיונותיה האמיתיים – גם אם זה נעשה בנסיון להביא את התורה אל היהודי המודרני.
ועכשיו לענייננו: נאמר במסכת עירובין, "א"ר אחא בר חנינא, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו". כלומר, למרות שהתעלה והתרומם בידיעת התורה על כל בני דורו, לא נקבעה הלכה כמותו, וזאת דווקא מפני עוצמת חכמתו הנפלאה. הרי כשמו כן היה – "ולמה נקרא שמו רבי מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה". עניינו היה אור, אור הנשאר כל העת דבוק במקורו.
מטעם זה סבר רבי מאיר שיש להניח את ספר התורה ממש ליד הלוחות, בפנים הארון. גם ה"התפשטות" של דברי התורה צריכה להישאר בסמיכות ממש למקור הדברים, באותה דרגא ובאותו מקום. אסור שיהיה שום פער בין ה"עצם" וה"התפשטות". ההרחבה והגילוי של לוחות הברית בתוך ספר התורה צריכים להישאר סמוך ונראה למקור עצמו.
רבי יהודה, לעומת זאת, סבר שספר התורה צריך להיות מחוץ לארון הברית. כדי שאור התורה יגיע ויחדור לכל העם צריך להוריד את המקור עד שיגיע מחוץ למקומו, ויחדור לתוך כל נפש מישראל.
כלל גדול בתורה הוא ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים". שיטת רבי מאיר היא שיטה אלוקית, וגם שיטת רבי יהודה היא חלק מהחכמה האלוקית. אלא שההלכה נקבעה לפי רבי יהודה, כי הגישה של רבי יהודה מאפשרת לתלמידים לרדת לסוף דעתו, והדברים לא נשארים בהעלם.
יהודה הוא מלשון הודאה, ביטול והכנעה (כמו "מודים חכמים"). ודאי, מצד עדינות וקדושת התורה אנחנו רוצים תמיד שספר התורה יישאר בסמיכות ללוחות, כי זהו המקום הטבעי לתורה. אבל מצד הביטול לרצון האלוקי אנחנו צריכים לתקשר עם ציבורים נרחבים יותר ולקשר אותם עם התורה וערכיה, עלינו להוציא את ספר התורה מחוץ לארון הקודש, שכך תהיה התורה רלוונטית ונגישה יותר גם עבור מי שמקומו הטבעי אינו תואם את האווירה שבתוך ארון הקודש.
אבל – וכאן מגיעה הנקודה העיקרית:
גם לפי רבי יהודה חייבת התורה להישאר תמיד מחוברת לארון הברית! עליה לעמוד סמוכה ללוחות הברית שניתנו מן השמים, שהרי כך כתוב בפסוק: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'", ואף אחד לא חולק על כך! השאלה היא רק האם היא צריכה להיות בתוך הארון או בחוץ, צמודה ודבוקה במקורה, או קרובה וסמוכה מאחורי מחיצה דקה.
אם התורה שאנחנו לומדים ומלמדים לאחרים נמצאת בריחוק מקום מהלוחות הקדושים שקיבל משה רבינו בהר סיני, אין זו כלל תורה, ואפשר – כמו שאומרים – לסגור את הביזנס… מטרתנו ותכליתנו היא אחת ויחידה: ללמד את התורה, תורת אמת, תורתו של הקב"ה. להנחיל לכל יהודי את מורשתו שלו, "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". התורה באה בירושה לכל אחד המשתייך ל"קהילת יעקב", ובשל כך אין לי כל בעלות אישית עליה, היא שייכת לכל אחיי בשווה. אלא שלא כולם יכולים לפתחה, לפענחה ולהבינה, ותפקידי הוא רק להשתדל ללמד את התורה הקדושה בכל צורה שהיא, אך זאת בתנאי שדרכי ההנגשה שאני מציע יעלו בקנה אחד ויתאימו לרוח התורה עצמה, בלי לעוות חלילה אפילו דקדוק קל של תורת ה' תמימה.
זה מה שלימדנו הרבי בדבריו אלו: יש הבדל גדול מאוד בין הצגת היהדות האמיתית באמצעות שימוש בשפה עדכנית ובכלי חשיבה שיכולים לדבר אל מוחו ולבו של האדם בן זמננו, לעומת ניסיון להוכיח שהיהדות 'תואמת' את מגמות החשיבה המודרניות.
הדרך הראשונה היא קדושה; הדרך השניה היא שקר. הדרך הראשונה היא רק שינוי לשון אך לא שינוי תוכן ח"ו, ואילו הדרך השניה אינה מבקשת לגלות את המסר האותנטי של היהדות, אלא כוונתה ליצור יהדות אחרת ונחמדה כביכול, כזו שאינה דורשת מהאדם לצאת מהאגו ומהפחדים שלו ולהתקשר עם הרצון האלוקי.
לצערנו, ההבחנה בין שתי הגישות הללו היטשטשה בשנים האחרונות, והתוצאות ברורות. הגישה הראשונה והאמיתית נתנה לאינספור יהודים את ההזדמנות לקרב את עצמם אל המאור על ידי האמת האלוקית שבתורה; לעומתה, הגישה האחרונה כופפה את התורה כדי להתאים לכל דמיון בר חלוף של אופנת המחשבה האנושית.
אחד היסודות שחזר והדגיש רבנו תדיר בכל הקשור לחובת הפצת התורה בדורנו, מקורו בדברי המשנה בפרקי אבות: "הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום, ורודף שלום, אוהב את הברִיות, ומקרבן לתורה". וכבר שאלו המפרשים: למה מוסיפה המשנה את המילים "ומקרבן לתורה"?
הרבי הסביר, שאם מישהו אוהב את הבריות הוא יכול לפעמים לטעות ולחשוב שצריכים להפוך את הסדר – לקרב את התורה אל הבריות, להוריד את התורה ולעוות אותה, ולו במקצת, כדי לעשות אותה נגישה לבריות. על כך אומרת המשנה, שתפקידנו להיות "מקרבן לתורה" – לקרב יהודים אל התורה ולא את התורה אל היהודים.
כאמור, זהו הבדל משמעותי מאוד, והמציאות מוכיחה פעם אחר פעם שכל מי שעזב את חיי ההבל של העולם הזה למען חיי תורה ומצוות, עשה זאת בגלל שראה את האמת והרוממות שבדברים, ולא בגלל שהדבר התאים לערכי חייו הקודמים, ולכן רוב ככל בעלי התשובה אינם משתייכים לקהל הפשרני אלא לאלו הנאמנים לה' ולתורתו באמת.
אם כן, דעתו של רבי יהודה אינה סותרת ח"ו את שיטתו של רבי מאיר בנוגע לקדושת התורה והשייכות התמידית שצריכה להיות בינה לבין מקורה האלוקי. דעתו היא שהתורה אמנם צריכה לצאת מארון הברית, אבל להישאר קרובה אליו תמיד. כך יוכיח הדבר שכל מטרת הוצאת ספר התורה היא רק כדי שנוכל ללמד ממנו לכלל ישראל, אבל לא כדי ליצור תורה חדשה ח"ו.
לא מזמן שוחחתי עם ידיד, העוסק רבות בהפצת יהדות לציבור הכללי שאינו שומר תורה ומצוות במלואן לעת עתה. דיברנו על כך שחרף כל העיסוקים החשובים למען הציבור, חובה להקפיד ביותר על הקדשת זמן מדי יום ביומו ללימוד הנגלה וחסידות. כל אחד צריך ללמוד דף גמרא, פרק רמב"ם, שולחן ערוך ופרק תניא – לא כדי להכין דרשות והרצאות אלא פשוט ללמוד תורה לשמה, לשם הלימוד וההתקשרות עם ה'. זאת כי רק כאשר ניאחז בעצמנו בתוך המקור הרוחני האמיתי שלנו, או־אז המסר שנעביר בעולם החיצון יהיה אמיתי ויעיל.
הדברים ברורים ומוכחים: רק כאשר אתה עצמך שקוע ברמה הגבוהה והעמוקה ביותר של לימוד התורה באמת ובתמים, בלי ניסיון לייפות את הדברים, באותה מידה תהיה הצגת הדברים כלפי חוץ אותנטית ומשמעותית. כך התורה שנלמד בחוץ תעמוד תמיד על מדף הסמוך לארון הקודש ותינק את כוחה ואמיתתה מלוחות הברית.
לחיים, לחיים ולברכה. אחיי ורעיי, אני מאחל לכולנו שיאיר בדיבורינו תמיד אור התורה ונזכה שיתקדש שם שמים על ידינו.
