אחיי ורעיי, לחיים לחיים.
מן הסתם שמעתם על הרבי מריבניץ זצ"ל, שחי בארצות הברית והתפרסם כקדוש ובעל מופת. מנהגו של הרבי היה להתפלל תפילת ערבית בשעות הלילה המאוחרות – בשעה אחת־שתיים אחר חצות – אולי מתוך רצון לקיים מנין עבור יהודים אחרים שטרם הספיקו להתפלל מוקדם יותר. מטבע הדברים, בשעה מאוחרת שכזו היה מדי פעם עולה קושי במציאת מניין, והיה צורך לחזר אחר אנשים ולבקש מהם שיצטרפו לתפילה.
אצל הרבי הקפידו שהמניין כולו יהיה מורכב מיהודים שטרם התפללו, ולא להסתמך על רוב מניין יחד עם השלמה על ידי כאלה שכבר התפללו, למרות שמבחינה הלכתית אין מניעה בכך.
פעם אחת, כשהיה צורך למצוא עשירי למניין, יצא הגבאי אל הרחוב ושאל עובר אורח יהודי אם כבר התפלל. הלה – אף שידע כי המנהג אצל הרבי הוא שהמניין מורכב מאלה שטרם התפללו כלל – השיב כי טרם התפלל, מתוך רצון טוב לסייע בארגון המניין ללא עיכובים.
האיש נכנס פנימה, וכשנעמדו כולם לתפילה ניגש הרבי אל העמוד וקרא בקול "והוא רחום…", אולם כעבור רגע הסתובב על מקומו ושאל־קבע: "מישהו כאן כבר התפלל?…"
כעת כבר נאלץ מיודענו להודות שאכן התפלל ערבית בתחילת הלילה, שלא כפי שהצהיר קודם לכן. שוב שלח הרבי לחפש עשירי למניין, ורק משזה נמצא התפילה החלה.
היהודי שנתפס באי־אמירת אמת נותר במקומו, ולאחר התפילה ניגש אל הרבי ואמר בהתרגשות:
"רבי, יישר כוח על מה שעשיתם לי! כבר תקופה ארוכה שאני מצוי במין משבר ודכדוך. אני מתפלל מתוך פיזור הנפש, המחשבות שלי נודדות להן במהלך התפילה לכל מיני מחוזות, ואני מרגיש שהתפילה שלי לא שווה דבר…
"היום", המשיך האיש, "כשהרבי כבר התחיל 'והוא רחום' והרגיש שמישהו מהנוכחים כבר התפלל, זאת על אף שידע כי כולם נשאלו על כך במפורש והשיבו שטרם התפללו, שאלתי את עצמי כיצד הרבי ידע על כך, והשבתי לעצמי: אין זאת אלא שהתפילה שלי אכן עלתה למקומה והרבי ראה אותה במרום! הדבר כל כך שימח אותי. מסתבר שגם תפילה כמו שלי, הבאה מתוך קטנות מוחין, גם היא עולה למעלה ומרוצה לפני ה'…"
יעקב אבינו יוצא מבאר שבע בדרכו חרנה, ובחלומו הוא רואה "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו".
בספר 'דגל מחנה אפרים', לנכד הבעש"ט, מבאר בשם סבו הגדול שהחלום הזה על עליית וירידת המלאכים מסמל את העליות והירידות אותן חווה האדם בחייו. יש אצלו זמנים של 'גדלות' שבהם הלב פתוח ועבודת השם הולכת למישרין, ויש זמנים של 'קטנות' שבהם הוא חווה נפילה ומתמודד עם אגו, תאוות ויצרים המבקשים להוריד אותו מטה מטה.
מבחינה מסוימת, גם יעקב בזמן המדובר חווה ירידה. הוא יצא מבאר שבע – שזהו כינוי לשכינה, והלך לחרן הנקראת כך על שם שהייתה "חרון אף של מקום", מקום המכעיס במעשיו את ה'. גם הנסיבות לא היו פשוטות: הוא עשה זאת מתוך פחד מעשו אחיו המבקש להורגו, וכשהוא עירום וחסר כל לאחר שמסר לאליפז בנו את כל הרכוש שהיה לו. נו, נקל לשער שיעקב באותה עת לא היה שרוי בהתעלות רוח…
ואז הגיע החלום שטמן בחובו מסר עצום. הקב"ה כמו קורא אליו בחלום ואומר לו: יעקב בני, אל תיפול ברוחך. בחיי האדם בכלל ובחייו של הצדיק בפרט יש גדלות וקטנות – "רצוא ושוב", "ואי אפשר לעמוד על מדריגה אחת תמיד, רק עולה ויורד", כלשון הדגל מחנה אפרים. ואם יש את נפשך לדעת לשם מה באה הירידה ומהי תועלתה – הירידה היא צורך עלייה. דווקא על ידי זה שהסולם מוצב ארצה – נטוע בשפל המדרגה, ראשו מגיע השמיימה ו"הוא סולם לעלות אחר כך למדרגה יותר גדולה".
ולא, הירידה הזו איננה נחלתם של פחותי הערך בלבד. הנה תראה בעצמך שדווקא "מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו"! כי "כל הצדיקים כולם מתנהגים כך – עולים ויורדים בו, היינו שיש להם ירידה והירידה היא צורך עלייה".
אחיי ורעיי, גם אנחנו נאמר: "אכן יש ה' במקום הזה"! גם בהיותך מצוי ב'קטנות' ובירידה ואתה על הדרך הבטוחה לחרן, ה' אתך. אי לכך, מוטל עליך לקיים "ובקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת" – אם רק "תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".
לא בכדי דווקא בשעת משבר שכזו התברך יעקב בברכות הגדולות ביותר משמיים: "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך… ושמרתיך בכל אשר תלך" ועוד, כי הצמיחה הגדולה ביותר נובטת דווקא מהירידה.
הבעל שם טוב מלמד שהירידה איננה אירוע שצריך לעבור אותו ולשרוד איכשהו, אלא מקום שממנו צריך לשגשג ולצמוח. לדידו, הפסוק "שבע ייפול צדיק וקם" אינו מתפרש כ'למרות' אלא 'בגלל'. אין הכוונה שלמרות הנפילות שלו הצדיק מצליח לקום ולעמוד על רגליו שוב ושוב, אלא אדרבה – בזכות ה"ייפול צדיק" הוא "קם".
דווקא מצוקה רוחנית ותחושת חסר ונפילה, הן שמביאות את האדם לגלות כוחות חדשים שעד עכשיו היו נעלמים בתוכו, ובכך הוא מרומם את הקשר עם בוראו למדרגה עליונה יותר מזו שהייתה לו קודם לכן. ואם פתחנו בסיפור על תפילה, הרי שדווקא התפילה שאדם מתפלל מתוך 'קטנות' ומתוך צימאון ותשוקה לשוב ולחלות את פני ה', היא יקרה מאוד.
מה עושה יעקב כשהוא מקבל מהקב"ה את הצידה לדרך הזו ומפנים את רעיון ה'ירידה צורך עלייה'? הוא מקבל פרספקטיבה אחרת על מצבו, רואה באור אחר לחלוטין את ה'קטנות' שבירידתו ומודה בפה מלא: "אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי"! סברתי שהירידה הזו גזרה עליי ניתוק מסוים מהקדושה ותביא אותי בהכרח לירידה רוחנית, אבל כעת אני מבין שטעיתי לגמרי! ההסתרה אינה בהכרח ניתוק חלילה, כי ה' נמצא גם בהסתרה, והירידה – גם היא אינה אלא מבוא אל העלייה.
כשנזכור זאת גם אנחנו, נוכל להתמודד אחרת עם מצבי 'קטנות', קושי והסתר פנים. עצם הידיעה שהירידה נועדה לשרת תכלית חשובה ולשמש גורם מדרבן לעלייה, כבר בה יש עידוד ונחמה. כך נשתחרר מהחשיבה הקורבנית של 'למה זה מגיע לי' ונכיר באמת שיש במצבנו איזושהי בשורה בפוטנציה, נתייחס לקושי אחרת וננסה למצוא את הדרך שבה ניתרם ונתרומם על ידו.
האגדה מספרת על נער צעיר שבא לפני אביו ושיתף אותו באירוע קשה שעבר עליו. קולו נשבר, סכר דמעותיו נפרץ והוא היה שבר כלי.
אביו החכם האזין לו בשתיקה, ואז ניגש למטבח והעמיד על הכיריים שלושה סירים. הוא הרתיח בהם מים ובישל באחד תפוחי אדמה, בשני ביצים ובשלישי פולי קפה. אחרי זמן מה הוציא האב את תפוחי האדמה והביצים לצלחת, ומהסיר עם פולי הקפה הוא שפך לקנקן.
"ראה", אמר האב לבנו, "הבישול פעל שינוי הן בתפוחי האדמה, הן בביצים והן בפולי הקפה, אבל באופן שונה זה מזה. תפוחי האדמה נעשו רכים, הביצה דווקא התקשתה ופולי הקפה כעת בעלי ארומה מענגת, ריח גן עדן!
"גם בנו, בני האדם", סיים האב, "אוחזת לעתים אש המאיימת לשרוף ולכלות. גם אנחנו 'מתבשלים' במאורעות החיים. אבל תוצאות המפגש שלנו עם האש הלוהטת וקשיי החיים שונות בתכלית זה מזה. בני אדם כאלה שהיו קשים וחזקים כתפוחי אדמה, נעשים לאחר ה'בישול' רכרוכיים ושבריריים; יש כאלה הדומים לביצים, אלה אנשים שלפני הבישול בקשיי ואתגרי החיים היו עדינים ורגישים, אבל הזמן והאתגרים שבאו עמו חספסו אותם והם נעשו קהים וחסרי רגישות, עד שהם יכולים לדרוס ולרמוס אחרים ללא הבחנה; ויש אנשים שהם כמו פולי הקפה, כאלה שהמים הרותחים מוציאים מהם את כל הטוב ותעצומות הנפש שהיו אצורים בתוכם עד שריחם הטוב נודף… עכשיו, בני, ניצבת בפניך הבחירה על איזה סוג מאלה אתה רוצה להימנות"…
אנשים רבים שחוו אבדן בחייהם, מעידים בפיהם ובמעשיהם על תפנית משמעותית בחייהם שקרתה בגינו. פתאום הם נעשו רגישים יותר לצערם של אחרים. הם גילו בעצמם תעצומות נפש שעזרו להם עצמם, ומכוחן הם עוזרים גם לאחרים לעבור את הקושי והצער שבאבדן יקיריהם. האבדן אכן קשה מנשוא, אבל דווקא הוא הוציא מהם כוחות שעד אז יכלו להרשות לעצמם להיות רדומים ונעלמים…
כך גם בפן הרוחני: אם אנחנו מצויים בתקופה בה עבודת ה' שלנו איננה בשעתה היפה, זו הזדמנות. זו הזמנה משמיים להתקדם ולשלב להילוך גבוה יותר את הקשר שלנו עם הקב"ה. כל זמן שהכל אצלנו הלך למישרין, 'זרם' לנו והיה בקלות, לא היה טריגר שיגרום לנו לצאת מאזור הנוחות ולעשות מעבר למה שכבר התרגלנו לעשות. פעלנו רק מכוח האינרציה. אבל כשמגיע איזשהו קושי, הוא יכול להיות גורם מדרבן להוציא מעצמנו כוחות שעד אז לא נדרשנו להם ולגלות מה ומי אנחנו באמת.
אמרה נאה מסבירה מדוע יעקב חלם דווקא על "סולם מוצב ארצה", ולא ראה בחלומו גרם מדרגות בהן עולים מלאכים בכיוון אחד ויורדים מלאכים מולם בכיוון השני. במדרגות עולים כשהפנים כלפי מעלה, אבל כשיורדים פונות הפנים כלפי מטה. בסולם, לעומת זאת, הן בירידה והן בעלייה הפנים מכוונות לכיוון ראש הסולם, כי גם הירידה היא, כאמור, צורך עלייה.
אברהם ויצחק – מסביר הרבי זי"ע – כרתו ברית עם אבימלך לבל יילחמו זה עם זה. הייתה זו בעצם השגת שקט מאבימלך, המייצג על פי פנימיות התורה את ה'קליפה' הטעונה בירור. הם לא שאפו 'לכבוש' את אבימלך ומלכותו, ולא פעלו 'לברר' אותם. רצונם היה להתעלות מחיל אל חיל בלי הפרעות. הם החזיקו באותה עת בעיקר בדרך הראשונה בהתמודדות עם הרע – דרך של דחייה, לא של בירור, זו הנקראת בשפת החסידות "אתכפיא", כפייה והכנעה בלבד. זה היה נכון לשלב ההוא, כי בשלב הראשוני יש להתנתק מהרע כליל ולחמש את עצמנו בטוב, ורק אז אפשר בשלב הבא לצאת ולפעול לכיבושו.
יעקב, לעומת זאת, כבר רצה מעבר לכך. המגמה והחזון שלו היו לכבוש את הרע ולהפוך אותו לטוב. לכן הוא ברח מכריתת הברית הזו שבה מעגנים את ה'סטטוס קוו'. הוא במפורש ביקש לשנות את המציאות הקיימת ולהגיע לשלב הבא – "אתהפכא חשוכא לנהורא", להפוך את החושך לאור. לכן הוא יצא מבאר שבע ושם פעמיו לחרן שהייתה, כאמור, מעוז הקליפה והסטרא אחרא – "חרון אף של מקום". בדעה צלולה ובעיניים פקוחות צעד יעקב אל החושך של חרן ויצא למלחמת התקפה. זו הייתה משימה נועזת, אך היא הייתה ירידה לצורך עליה. ואכן, היא הוכתרה בהצלחה מרשימה ויעקב העמיד דווקא שם, בחרן, את שנים עשר שבטי י־ה.
יהי רצון שנזכה בקרוב, בזכות עבודתנו הרבה, לקיום הנבואה "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" בגאולה השלמה, במהרה בימינו.
