אני רוצה לדבר על התרגשות.
מעשה שהיה, בחור אחד מישיבה כלשהי היה בשמחת תורה במקום מסויים, והתפילה לא הלכה לו והיתה חסרה לו ההתרגשות, אז הוא לקח מונית בשמחת תורה לישיבה שלו, שבה הוא הרגיש שיוכל להתפלל כמו שצריך… כשמגיעים לכל מיני חוויות הנפש והן עומדות כדבר בפני עצמו, זו בעיה.
אם מישהו מזייף בנגינה ונהנה מזה, ויש לו אפילו חוויה גדולה מהזיוף, המנגינה בכל מקרה גרועה והחוויה לא מועילה. אני יכול לעשות פשטידה עם כוונות וזה לא יעזור אם היא לא טעימה. השאלה היא מה המקום של ההתפעמות? אני לא בא לקבול על זה שאפשר להתרגש, השאלה היא האם יש לזה מקבילה באיזה עולם של קדושה.
חלק מסוים מקו החיתוך שבין יהודים לנוצרים, הוא בשאלה האם העיקר הוא התמצית הרוחנית שיש בעניין או הדבר עצמו. הנוצרים הראשונים הסבירו שלמול בשר ערלתו זה בעיקר ערלת הלב ולא צריך למול בפועל. הם הדגישו את ההתפעמות ולא את המעשה, וטענו שאפשר גם לעשות איסורים אם לא מתלכלכים ברוע שבהם. נקודה זו היא נקודת חיתוך בולטת. היהדות עומדת על כך שיש דברים אובייקטיבים שהם העיקר, והעולם של היהודי לא בנוי על דברים רוחניים ועל רגשות. לא ההתפעמות עיקר אלא המעשה.
להתרגש זה דבר יפה אך הוא יכול להיות ממש שום דבר; ייתכן שבן אדם יכיר בעצמו שלא קרה כלום, ולעתים יכול להיות שאדם חושב שהוא עבד את ה', אך באמת הוא סתם התרגש.
מה עם תפילה?
זו שאלה ששייכת לעניין רציני. מה עניינה של תפילה שאדם מתפלל עם יותר כוונת הלב. מה זה נקרא שיש לאדם תפילה מעולה? האם זה משהו שמתרחש בבטן ואדם מרגיש הרגשה טובה? השאלה היא האם זה רציני; יכול להיות שהרגשתי חוויה אך התפילה לא פעלה לא למעלה ולא למטה. אז אולי עדיף לא להרגיש ולהתפלל כמו בן אדם רגיל?
העיקר בתפילה הוא שיהיה "רחמנא ליבא בעי" (= הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב של האדם), ותפילה היא "רחמי" (=רחמים); ואחרי התפילה נשאלת השאלה, כמה מבין הרגשות היו ממשיים ואמיתיים וכמה היו דמיוניים. האם הם דברים שאני חושב שאני עושה או שבאמת עשיתי.
אפשר באמת להגיע לחוויה של סיפוק מרגשות, ואפשר גם לקחת סמים בשביל זה. יש מקום אחד שבו אפשר להרגיש טוב באמת מכל מיני בדיות, בבית משוגעים אפשר להגיד הכל ולחשוב על עצמך הכל ולהרגיש טוב. אתה יכול להיות נפוליאון או משיח ולהרגיש טוב, אבל בתפילה אנחנו לא אמורים להרגיש טוב – אלא אמורים להתפלל. לא משנים דקדוקי המילים וההגיות של קריאת שמע אבל לגבי התפילה כפשוטה יש שאלה מה עשיתי? זה שהרגשתי הרגשה טובה הוא דבר טוב ואם מטרת החיים הייתה להרגיש טוב אפשר היה גם לקום ולשחק דמקה.
היה אדם אחד רוחני שערך עיתון של 'רוחניים', שאמר: "אנחנו באים ביום כיפור ואומרים 'על חטא' הרבה פעמים, וזה לא מרומם את רוחי. עדיף לי לטפל בגינה ואז ארגיש התרוממות רוח".
עם כל האמור, ישנן תפילות שאדם מתפלל ויש בהן חוויית אמת פנימית. הרבה פעמים אנשים, בתוך החיים הפרטיים שלהם, מגלים שיש אופי מסויים לדברים שהם באמת אוהבים ובאמת רוצים. מי שלהוט אחרי אוכל מסויים, יודע חוויה שיש בה אמת, ואם הוא משווה אותה לחוויה של התפילה, הוא מגלה שהחוויה של התפילה היא מין חוויה מדומה, לא בגלל שהוא לא הגיע לפירוש של כל הפרטים, אלא שזה לא הגיע לכלל חוויה.
יש כל מיני דוגמאות, ואפילו מאנשים שהם לא צדיקים ולא יראי שמים, שצועקים דבר של תחינה והוא אמת. לפעמים אדם יכול לקום בבוקר, ולומר לקדוש ברוך הוא תודה מעומקא דליבא. הוא יכול להגיד: "אני מודה לך הקדוש ברוך הוא שהצלחתי לעבור את המבחן הפסיכו-טכני", לפעמים אדם אומר את זה בלב רועם. אז רואים איך אדם מרגיש רגש של תודה.
יש סיפור על אדם, שניסה לברר מהי יראת שמים. אמר לו הרבי: "האם פגשת פעם זאב ביער?" ענה לו האיש שכן, שאל אותו הרבי: "פחדת?" הוא אמר: "כן, פחדתי". ואז שאל אותו הרבי: "האם באותו הרגע חשבת על כך שיש לך יראת זאב?…", זה כלי מדידה טוב מאוד.
כאשר לאדם יש חוויה, ובאותה שעה בעצמה הוא בוחן את החוויה ואומר: עכשיו יש לי חוויה, מה זה אומר על החוויה שלו? כשאני אומר למישהו באמצע הלילה, 'בוווו'! והוא נבהל, זו חוויה אמיתית. כשאדם רואה איזה דבר ורץ אליו, זו חוויה אמיתית.
יש אנשים שצועקים בתפילה והצעקה מועילה להם. זה יכול להיות לפחות במידה מסויימת, אולי קצת, שיש לאדם איזה דבר שהוא 'מעין דמעין'.
אני מדבר דווקא בתוך תפילה, תפילה היא באמת "רחמי", יש אנשים שמתפללים, קורה לפעמים מישהו שאומר משהו מנהמת ליבו, ואז זו תפילה אמיתית. יש משהו כזה שאדם צועק "אוי" אמיתי. ויש דבר כזה שאני עושה "אוי" – הצגה כזאת, ה"אוי" לא היה "אוי", והעניין לא היה עניין אלא סוג של טשטוש מרופד כל שהוא.
בעולם, יש הבדל בין חסרונות של חתולים לבין חסרונות של כלבים. ישנם דברים שלחתולים יש חסרונות בהם ושאין לכלבים, ולהפך. גם לדתיים יש חסרונות כאלה – שאין לחילוניים – והם צריכים לעבוד עליהם. אחד מהם הוא שדתיים מתפללים כבר מגיל קטן, וכשהם גדלים מתחילים לדבר על חוויות, אז בחור דתי אין לו תפילה ואין לו חוויות. בחור לא דתי, שמתפלל פעם בשנה או פעם בחמש שנים אז יכול לקרות לו שהוא צועק לה', לפעמים בהודאה, ואפילו בטענות.
אדם שלא מתפלל, ומגיע לסיטואציה שהוא מרגיש שהוא צריך להתפלל, לפעמים אינו יודע את המילים, אבל מה שיוצא ממנו הוא דבר אמת. ולפעמים הדבר הזה הופך אותו מקצה אל קצה.
חוויה אמיתית בתפילה היא דבר חשוב, וכדי לבדוק האם היתה חוויה אמיתית עולה השאלה" מה יצא ממנה. משום שעל כל פנים לדברים הללו צריכה להיות איזושהי השפעה על המציאות שלי, ואם אין השפעה על המציאות – זו שאלה האם זה בכלל היה אמיתי.
אני באמת מצווה על אהבת ה' ועל יראת ה' – ולכן אני צריך לבדוק את זה.
יש מציאות כזאת, רק אספר לכם סיפור אחד, ואולי תזכרו אותו. היה פעם איש אחד שחי באמריקה לפני שנים רבות, שקראו לו נורברט וינר, הוא היה האיש שבעצם בנה את היסודות התיאורטיים הגדולים של ה'קיברנטיקה', מה שעומד מאחורי כל המחשבים. הוא ישב בין אלה שעסקו בפיתוח פצצת האטום.
הוא כתב ספר על כך שלדעתו לא צריכים לשמור על סודות מדעיים. עובר זמן קצר בין דבר לדבר ולכן לא שווה לשמור את הסוד; זה היה זמן שהוציאו אנשים להורג על זה שהעבירו את הסוד של האטום מאמריקה לרוסיה. הוא טען, שהסוד הכי גדול של פצצת האטום יצא לעולם ב-1945, משום שאז פוצצו את פצצת האטום הראשונה, ואז ידעו שהדבר הזה הוא אפשרי. אחר כך, להגיע לפצצה בפועל – זה יכול לקחת לרוסים עוד מיליון וחצי דולר וחמש שנים – אבל הם יגיעו לזה.
כשאני חושב שדבר הוא לא אפשרי, אני לא יכול להגיע אליו. אבל כאשר אני יודע שזה אפשרי, זו רק שאלה כמה אני צריך להשקיע לזה, ולפעמים אני צריך להשקיע הרבה. בן אדם צריך להגיע למסקנה שהעניין של תפילה ושל עבודת ה' הוא אפשרי. יכול להיות שזה יקח זמן ומאמץ, ויכול להיות שזה קשה מאוד, אבל אפשר לעשות את זה.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע