לעולם לא אשכח את אותו אירוע בליל חג הפסח, בשנות ילדותי. לאחר תפילת ערבית ואמירת ההלל בלילה הראשון של חג הפסח, היה הרבי מחלק בפתח חדרו מצות עבור הסדר לקבוצה מצומצמת של אנשים. אבי ע"ה היה אחד מהם, ואני התלוויתי אליו.
עמדתי והמתנתי עם אבי שיגיע תורנו. מנהגו של הרבי היה לתת לאנשים מצה שלימה, ולילדים – חתיכת מצה.
כאשר הגיע תורי הרבי הביט בי, ואז הביט אל תוך קופסת המצות שניצבה על השולחן ליד הכניסה לחדרו. המצה העליונה היתה שלימה, הרבי הגביה אותה אך גם המצה שתחתיה היתה שלימה. כך הגביה הרבי עוד ועוד מצות – אך בדרך פלא כל המצות שבקופסה היו שלימות…
את חטאי אני מזכיר היום. זכורני כי בתמימותי הילדותית חשבתי לעצמי: אדרבה, רבי, אשמח לקבל מצה שלימה…
אך הרבי שמר מטעמיו שלו על מנהגו, והוא המשיך וחיפש אחר מצה שבורה על מנת לתת לי חלק ממנה. הוא הביט סביבו אל הקופסאות האחרות שהיו שם, ואז, לאחר שהתמהמה לרגע כמו שאינו רוצה לעשות זאת, הגביה את המצה העליונה, שבר אותה, ונתן לי את חציה בעודו מאחל לי "פסח כשר ושמח"…
אם תשאלו אותי: מדוע היה כה חשוב לרבי לתת לי דווקא חצי מצה ולא מצה שלימה – לא אדע. אף שהיתה ניכרת עליו אי-הנוחות משבירת המצה, הוא עשה זאת.
במשך שנים רבות ניסיתי לדלות מסר מהעובדה שהרבי ביקש לתת לי מצה שבורה דווקא. ואני חושב כך:
אל לנו לחשוש מפני שברים. אין לנו מה לפחד מ"יחץ". מַשברים בקרב בני אדם אינם סיבה לפחד, וחוסר שלימותו של העולם אינו מקור למצוקה. מתוך השבר בקרקע מתחילים לנבוט זרעים חדשים, ומתוך התמורות בחיינו אנחנו יוצאים לחיים חדשים ומבורכים. אחרי היחץ נגיע גם ל"צפון – ברך": בכל דבר צפונה ברכה גדולה, אורה ושמחה. ובפרט בהיותנו יהודים בעלי נשמה אלוקית המכנסת בתוכה עוצמות אדירות, המתגלות לעתים דווקא ברגעי נפילה ושפל.
כך הסביר הרבי מדוע חז"ל כינו את המשיח בשם "מצורע" – "חיוורא דבי רבי" – מפני שאורה של הגאולה, תעצומות הכוח והפוטנציאל הגדול ביותר טמונים עמוק במקומות השבורים, מחוץ למחנה, בשכבות הפצועות ובמצבים הרעועים.
אילו היה בנו הכוח להתייצב ולעמוד על מקומנו, בלי שיפוטיות וביקורת, ולהביט ישירות במצורע החובש את פצעיו – יכולים היינו לזהות את אורו של משיח.
לפני כעשרים וחמש שנה, לפני חג הפסח תשנ"ז, נסעתי עם אחד מחבריי ליפן, כשמטרת נסיעתנו היתה לערוך לראשונה סדרי פסח ציבוריים עבור הקהילה היהודית שבעיר קובה. הסדר הציבורי שלנו משך קרוב למאתיים יהודים, שרובם לא זכו לחינוך מסורתי וחלקם לא השתתפו בסדר פסח כבר שנים רבות.
השמחה היתה גדולה. ערכנו את הסדר כהלכתו, קיימנו את מצוות החג, שרנו ורקדנו עם היהודים הרחוקים-הקרובים כל כך. באמצע הסדר חיפשתי מילים כדי לתאר את התרגשותי, וסיפרתי לנוכחים סיפור חסידי.
באחת השנים, לאחר חג הפסח, נאמר משמים לרבי לוי יצחק מברדיטשוב כי ליל הסדר שערך משה שואב המים היה טוב יותר משלו. לאור הודעה מעניינת שכזו, מובן כי רבי לוי יצחק השתוקק מאוד לדעת על טיבו של ליל הסדר בביתו של שואב המים העירוני, והוא שלח לבקש ממנו שיבוא אליו.
כשנכנס משה לחדרו של הצדיק, פנה אליו רבי לוי יצחק והתעניין כיצד ערך את הסדר. ללא הודעה מוקדמת פרץ משה בבכי וביקש מהרבי סליחה ומחילה: "אני מצטער, רבי, אינני יודע מה נכנס בי, לא אעשה זאת שוב", יילל. לבו של הרבי יצא אליו: "אל תדאג בני, אף אחד אינו כועס עליך. בבקשה רק ספר לי מה אירע בליל הסדר".
משה מיודענו היה ירא אלוקים ובעל לב טוב. בגיל צעיר התייתם מהוריו, לא עלינו, ודרכי החיים לא הטיבו עמו. הוא מעולם לא הצטיין בלימודיו, וגם לאחר שנשא אישה כשרה ונולדו לו ילדיו, היה מטביע את סאת יגונו בטיפה המרה. בין עבודה לעבודה, ואף במהלכן, רגיל היה לוגם תכופות מבקבוק המשקה שבכיסו.
האתגר הגדול של משה היה חג הפסח. אלכוהול הוא חמץ, ומשה הוא ירא שמים שברשותו לא ייראה ולא יימצא חמץ. אך כיצד הוא יכול להיפרד מהמשקה האהוב עליו לשבוע ימים? החליט משה בחכמתו לעשות מעשה מקורי: הוא יישאר ער למשך כל הלילה של ערב פסח וישתה כמות הגונה של משקה 'על החשבון', מה שישאיר אותו שתוי ומבוסם למשך הימים הבאים.
וכך היה. עבר היום, וליל הסדר התקדש ובא. אשתו וילדיו התכנסו סביב שולחן הסדר, ורק אבי המשפחה נעדר. הוא עוד היה שרוע על מיטתו בעקבות הלגימה המופרזת של הלילה האחרון.
"בשלב זה", התוודה משה בפני רבי לוי יצחק, "כבר התחלתי לחשוב שאולי לא היה זה רעיון טוב לשתות כל כך הרבה בערב החג. אבל זה היה מאוחר מדי. בני ביתי כעסו עלי, והילדים הקטנים לא הבינו מדוע לא מתחילים כבר את הסדר. הבנתי שהגעתי לתחתית חיי. בקטנותי הרסתי את יחסיי עם הקרובים לי.
"לא יכולתי להסתכל על עצמי כך. בשארית כוחותיי התרוממתי ממיטתי, התיישבתי ליד שולחן הסדר ואמרתי לילדיי: אני רוצה שתדעו, ילדים, שבליל הסדר מצווה לספר את סיפור יציאת מצרים. אינני יודע הרבה, אבל מחובתי לעשות זאת.
"אידי היין אפפו את מוחי, אך ניסיתי לדלות מתאי זכרוני את מה שידעתי. המשכתי ואמרתי: הקב"ה ברא את השמים והארץ בשישה ימים ואז שבת ביום השביעי. אדם וחוה אכלו מעץ הדעת וגורשו מגן העדן, ומאז העולם הלך והתדרדר: בא המבול, אחר כך היה מגדל בבל, אך כעבור זמן הופיעו אברהם ושרה והתחילו לתקן את העולם. אחריהם היו יצחק ורבקה, יעקב ורחל ולאה ושנים עשר השבטים הקדושים, שפרעה השתעבד בצאצאיהם קשות, והלילה – לאחר עשר מכות מופלאות – הוציא אותנו ה' ממצרים.
"ילדיי היקרים, גם עכשיו אנחנו בגלות. ואני רוצה שתדעו שהאלוקים שהוציא אותנו ממצרים עודנו חי וקיים, ובקרוב מאוד יוציא גם אותנו מהגלות הזאת.
"הסתכלתי לשמים ואמרתי: אבא שבשמים, תודה רבה על שהוצאת אותנו ממצרים. ואני מתחנן בפניך, אבינו מלכנו, בבקשה גאל אותנו במהרה מגלותנו הנוכחית!
"בזה סיימתי את הדרשה שלי", חתם משה את דבריו, "ואני מצטער מאוד, רבי, אבל לא הייתי מסוגל להמשיך. אכלתי את המצה, המרור והחרוסת, שתיתי ארבע כוסות יין וחזרתי למיטה. כך היה נראה ליל הסדר שלי…".
בחדר השתררה שתיקה שמשה לא ידע כיצד לפרש אותה. הוא הרים מעט את עיניו המושפלות ארצה, וראה כיצד רבי לוי יצחק בוכה מהתרגשות. "הלוואי", פנה אליו רבי לוי יצחק בחיבה, "הלוואי אוכל אני לחוות ולהרגיש את התמימות והאמת שבקעו מפיך כשהסברת לילדיך מהי יציאת מצרים".
סיימתי את הסיפור ואמרתי לקהל: דעו לכם, חגגתי סדרי פסח רבים בחיי, ובכל זאת אני חש שהסדר החביב ביותר על ה' הוא זה שאנו עושים כעת כאן בקובה, יפן! ייתכן שרבים מאיתנו לא מודעים בדיוק לכל המנהגים, ואולי אפילו לא יודעים לקרוא את ההגדה כהלכה, אבל אין לי ספק שהכנוּת והתשוקה של כל כך הרבה יהודים הצמאים להתחבר מחדש לפנימיות נשמתם – זו המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת לעצמנו ולקב"ה.
הסיפור עורר מאוד את הקהל. יכולתי לראות דמעות זולגות מעיניהם של הנוכחים. בצד האולם הבחנתי באיש אחד היושב וממש בוכה. מאוחר יותר הוא פנה אליי וסיפר: "גדלתי בבית מאוד מתבולל, אינני יודע כמעט דבר על יהדות. הדבר היחיד שאני זוכר הוא שסבי תמיד היה אומר לי: זכור כי אתה דור עשירי לרבי לוי יצחק מברדיטשוב…".
בהיותי תלמידי בישיבה בחצרות קודשו של רבנו, בשנת תשמ"ט, חלה שבת הגדול בתאריך י' בניסן, כמו בשנה זו, וכמו שהיה בפעם הראשונה, במצרים. בשיחתו בהתוועדות הסביר הרבי כי יו"ד הוא מספר המסמל שלימות, ויום המחרת – י"א בניסן – הוא כנגד בחינת "אנת הוא חד ולא בחושבן", כנאמר בזוהר, המספר האחד עשר שלמעלה מעשר.
פירושם של דברים בפשטות הוא: למרות שרוב חיינו סובבים במספר עשר – אנחנו תרים תמיד אחר שלימות ויציבות, עסוקים בתורה ומצוות "תמידים כסדרן", על פי דרכים וכללים המתווים לנו את הדרך הישרה בחיינו – בכל זאת אין לנו לשכוח מהאחד העומד על גבי העשר – מספר י"א המקיף וסובב את הבריאה כולה, דהיינו הקב"ה בכבודו ובעצמו שאינו מוגבל בשום גדר והגבלה, וזהו שורשו ומהותו האמיתית של כל יהודי באשר הוא. היהודי בהגדרתו עומד למעלה מן העולם והגבלותיו, ולכן ביכולתו להתעלות אל מעל כל העומד בפניו, להתגבר על כל מכשול, מדומה ואמיתי, ולחוות את דבר ה' בעוצמה ובאמת, להתחבר עם רצונו יתברך בצורה הכנה ביותר.
כך פירש רבי משה מקוברין את דברי בעל ההגדה לבן הרשע: "אילו היה שם לא היה נגאל". כלומר, לכאורה: איך הוא נעשה רשע? כיצד ייתכן שבן אברהם יצחק ויעקב, נשמה קדושה, הוציא עצמו מן הכלל ומתייחס אל מצוות ה' כ"לכם ולא לו"? מוכרחים אנחנו לומר שהוא חושב בטעותו שיצא מן הכלל ואין לו עוד תקומה ותקווה ח"ו. מפני זה חש הוא כרשע, הוא מרגיש כאורח הבא מן החוץ, כנטע זר בשולחן הסדר.
אם כן עלינו לומר לו: יקירנו, הלא אם היית שרוי בגישה כזו במצרים לא היית יוצא ממנה. וכי אבותינו במצרים גרועים היו ממך? הרי אם היו בני ישראל אומרים לעצמם אשר "הללו עובדי עבודה זרה" ולא היו מאמינים בדבר ה' ובאהבתו הגדולה אליהם, לא היו נגאלים חלילה. חדל אפוא מן המצריות וצא ממצרים שבנפשך, ואין הדבר תלוי אלא בך.
לחיים, לחיים ולברכה. שנזכה לצאת לחירות אמיתית בנפשנו, וממנה אל הגאולה האמיתית והשלימה במהרה.
