לחיים, לחיים ולברכה!
אחיי ורעיי, אנחנו כבר אחרי תשעה באב בואכה ט"ו באב – והשמחה הפנימית בלב גדלה והולכת. גם אם חלילה נכון לרגע זה טרם זכינו לביאת המשיח, אנחנו כבר בוגרים ומבינים יותר מה מתחולל כאן מתחת ומעל לפני השטח, ויודעים שזה אוטוטו קורה.
הגאון החיד"א הגיע פעם באחד ממסעותיו לעיירה קטנה, ועשה שם יחד עם תושביה היהודים את צום תשעה באב. הצער על החורבן הורגש היטב באוויר. אנשים ישבו על הקרקע כאבלים, פניהם הביעו עצב עמוק והקינות נאמרו בדמעות.
הבוקר חלף, ועם חצות היום חל שינוי חד אצל בני ובעיקר בנות הקהילה. כולם מיהרו לבתיהם, נטלו מטאטאים וכלי ניקיון והחלו לנקות את הבתים מאבק ולכלוך, שפכו מים בנדיבות וקרצפו את הרצפות והקירות, כשהכול נעשה באווירה קלילה ועולצת, חגיגית כמעט. הדבר היה לצנינים בעיני החיד"א, והוא פנה אל בני העיירה ואמר: יהודים יקרים, אמנם מחצות היום ואילך פוחתת חומרת דיני האבלות, אבל מכאן ועד להפוך את זה ליום חג – הדרך ארוכה! אנחנו עודנו בעיצומו של יום תשעה באב, ואתם בכלל נראים באמצע ניקיונות של ערב פסח… מהיכן לקחתם לכם הנהגה שכזו?!
אנשי העיירה הפשוטים שהכירו את גודל מעלתו של החיד"א, היכו על חטא והבינו שנפלה תקלה בידם, והם החליטו מיידית לחדול מהנהגתם המשובשת ולשוב למנהגי האבל על החורבן. אלא שדו-שיח קצר בין שתי נשים שהגיע לאוזניו של החיד"א, גרם לו להבין כי טעה בהוראתו. "שמעת מה אמר החיד"א?" שאלה האחת את חברתה במבט כואב ובטון מדוכא, "כנראה שהשנה המשיח כבר לא יבוא…", המשיכה בייאוש והפטירה באנחה.
רק כעת הבין החיד"א את פשר התכונה הרבה שנרשמה אצל כל בני העיירה החל משעת חצות. רק עכשיו הוא תפס שמאחוריה עמדה אמונה פשוטה וציפייה טהורה שהנה – "הנה זה עומד אחר כותלנו", ותכף המשיח כבר בא לגואלנו. זו לא הייתה הקלת ראש באבל על החורבן, אלא מחשבה רצינית שתכף המשיח כבר כאן, ולכן לכבודו הם טאטאו וקרצפו את בתיהם.
החיד"א הזדרז לכנס את בני העיירה וביקש לחזור בו מהוראתו הקודמת. "בעקבות דבריי מוקדם יותר היום, הצטערתם וחשבתם כי שגגה נפלה בחלקכם", התחיל החיד"א את דבריו והתקשה להסתיר את התרגשותו. "אבל במחשבה שנייה – השגגה היא שלי. המשיכו במנהג בו נהגתם מאז ומקדם שמנהג קודש הוא, והחזיקו באמונתכם הטהורה. והלוואי שנזכה במהרה לראות בביאת בן דוד".
ידועים גם דבריו של החיד"א עצמו, המבוססים על דברי חז"ל במדרשים ובמקומות נוספים, ולפיהם אחת הדרכים להחיש ולזרז את הגאולה היא עצם הציפייה לכך, או בלשונו – "בשכר הקיווי".
אבל השאלה הנשאלת היא – כיצד? איך אפשר באמת לצפות ולקוות שאוטוטו יפציע אור הגאולה, כפי שציפו היהודים היקרים הללו בעיירה, כאשר מסביב חושך ואפלה גשמית ורוחנית? איך נוכל להתחזק באמונה שעוד היום "קול דודי הנה זה בא" בשעה שהגלות לא מראה שום סימני דעיכה, ואדרבה – לפעמים נראה שהיא רק הולכת ומעמיקה?
אתם ודאי מכירים את סיפור הגמרא על ארבעה מגדולי התנאים – רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא – שעלו לירושלים. כשבאו להר הצופים ראו לנגד עיניהם את ירושלים החרבה, והם קרעו את בגדיהם לאות אבל. לאחר מכן כשהתקרבו להר הבית, נגלה לעיניהם מראה שזעזע אותם עד עמקי נשמתם. הם ראו שועל היוצא ממקום קודש הקודשים החרב, ומגודל צערם הם פרצו בבכי. הם לא יכלו להכיל את הזעזוע.
לעומת חבריו הבוכים, רבי עקיבא דווקא צחק! "התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק".
תגובתו המשונה של רבי עקיבא – תגובה שבעולם הפסיכולוגיה אולי יטעו לחבר לסוג התגובות המבוססות על מנגנון הדחקה או הכחשה – התמיהה את חבריו והם שאלו אותו: מפני מה אתה צוחק? כדרכם של יהודים השיב להם רבי עקיבא בשאלה: "מפני מה אתם בוכים"? והם ענו: קודש הקודשים הרי הוא מקום שכתוב לגביו "והזר הקרב יומת", ועכשיו "שועלים הלכו בו" – ולא נבכה?! איך נישאר אדישים לנוכח מחזה כה קשה וכואב?
אמר להם רבי עקיבא:"לכך אני משחק". זו ממשהסיבה לשמחתי! והוא הסביר:
כתוב בישעיה: "ואעידה לי עדים נאמנים; את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו", מהי העדות המשותפת לאוריה שהיה בזמן בית ראשון ולזכריה שהתנבא בתקופה מאוחרת הרבה יותר – בזמן בית שני? אלא שאוריה התנבא ואמר: "לכן בגללכם ציון שדה תיחרש". וכפי שאכן היה, שבגלל חטאי ישראל חרשו את ירושלים והרסו אותה על היסוד, ואפילו בנו עליה עיר חדשה למשך שנים, כמסופר בספרי דברי הימים. זכריה, לעומתו, התנבא כי "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר מלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה".
סיים רבי עקיבא את הסברו לפשר שמחתו ואמר: "עד שלא נתקיימה נבואת אוריה (על חרישת ציון) הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו (הטובה והמנחמת) של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואת אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת".
חבריו של רבי עקיבא קיבלו את דבריו, ו"בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו! עקיבא ניחמתנו!".
מה בעצם קרה כאן בסיפור הזה?
הרבי זי"ע מסביר שלחבריו של רבי עקיבא נגרם כאב קשה מנשוא לנוכח השועל שיצא ממקום קודש הקודשים. זו הייתה ממש נקודת שבר משמעותית. הרי גם כך החורבן כשלעצמו היה קשה עליהם, ומי עוד כמו תנאים גדולים אלו כדי להבין את גודל השבר והאבדן – הגשמי ובפרט הרוחני – שבחורבן. ולכן, כשראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים – דבר שלא נמצא בנבואות החורבן ושפל שכמותו לא יכולים היו אפילו לשער – הם חוו שבירה של ממש. כי אמנם נכון, חטאו ישראל, "מפני חטאינו גלינו מארצנו", חרב בית המקדש וקומתנו הושפלה עד עפר, אבל האם זה חייב להיות בגרסה הכי גרועה שאפשר?! האם הקטסטרופה של "שועלים הלכו בו" חייבת להתממש ודווקא בצורה הזו – ממקום קודש הקודשים, המקום היקר ביותר לישראל ולאלוקיו, עליו נאמר "והזר הקרב יומת"? ריבונו של עולם, כמה אפשר?!
בדיוק בנקודת השבר הזו נכנס מבטו המנחם ומפיח החיים של רבי עקיבא. כפי שניתן לראות במקומות שונים בדברי חז"ל, רבי עקיבא ניחן במבט מעמיק ומרחיק לכת, כזה הרואה את ההווה בראי העתיד. הוא הצליח להתעלות מעל לכאן ועכשיו, גם כשעיניו היו פקוחות וראו את המתרחש בשטח. הוא תמיד ירד לשורש הדברים והביט אל תוך מהותם.
כשם שיולדת היושבת על המשבר ונאנקת מכאב הצירים, מצליחה איכשהו מבעד לכאב לשמוח על התינוק או התינוקת שאוטוטו תחזיק בין ידיה, ובכאבים הללו עצמם היא בכלל רואה לידה! – כך רבי עקיבא ראה בקושי הגלות והחורבן את הצמיחה שתגיע ממנו, את הגאולה והבניין!
יתירה מזו: רבי עקיבא ידע כי "את זה לעומת זה עשה האלוקים" וכגודל 'האַיִן' כך גם גודל 'היֵש' שבא אחריו. ולכן, דווקא המחזה הנורא הזה של השועל היוצא ממקום קודש הקודשים, אותו שבר על שבר שבו חזה, סייע לו להבין עד כמה גדולה ומנחמת תהיה גם נבואתו הטובה של זכריה לכשתתגשם. כי כגודל החושך – גודל האור.
המבט הזה נכון ביחס למצב הכללי של עם ישראל, ונכון גם ביחס לאתגרים הפרטיים שפוגשים כל אחד מאיתנו בחייו האישיים. כשאנחנו חווים רגעי משבר, חוסר אונים, אכזבה מרה והתנפצות חלום, או עוברים איזשהו קושי נפשי, פיזי, כלכלי, זוגי וכדומה, עלינו להיות מתלמידיו של רבי עקיבא. כדאי שננסה לאמץ את מבטו העמוק, מבט שמצליח לראות גם מעבר לקצה האף ולחשוף את האוצר שממסתתר גם בהעלם ובחרון-אף.
אין מנוס מלהודות שבדרך כלל המבט שלנו מצומצם מאוד, וכולנו קצרי רואי במידה כזו או אחרת. אבל אם אנחנו לא מעוניינים לחיות בייאוש ופסימיות, אלא להתמלא תקווה ולהסתכל על החיים מלאי אופטימיות – כדאי שניגש ל'אופטיקה' של רבי עקיבא ונרכוש ממשקפיו המיוחדים. משקפיים שעדשותיהם מבוססות על טכנולוגיה עתיקה ובדוקה לפיה "אין רע יורד מלמעלה" ו"כל מה שה' עושה – לטובה עושה"!
סיפור מוכר מתאר איש שיווק של חברת נעליים שנסע לאחת ממדינות אפריקה מטעם החברה, במטרה להגדיל את מכירותיה על ידי צירוף האוכלוסייה האפריקנית לקהל הלקוחות, ובהמשך גם לפתוח במדינה סניפים של החברה.
עם הגעתו נעשה לו שחור בעיניים… כולם סביב התהלכו יחפים, ומטבע הדברים לא הביעו כל עניין בנעליים שהציג. הוא מיהר לשלוח הודעה להנהלת החברה, בה בישר על מותה של תוכנית ההתרחבות לאפריקה, זמן קצר לאחר שנולדה.
כעבור כשנה עשתה החברה ניסיון נוסף ושלחה נציג אחר לגשש ולבחון את האפשרות למכור לעניי אפריקה את נעליה של החברה. עם נחיתתו במדינה הוא שפשף את עיניו בתדהמה וחיכך את ידיו בהנאה. "זה לא ייאמן", כתב מיד למנהלים בהתלהבות, "לאף אחד כאן אין נעליים! בקיצור, שלחו לכאן מכולות נעליים בהקדם האפשרי!".
כמו תמיד, הכל תלוי במבט. הכל בראש!
זה היה לפני שנים רבות, היום השני של חג הסוכות היה שמח במיוחד עבורנו באותה שנה. בשעה טובה נולד לנו בן, וההתרגשות והשמחה שלנו ושל ילדינו היו גדולות. אבל למרבה הצער, כעבור כמה ימים הבחנו שהשפתיים של התינוק כחולות מאוד, ונסענו למרכז רפואי מוכר כדי לבדוק את סיבת הדבר. לאחרי בדיקות שונות התברר שהתינוק סובל מבעיה לבבית. בשמחת תורה נערך לו ניתוח מציל חיים, אך למגינת ליבנו הוא נפטר במהלכו.
נשברנו.
מה שעודד אותנו בשעה קשה זו היה מענה שקיבלנו בעבר מהרבי. בזמנו, כשחווינו תקופה מאוד מאתגרת בשליחות באנטוורפן, התיישבנו וכתבנו מכתב לרבי על כך ש"הגיעו מים עד נפש", וגם העלינו את הרעיון להביא שליח נוסף ומוכשר מאיתנו שיהיה לנו לעזר, ובהמשך אולי הוא ייקח עליו את כל השליחות בעיר, ואילו אנו נחזור ארצה למשימות שמתאימות יותר עבורנו…
על גיליון המכתב שלנו, לצד המילים בהן תיארנו את הקשיים שלנו, הרבי כתב: "ומכאן ולהבא יהיה כיתרון האור מן" – כאשר הוא משמיט את המילה "החושך" המשלימה את המשפט. כידוע, הרבי כל כך נזהר מלהזכיר מילים מחלישות. ואת השורה בה הופיעה הצעתנו להביא שליח נוסף לעיר, הרבי מחק באמצעות קו ארוך – על אף שבאותה תקופה דיבר רבות על המושג ההלכתי "שליח עושה שליח", ועודד ששליחים ותיקים יביאו תחתיהם צעירים – וכתב: "ימלאו כוחותיהם במילואם". ובמילים אחרות: יש לכם כוח! אל תשימו פוקוס מוגזם על הכישלונות והתמקדו בטוב ובהצלחות.
המילים הללו של הרבי שקיבלנו בשעתן היו עבורנו כמים קרים על נפש עייפה. וגם באותו מאורע קשה, כאשר היינו אבלים על בננו התינוק שנפטר והוא בן מספר ימים, הן החיו אותנו ונסכו בנו עידוד ותקווה.
אשתי שעבדה כמה שנים קודם לכן כמורה מצליחה ועזבה את ההוראה כדי להתמסר לגידול וחינוך הילדים, החליטה בעקבות המכתב לחזור לעבוד כמורה. היא גמרה אומר שלא לבזבז את אהבתה לילדנו שנפטר, ולהעניק ממנה לתלמידותיה. ואכן, אלפי תלמידות עברו אצלה במשך השנים וזכו לקבל ממנה אהבה גדולה ולהתחנך על ידה. לא פעם ולא פעמיים היא נשאלת מהיכן היא לוקחת את המסירות והאהבה לתלמידותיה, והיא יודעת שבעצם זה חלק מהאהבה שלה ליעקב ברוך – בננו התינוק ז"ל.
מה שהתחיל כשבר, הפך בזכות מילותיו של הרבי למקור לא אכזב להשפעה אינסופית.
כאשר מתרחש אירוע שעושה רושם כאילו הוא מוביל לכיוון מסוים, ופתאום הכיוון משתנה במפתיע למקום אחר לגמרי – מתעורר פרץ צחוק מעצם ההפתעה. הטוויסט בעלילה שמוביל למהפך משעשע שאיש לא צפה, מעורר אצלנו צחוק.
הראייה של רבי עקיבא, גם היא עורכת טוויסט בעלילה. המבט השטחי רואה בשועל את שיא השפל, החורבן והשבר, אבל עבור רבי עקיבא זה בעיקר מראה שהטוב יהיה הרבה מעבר! זו הסתכלות חדשנית ובלתי צפויה, מבט המעורר "שחוק".
זו הסיבה שלשמע דבריו של רבי עקיבא הגיבו חבריו ואמרו פעמיים: "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו!" מה הרעיון? למה פעמיים?
חבריו של רבי עקיבא אמרו לו כך:
אילו היית מעודד את רוחנו ואומר לנו שאמנם כעת רע, אבל בסוף יהיה טוב ותהיה גאולה – זוהי נחמה ברמה אחת. אבל אתה בעצם לימדת אותנו שמה שנראה לנו כשלילי, גם הוא בעצם חלק מהטוב. השועל עצמו מוכיח ומבשר על טוב גדול יותר הצפוי לנו, כך שהוא מהווה עבורנו בשורה! וזו כבר נחמה כפולה: הטוב העתידי הוא בוודאי טוב הוא, וגם הרע העכשווי במהותו הוא טוב.
בעצם, יום תשעה באב עצמו מאופיין בכפל הרעיוני הזה של חורבן ובניין, אבל ושמחה. מצד אחד, זה כמובן יום של צער גדול על בתי המקדש שחרבו, מאות האלפים שנהרגו, מתי המדבר והרוגי ביתר; ומאידך, הוא מכונה בנביא 'מועד', לא אומרים בו תחנון כמו בימים-טובים וזו גם יום ההולדת של המשיח שנולד בו! כי אכן, זה האתגר – לראות בגולה של היום את הגאולה של מחר.
לחיים, לחיים ולברכה! שנזכה לצחוק על הגלות תכף ומיד – והרבה! "אז ימלא שחוק פינו".
