יש ניגון חסידי ידוע, המתאר חסיד שעורך חשבון נפש והוא מתאונן ומתמרמר: כשאני בא לאכול – אני אוכל. כשאני בא לישון – אני ישן. לעומת זאת כשאני בא להתפלל – אני לא מתפלל…

המילים במקורן הן באידיש, והתרגום כאן הוא די פשוט ושטחי, שהרי כשמתבוננים מעט בנוסח הניגון מגלים שהוא לא מדבר על כך שהחסיד אוכל ושותה אבל לא מתפלל – לא זו התלונה שלו. מדובר על חסיד, אז ברור שהוא גם מתפלל… החסיד מצטער על דבר עמוק יותר: כשהוא רוצה לאכול, האוכל 'נאכל'. הוא לא צריך לעבוד על זה. כשהוא רוצה לשתות – הוא שותה בלי בעיה. אבל כשאותו חסיד ניגש להתפלל, התפילה לא הולכת לו…

במילים פשוטות יותר: כדי לאכול ולשתות אני לא צריך לעשות שום הכנה נפשית. לא להתנתק משום דבר וגם לא להתבונן בכלום. האוכל 'נאכל' כאילו מעצמו והשתייה 'נשתית' כאילו מעצמה. זה קורה באופן טבעי. וזו התלונה של החסיד, תלונה שבוקעת מעומק ליבו: למה כשזה מגיע לתפילה היא לא 'מתפללת' לי?!

מדובר כאן, אם כן, בחסיד שהוא בוודאי מתפלל, אבל כל בוקר מחדש הוא צריך להתאמץ כדי לקום לעבוד את ה'. הכל אצלו זה עבודה. ללמוד חסידות – עבודה. להתפלל – עבודה. הוא עושה את זה רק מתוך יגיעה. ועל כך הוא מקונן, למה שהתפילה לא תהיה גם היא כמו האוכל והשתייה?! למה שזה לא יהיה גם כאן קל וחלק. "מודה אני" – אַ מחיה! ברכות השחר – נפלא!… שנתעורר בבוקר ומיד נרצה לקום, מיד נתלהב, ומיד 'נִחיה' את התפילה!

זאת התלונה שלו.

דוד המלך אומר בתהילים "בה' תתהלל נפשי". מה הפירוש "בה' תתהלל"?

יש פסוק אחר בתהילים, בו נאמר "כל הנשמה תהלל י־ה". שם הכוונה היא שהנשמה מהללת, וגם כאן אם היה כתוב "את ה' תהלל נפשי" הפירוש היה שהנפש שלי מהללת את ה'. אבל כאן כתוב "בה' תתהלל נפשי", ופירוש הדבר שהנפש מתהללת לבד, מעצמה, בה'.

מה ההבדל בין הדברים?

העניין הוא, שכאשר אני הולך להלל את הזולת, אני צריך לעשות פעולה של הילול. אני נמצא במקום אחד והזולת במקום שני, וכדי להלל אותו אני צריך לעשות דבר שמחוץ למציאות שלי. אני צריך להתייחס אליו.

כך גם לגבי הקב"ה, אם אני לא נמצא באותו מקום של הקב"ה, אני צריך לצאת מעצמי כדי להלל אותו. אני צריך לעזוב את המחשבות שלי. לצאת מהמקום שלי ולהתקרב אל המקום של הקב"ה – לחשוב עליו, להתפעל ממנו, לשבח אותו, להלל אותו, להתפלל אליו. זה נקרא "תהלל".

לעומת זאת, "תתהלל" משמעותו בדרך ממילא, זה מתהלל מעצמו. כלומר, כשאני קרוב לקב"ה, והמקום שלי זה המקום של הקב"ה, אזי "בה' תתהלל נפשי". הנפש שלי חיה אותו, וממילא היא מתהללת בו.

מה אנחנו יכולים לקחת מזה אלינו, בעבודת ה'?

הרעיון הוא שכל אחד מאיתנו ישאל את עצמו "איפה אני נמצא?". האם אני נמצא במקום שלי, רואה את עצמי ומרגיש את עצמי, מה אני אוהב ומה אני רוצה? כלומר, קודם כל ולפני הכל אני קיים, ועכשיו אני גם צריך לעשות דברים בשביל הקב"ה… אני צריך ללמוד, להתפלל ולקיים מצוות, ואפילו לעשות את זה בחיות… אם זה המצב, כדי לצאת מהמקום שלי אל המקום של הקב"ה – נדרשת ממני עבודה!

לעומת זאת, כשאני עושה עם עצמי עבודה פנימית וגורם לכך שהמקום שלי יהיה המקום של הקב"ה, אני עצמי נעשה ספוג בתורה ובחסידות ובעבודת ה'. ואז כשאני בא להתפלל, 'זה מתפלל' לי. כשאני בא ללמוד תורה, 'זה נלמד' לי.

כמובן, אין הכוונה שאצל חסיד שנמצא במצב הזה אין עוד צורך ביגיעה. זה עדיין כרוך ביגיעה, ומלכתחילה לא על כך הייתה ההתמרמרות. חסיד אינו חפץ ואינו מצפה שהדברים יבואו לו בלי יגיעה. אבל היגיעה צריכה להיות בתוך העניין ולא בשביל העניין. כלומר לא שכדי להתחיל להתפלל אצטרך להתייגע לצאת מעצמי, אלא שבתוך העניין עצמו אתייגע כדי להבין עוד יותר עמוק וכדי להרגיש עוד יותר עמוק.

זה שייך לכל אחד ואחד, כל אחד בהתאם לדרגה שלו ולעניין שלו.

מתי אנחנו מזכירים את הפסוק הזה שמצביע על על כך שאנחנו עצמנו כבר מחוברים לה'? בתפילת שחרית של שבת, שם אנחנו אומרים "לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך. אברכה את ה' בכל עת תמיד תהילתו בפי, בה' תתהלל נפשי".

מה הפירוש "לדוד בשנותו את טעמו"? ההסבר הפשוט היה שדוד ברח משאול המלך, ואז הוא "שינה את טעמו". הוא עשה את עצמו כמו משוגע כדי שלא יזהו אותו. אבל בפנימיות העניינים, הפסוק מדבר על 'עבודת' יום השבת שהנקודה שלה היא "בשנותו את טעמו". כלומר: במשך כל השבוע אנחנו עסוקים בדברי חולין, צורכי הפרנסה וענייני הגוף. זה ה"טעם" של האדם. ממילא, כשיהודי הולך במשך השבוע להתפלל, הוא עושה את זה באופן של קבלת עול ו"אתכפיא". כל מה שקשור עם עניינים רוחניים ועבודת ה' – דורש ממנו אתכפיא.

למה זה באמת כך? בגלל שבששת ימי החול מאיר שם 'אלוקים' – "בראשית ברא אלוקים", ושם אלוקים (בגימטרייה "הטבע" – 86) הוא עניין של העלם וצמצום. הקב"ה העלים את עצמו כדי שנוכל להתעסק בענייני החולין שלנו. הוא העלים את עצמו כך שענייני אלוקות לא יהיו מורגשים כל כך ואנחנו נוכל להתעסק בעניינים הרגילים שלנו.

אבל כשמגיע יום השבת – "בשנותו את טעמו". ה'טעם' שלנו משתנה והוא נעשה ה'טעם' של אלוקות. כל מה שאתה מרגיש בדרך כלל, לאן אתה נמשך וממה אתה 'חי' – כל זה מתרחש בעולם אחר. אבל עכשיו אתה עצמך עברת כעת לעולם אחר, וכל ה'טעם' שלך השתנה. לא רק שהמעשים שלנו משתנים בשבת, אלא גם ה'טעם' שלנו משתנה בתכלית.

ממילא ביחס לכל ענייני עבודת ה', כמו לימוד התורה ותפילה, אנחנו כבר לא צריכים בשבילם קבלת עול ואתכפיא. למה? כי בשבת נאמר "ויכל אלוקים" – נכלה ונגמר העניין של שם אלוקים, ובמקומו בא "שבת לה'" – שם הוי"ה (היה הווה ויהיה – האלוקות שמעל המגבלות והצמצומים) פירושו שהאלוקות נמצאת בגלוי. ואם האלוקות בגילוי, גם הטעם שלנו נמצא באלוקות.

שבת זה 'טעם' אחר לגמרי. וממילא מובן שכשיהודי בא להתפלל, הוא לא צריך קבלת עול ולא צריך אתכפיא. הוא נמצא במקום של התפילה, ולכן בשבת – ממשיך הפסוק ואומר – "בהוי"ה תתהלל נפשי". בשבת לא צריך לעקור את עצמנו ממקום אחר ולהגיע אל מקומה הרוחני של התפילה לפני ה', כי אנחנו עצמנו כבר נמצאים בנפשנו במקום הזה.

מהיכן המקום הרוחני הזה בנפש צץ בתוכנו בשבת? כנראה שהוא תמיד היה, ורק המתין לרגע האמת…

אדמו"ר הזקן מסביר במאמריו את המושג 'עבודת ה" שהוא מלשון 'עיבוד עורות'. הבורסקאי לוקח עור מלוכלך ומגושם שהופשט מעל הבהמה, והוא עובד קשה לעבד אותו – לנקות, לשפשף וגם לרכך – עד שהעור הגס והמגושם יהפוך להיות קלף שראוי לכתוב עליו ספר תורה או תפילין וכיוצא בזה.

נשאלת השאלה: הרי 'עבודה' היא מילה פשוטה שמשמעותה מובנת כעמל ויגיעה, ומה מוסיף אדמו"ר הזקן בכך שהוא ממשיל את עבודת ה' שלנו דווקא לעיבוד עורות?

אלא שהרעיון הטמון כאן הוא הוא לומר לנו שכשיהודי עושה עם עצמו 'עבודה', הוא לא מייצר דבר חדש, מציאות חדשה, אלא הוא למעשה רק מגלה את האמת הפנימית שלו, זו שכבר קיימת בתוכו. וזאת בדיוק כמו ב'עיבוד עורות': כשלוקחים עור של בהמה ומעבדים אותו עד שהוא נהפך לקלף כשר, האם נוצר כאן דבר חדש? לא! מה כן נעשה כאן? התגלה הקלף העדין שקודם לכן הסתתר מאחורי – או בתוך – העור הגס והמגושם. נחשפה האמת הפנימית של העור.

זה העניין שאדמו"ר הזקן מבקש לבטא בכך שהוא ממשיל את העבודה שלנו – עבודת ה' – לעיבוד עורות: כשיהודי עובד את ה' הוא לא יוצר כאן אדם חדש, אלא בדיוק להפך – הוא מגלה את האדם האמיתי, את היהודי האמיתי, שבתוכו.

זאת אומרת, שלא כפי שאנחנו נראים בחוץ כך היא האמת הפנימית שלנו. ואין הכוונה אך ורק לאיך שאנחנו נראים לאחרים, אלא גם לאיך שאנחנו נראים בעיני עצמנו – גם זה לא האמת שלנו. הלוא כל אחד יודע אלו מחשבות, רצונות ותשוקות יש בראשו ולבו – קנאה ושנאה ותאווה וכו' – וכך אנחנו נתפסים בעיני עצמנו. בא אדמו"ר הזקן ואומר לנו שגם זה לא האמת שלנו, זה רק החלק הגלוי והחיצוני שלנו, ואילו באמצעות עבודה מתמדת נגלה את האמת שהיא אחרת לגמרי…

זו תכליתה של עבודת ה' על פי החסידות במשך ימי השבוע, אלא שבשבת הכל קורה ביתר קלות כי אנחנו כבר 'שם'.

כידוע, אדמו"ר הזקן מתחיל את ספר התניא בביאור עניינן של שתי הנפשות. הוא כותב כמה שורות על הנפש הבהמית ומיד עובר ל"ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש". הוא מסביר את מדרגות חב"ד של הנפש האלוקית, ואחר כך את פרטי המידות וה"לבושים" – מחשבה דיבור ומעשה – שלה.

לכאורה זה תמוה: סדר הדברים המתבקש היה שאדמו"ר הזקן יפתח בחיזוק האמונה בהכרת ה' ובנוכחותו בעולם, אחר כך שידבר בהרחבה על הנפש הבהמית בדרך שנכיר אותה לעומק, שהרי היא הנוכחת בנו בדרך כלל… ולבסוף – כשנהיה קצת יותר רוחניים ונבין מעט יותר ברוחניות – יספר לנו על הנפש האלוקית שבקרבנו. אבל בפועל, לא כך הוא עושה, ועיקר ההרחבה בפתחו של ספר היסוד של תורת חסידות חב"ד היא סביב ה"נפש השנית".

למה?

אדמו"ר הזקן מתכוון כנראה לחנך אותנו להנחת־יסוד בסיסית: דבר ראשון, כשאני מדבר אליך – אתה צריך לדעת מי אתה. עליך לדעת שאתה – האמת שלך – זו הנפש האלוקית שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש". לכן הוא מרחיב בכך כבר בהתחלה, וגם לאחר מכן, בפרקים הסמוכים, הוא מפרט ואומר: יש לך כוחות של חכמה בינה דעת, אבל זה לא סתם 'שכל', אלא שכל של הנפש האלוקית – כזה שמבין מה זה "ממלא כל עלמין", מה זה "סובב כל עלמין" ומה זה "כולא קמיה כלא חשיב". כמו כן, יש לך מידות – רגשות שמכוונות כלפי אהבת ה' ויראת ה'. ולא סתם "יראת העונש", אלא "יראת הרוממות" (כלשונו בפרק ג) "לירא ולהתבושש מגדולתו יתברך שאין לה סוף ותכלית". זו יראה הרבה יותר פנימית ועמוקה מאשר סתם לחץ וחשש מענישה חיצונית.

בהקשר לזה, הרבי זי"ע סיפר שפעם אחת היה ויכוח בין אדמו"ר הזקן לבין אחיו המהרי"ל – רבי יהודה ליב מינוביץ, בעל 'שארית יהודא' – מדוע אדמו"ר הזקן פתח בעניין של יראת הרוממות דווקא. זאת אומרת, המהרי"ל התווכח כביכול עם אדמו"ר הזקן על 'פשט' בתניא.

תשאלו: איך ייתכן שהמהרי"ל מתווכח עם אדמו"ר הזקן, מחבר ספר התניא, על פשט בתניא?!…

כמענה, הרבי סיפר על מקרה שהיה אצל הרבי ה'צמח צדק'. הוא אמר פעם אחת מאמר חסידות, ולאחר מכן החסידים התווכחו ביניהם על פשט במאמר. ר' הלל מפאריטש הסביר באופן אחד וחסידים אחרים הסבירו באופן אחר. אז הם אמרו לר' הלל: בוא נשאל את הרבי בעצמו. הם באמת הלכו לשאול, והצמח צדק הסביר כפי שהחסידים הסבירו.

החסידים יצאו מהחדר של הרבי, אבל אם חשבנו שעכשיו בוודאי הוויכוח הסתיים – מתברר שלא… ר' הלל פנה לחבריו החסידים ואמר כך: בשעה שהרבי אומר מאמר חסידות בפני הציבור, הרי זה כמו שנאמר על משה רבנו "שכינה מדברת מתוך גרונו". לעומת זאת, כשהרבי מסביר אחר כך את המאמר – זה כבר הסבר בשפה שלו. וכיוון ש"שבעים פנים לתורה', מותר לי להסביר באופן שונה!…

לענייננו: למה באמת בחר אדמו"ר הזקן לפתוח ב'יראת הרוממות' ולא בדרגה נמוכה יותר של יראה?

אלא שכך הוא סדר הדברים הנכון. בעבודת החסידות לא מתחילים לאט לאט; קודם כל אל"ף בי"ת ומשם מתקדמים בצעדים מדודים. לא! צריך לתת מיד 'מכה' חזקה. להאיר על היהודי אור גדול שמיד ירים אותו – ואז, לאור ההבנה החדשה הזו שהאירה עליו, הוא מתחיל ללכת בסדר והדרגה. לכן, כאמור, אדמו"ר הזקן מתחיל לדבר על השכל של הנפש האלוקית, כזה שמבין מה זה 'ממלא' ו'סובב' וכו', וכמו כן כשמדברים על יראה – הוא מתחיל מיד מ'יראת הרוממות', וממילא זה מאיר ביהודי ופועל בו ביטול והכנה ראויה לעבודת ה' פנימית, כזו שחושפת ומגלה את האמת שבתוכו.

לחיים, לחיים ולברכה.