אירועים גדולים בסדר גודל תנ"כי נרקמים לנו מול העיניים, ובתוכם כמו חוט שני נמצאים גם ימי ההילולא של הצדיקים שלנו, והשבוע – יום ההילולא של הרבי מלובביץ' זי"ע.
הגאונות של הרבי בכל חלקי התורה – ידועה. הידענות המופלאה שלו בכל תחומי החיים והמדעים – גם היא מפורסמת. יש על כך סיפורים אין ספור. הקדושה שלו, והעובדה הפשוטה שהרבי היה בעל רוח הקודש – אלו דברים שמעידים עליהם אלפי אנשים שפגשו את הרבי לאורך השנים.
אני רוצה לדבר על נקודה אחת שעבורי היא מאוד משמעותית, ואני מנסה ללכת בדרך הזו. מנסה – כי אני יודע שהיא מאוד תובענית.
הנקודה היא – האכפתיות העמוקה מאוד מכל יהודי בכל מקום בעולם.
יושב לו רבי בניו יורק, ברובע ושמו ברוקלין, מספר שנים לאחר השואה. כמוהו יש עוד אדמו"רים רבים, חלקם בארץ ישראל וחלקם באמריקה. כולם עסוקים בדבר אחד – לנסות לשקם את הקהילות המרוסקות שלהם בעקבות השואה הנוראה. אט אט נלקטים אחד מעיר ושניים ממשפחה, ומתחילים לבנות מחדש את כל מה שנהרס.
הרבי קיבל על עצמו את האדמו"רות כחמש שנים בלבד לאחר השואה, וכבר אז הוא קובע קביעה מאוד פשוטה וכמעט שלא תאומן: אני מעוניין להגיע לכל יהודי בכל מקום. לגעת בו. לחבר אותו. להשאיר אותו יהודי, ולהגביר בו את הנקודה הזו. איבדנו כל כך הרבה יהודים בשואה, ולכן אסור לנו לוותר על אף אחד.
אני חושב הרבה על הנקודה הזו. מה גורם ליהודי לקחת על הכתפיים שלו את האחריות לכל יהודי בכל נקודה בעולם, לשים אותו על הלב שלו ולהתחיל לדאוג לו? זו מחשבה שאין לה אח ורע. בשפה חסידית קוראים לה 'מחשבת תוהו', אבל הרבי בנה כלים רבים להגשמת המחשבה הזו. אלפי שליחים בכל מקום בעולם שמגיעים בקצה לכל יהודי ומגישים לו עזרה גשמית, ובעיקר רוחנית. אתה יהודי – הם מזכירים לו – אל תשכח את זה. הנה התפילין, והנה האוכל הכשר, והנה בית חב"ד, וכאן אתה עושה איתנו את ליל הסדר ונזכר מי אתה.
זהו פלא עצום, כי זו מחשבה דרמטית ומאוד מהפכנית, כזו שחוללה שינוי עמוק מאוד בעם היהודי – לא רק ברמה הפשוטה של אלפי-אלפי יהודים שמצאו את עצמם מחוברים מחדש לזהות היהודית שלהם, אלא במובן הזה שהרבי יצר שפה חדשה – שפת השליחות. מאז הופעתו של הרבי ואילך, זו בושה לא להיות שליח… זה כמו ללכת בלי בגדים ברחוב. היי, יהודי! היכן השליחות שלך?… הקריאה הזו פונה אל כולנו, כי אין אדם שלא יכול לממש איזו שליחות כלשהי. והרבי קבע את הרף: אתה יודע אל"ף? תלמד אל"ף!
את תחושת ומשימת השליחות הרבי הטיל בראש ובראשונה על עצמו ובמלוא תוקפה, והוא נשאר נאמן לה, בלי לסטות ממנה כחוט השערה. בתשובתו לד"ר זאב־וולף גרין, כשהיה בתחילת דרכו ליהדות, כתב הרבי שהוא נמנע מלהיכנס איתו בוויכוחים כי "השליחות שלי היא לקרב יהודים לאביהם שבשמיים ולא לנצח בוויכוחים". כל יהודי צריך ויכול להיות שליח, והרבי שם את העניין הזה בחזית היהדות ממש.
נשיאת ההפכים הזו ששכנה באדם אחד, היא פלא בפני עצמו.
מצד אחד: דאגה אמיתית וכנה לכל יהודי ויהודי, קרוב ורחוק, ורחוק מאוד. הקדשת שעות אינספור כדי לשמוע את הצרות והבקשות של יהודים שלא כולם עסוקים בענייני אלוקות ובשאלה אם ה"צמצום" הוא כפשוטו או לא… אלא כדרכם של יהודים הצריכים ברכה וסיוע בבני חיי ומזוני רוויחי, והרבי מקדיש להם זמן בפגישות אישיות, במענה למכתבים, כשמבחינתו כל יהודי הוא עולם מלא ולכל אחד מגיע מלוא תשומת הלב.
ומצד שני: באותה עת ממש הוא עוסק בעניינים חובקי עולם. מנהיגים ונשיאים מבקשים את פניו ושואלים בדעתו ועצתו. הוא מנהל מחתרת ענפה ומסוכנת ברוסיה הסובייטית, והכל תוך כדי יצירה תורנית ענפה ומקיפה, שבאה לידי ביטוי בשיחותיו והתוועדויותיו, בכל חלקי התורה ממש.
הפער המדומה הזה בין יחיד לכלל – בעיניו של הרבי איננו פער כלל. בכל יחיד הוא ראה כלל, ובמקביל גם הכלל לא טשטש את מעלתו של היחיד.
הרבה שואלים: האם הרבי היה ציוני?
התשובה מאוד תלויה בנקודת המוצא.
אם השאלה היא: האם הרבי אמר הלל ביום העצמאות ותלה דגל – אז לא… הוא לא עשה את הדברים האלו.
אך אם השאלה היא: האם הרבי ראה את עצמו ואת חב"ד כתנועה כללית שהכתובת שלה היא עם ישראל כולו, והאם הרבי ראה את עצמו מעורב ואכפתי מכל מה שקורה כאן במדינת היהודים – התשובה היא שהרבי היה הציוני הכי גדול…
ובכל זאת, יש הבדל גדול, וההבדל הזה בא לידי ביטוי בימים האלו שאנו נמצאים בתוכם.
ההבדל הוא, שהרבי במקביל גם החזיק את דגל המחאה הכי גדולה – מחאה כנגד המחשבה שבהקמת המדינה וביסוסה הגענו לתחנה האחרונה ואל המבוקש. הרי זו הייתה משאלתה של התנועה הציונית – להקים כאן בית נורמלי לעם היהודי שייהנה מביטחון ושלום, וזהו.
ובכן, גם על ענייני הביטחון הרבי הרבה להתריע ולהזהיר, אבל זה לא העיקר. כי השאלה היא מה יקרה 'ביום שאחרי', כשיהיה כאן ביטחון ושלום… אז מה? זהו? הגענו? אפשר ללכת לנוח? (הרי כל מי שהכיר את הרבי ידע כמה מושג המנוחה היה רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב. הרבי לא לקח יום אחד של חופשה במשך עשרות שנות הנהגתו).
הרבי זעק: לא בשביל זה סבלנו וחיכינו אלפיים שנה. רק מגודל הצרות והקשיים שעברנו עלינו להבין איזה סדר גודל עצום של גאולה אנחנו מבקשים: משיח. בית מקדש. גאולה. רוח הקודש וכל ההבטחות שבנביאים. אז מה, לעצור באמצע הדרך?!
גם אם התחנה שהגענו אליה היא חשובה ונכבדה, והיא אכן חשובה ונכבדה – יש לנו עוד תחנות רבות להמשיך בהן הלאה.
לכן הרבי עורר כל העת על משיח, כי 'משיח' ממצה במילה אחת את כל המשך התחנות שמעבר לתחנה הציונית החשובה בפני עצמה, כל השלבים שמעבר לביסוס הקיומי של עם בארצו. אלו תחנות הייעוד שלנו, של ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואכן, כלפי כל מי שניסה לטעון שאין עוד תחנות המשך ושכבר הגענו אל המנוחה והנחלה – התייחס הרבי בחומרה בקביעתו שתפיסה כזו היא "חושך כפול ומכופל".
בימים אלו, מול עינינו מתרחשות פלאות של ממש. מעשים שאם היינו מגישים אותם לתסריט תחת הסוגה דרמה – היינו מתבקשים להעביר אותם לאזור המדע הבדיוני…
הנה מתברר שגם בעולם נשלט ומנוהל שהכל בו מצולם ומתועד, תיתכנה הפתעות גדולות. לרעה – שמחת תורה והמלחמה שפרצה בה; ולטובה – קריסת לבנון וסוריה, ומכת המחץ באיראן.
וההפתעה היותר גדולה, היא השפה הכל כך יהודית שנשמעת לכל אורך המלחמה. שפה מלאה באמונה. בתפילה. בהודיה. בנזקקות – שינוי יסודי של תפיסות עולם יחד עם שפה מלאה באמונה, שנשמעת בקול גם על ידי ראש הממשלה שכידוע קיבל מהרבי את ברכותיו, וכיום אנחנו יודעים שהרבי ראה בו משהו שהתגלה ויצא אל הפועל רק כעת, ארבעים שנה אחרי.
המלחמה הזו היא שער גדול למציאות אחרת, בה הזהות היהודית מתחברת לזהות הייעודית שלנו ומקבלת כוח גדול להמשיך את הסיפור המופלא ביותר בהיסטוריה – הלאה, אל הקומות הבאות שהרבי ראה אותן וחי אותן וניסה לשכנע אותנו שהן אפשריות ובידינו לממשן בדור שלנו, במהרה בימינו. וכעת, עם אירועי הימים הללו, הדברים נעשים ממשיים, ציוריים כמעט, קרובים אלינו מאוד.
שלושים ואחת שנה לאחר הסתלקותו – מפעלו של הרבי חי וקיים. השפה שהנחיל לנו היא השפה המדוברת כיום בכל חוגי העם היהודי, והמעיינות שלו נובעים עוד ועוד חסידות ושליחות ואהבת ישראל.
בימים גדולים ועצומים כגון אלה שאנו בתוכם, שבה ועולה מול עינינו ההבטחה של הרבי על שמירתו המיוחדת של הקב"ה בארץ ישראל, בפרט בזמני סכנה, על יסוד הפסוק: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". ויחד עם הנפלאות שאנו רואים בתחום הביטחוני באים גם אורות גדולים של זהות יהודית המבקשת ומצפה למפגש חי עם הנשמה שלנו, הנשמה היהודית של עם ישראל שחפצה כבר להתגלות בכל אורה על ישראל ועל העולם כולו.
