שליחות תפילה

שליחות תפילה

עצם העניין שמתאספים ומתוועדים ביחד, כבר נותן כוחות ופועל פעולות גדולות. אבל מהתוועדות צריכים לצאת עם תכלית, עם עניינים הנוגעים לפועל. והנקודה היא כפי שדיברנו בשבוע שעבר, שצריכים להיות חדורים בהרגשה שכולנו שלוחים, שלכל אחד מאתנו יש אחריות אישית לביצוע התפקיד שהוטל עליו.
לא משנה היכן אתה נמצא – בחוג המשפחה, בישיבה או בעסק – אינך בעל בית על עצמך. נכון אמנם שבדרך הטבע אתה בעצמך בחרת להיות במקום המסויים הזה מפני שהוא מצא חן בעיניך. בנוסף לכך התייעצת עם חברים וגם הרב שלך המליץ לך להיות שם. אבל לפני הכול ואחרי הכול עליך לדעת שהתגלגלת לשם בשליחות הכוונה העליונה. אם אינך חושב כך ואינך מאמין בזה, עקרת את הגזע, הענפים והפירות כאחד משורשם. אתה חי באוויר. תלוש מהקרקע. כמו פטרייה שאיננה גידולי קרקע. ההכרה העמוקה בכך שמסוֹבב הסיבות הוא זה שמנהל את חייך ומדריך אותך אל המקום שבו נמצאת השליחוּת שלך, היא היסוד לכל עבודת ה' שלך.
צריך לזכור ש'דרך הטבע' איננה ההפך מאלוקות, שהלוא העולם והחוקים שלו מנוהלים על ידי שם אלקים שהוא גם בגימטרייה "הטבע". כלפי החושבים שבאמירה על דבר מה כי הוא "על פי חוקי הטבע" יש סתירה לאלוקות – אמר רבי יוסף יצחק מלובביץ' שגם חוקי הטבע הם יצירי כפיו של הקדוש ברוך הוא והם אלוקות. לכן, גם כאשר בהסתכלות חיצונית נדמה לך שהגעת למקום מסויים ולתפקיד מסויים "בדרך הטבע", זה לא עומד חלילה בסתירה לכך שהקדוש ברוך הוא הוא זה ששלח אותך וכיוון אותך לשם.
שליחות איננה רק לעבוד עם הזולת, אלא גם לעבוד עם עצמנו. עבודת התפילה איננה "תוספת התנדבותית" שבאה והולכת עם החשק, אלא חלק מהשליחות ומהמחויבות שלנו.
שמעתי לאחרונה סיפור על ר' איצ'ה דער מתמיד (החסיד ר' יצחק גורביץ' המתמיד).
ידוע שבתקופה שבה רבי יוסף יצחק התגורר בוורשה, שימש ר' איצ'ה שליח שלו בארה"ב. הוא היה שד"ר לאסוף כסף לישיבת תומכי תמימים ולהפיץ בכל מקום יהדות.
בזמנים שהדבר התאפשר לו, סדר היום של ר' איצ'ה היה כזה: קם בבוקר, לומד חסידות ומתפלל שחרית באריכות עד מנחה. מתפלל מנחה ומעריב. לאחר מכן היה אוכל חתיכת לחם ויושב להתוועד – עם תלמידים, עם חסידים – עד לשעות הקטנות של הלילה. אז היה מוריד את הראש ונרדם לשעתיים. קם ומתחיל בוקר חדש. סדר יום חדש שנראה בדיוק כמו סדר היום הקודם.
כשנסע כאמור בשליחות אדמו"ר הקודם לארה"ב, היו ימים שבהם היה עליו להתרוצץ ממקום למקום, לפגוש את פלוני ואת אלמוני, ולא היה לו די זמן ללמוד ולהתפלל באריכות. באחד הימים האלה נרדם ר' איצ'ה על ספסל ושם כרית מתחת לרגליים. שאלו אותו, "מה קרה? למה תחת הרגליים?". אמר: "כל יום האתמול מי עשה את כל השליחוּת, את העבודת ה'? הרגליים! אז להן מגיע להיות מונחות על כרית"…
הסיפור הזה, מעבר למה שעולה ממנו לגבי דמותו של ר' איצ'ה, בא לשלול גישה מוטעית האומרת שרק הרגליים עושות שליחוּת, אבל לא הראש. כלומר, מי שמתרוצץ ועושה טובות לזולת זה נקרא 'שליחוּת'. אבל מי שיושב ולומד ומתפלל, זו לא 'שליחוּת'. כאילו שבענייני הראש אני בעצמי יודע מה עליי לעשות ואני מסתדר בכוחות עצמי. זאת כמובן טעות מוחלטת. גם כשאני יושב ולומד תורה או מתפלל או מקיים מצווה אני בשליחות!
אומר ר' איצ'ה לחסידים: בדרך כלל מי שמבצע את השליחוּת זה הראש ואז מגיע לו להיות מונח על כרית. אלא שכאן אירע משהו חריג, והרגליים הן אלה שמילאו את השליחוּת, לכן הפעם הנחתי אותן על כרית.
היסוד לכול זו ההרגשה וההכרה שאנחנו כל הזמן בשליחות. שלוחים של הכוונה העליונה.

כל אחד מצייר לעצמו איך התפלל אחד החסידים הגדולים – ורוצה להיות כמוהו. רוצים להתפלל כמו הרשב"ץ (ר' שמואל בצלאל שפטיל, מגדולי החסידים בדורות הקודמים והמחנך של הרבי הריי"צ בילדותו), כמו ר' איצ'ה דער מתמיד…
ר' מענדל (פורטרפס) היה מתאר את תפילתו של ר' איצ'ה שהייתה כמו מטוס שמחמם את המנועים שלו זמן רב, והמנוע עושה רעש, ואז ברגע מסויים המטוס מתרומם וממריא. לפני התפילה היה ר' איצ'ה הולך בחדר מצד לצד, חושב ומתבונן בחסידות משך זמן רב. ברגע מסויים היה מתחיל בתנופה "הודו לה' קִראו בשמו" ונוחת מה'טיסה' הזאת ב"אך צדיקים".
אבל כל ה'ציורים' האלה טובים רק כדי לעורר אותנו קצת. בפועל ממש, אנחנו לא מתחילים את התפילה שלנו מה'ציורים' האלה. אנחנו מתחילים להתפלל 'מלמטה למעלה'. בעבודה אישית פנימית שהולכת עקב בצד אגודל. מילה אחרי מילה, כאשר כל מילה היא אכן מילה. מכוונים לפירוש המילים ומפעם לפעם חושבים הסבר על פי חסידות.
בשנים האחרונות הרבי דיבר פעמיים על העניין של "אמירת ברכות השחר במתינוּת". מה נקרא מתינוּת? מתינוּת זה לאו דווקא מושג של זמן, שהתפילה תתנהל באיטיות. אתה יכול להתפלל שעתיים תמימות וזה לא יהיה במתינוּת. ואתה יכול להתפלל שלושת רבעי שעה, וזה כן יהיה במתינוּת.
מתינוּת זו תנועה בנפש. איך אתה ניגש לתפילה. אתה יכול להתפלל ויש לך הרבה פירושים של חסידות על התפילה. אתה רוצה לחשוב כל הפירושים ב"הודו", ב"ברוך שאמר", אז התפילה תיקח לך שלוש שעות – אבל זה לא יהיה במתינוּת. כי אתה לחוץ. חשבת פירוש המילים ב"הודו לה' כי טוב", אבל אתה כבר רוצה הלאה. אמרת "שירו לו זמרו לו" ושוב חשבת פירוש המילים וגם הסבר על פי חסידות, אבל אתה כבר רוצה להתקדם. לעבור לפרק הבא. להיות כבר אחרי. ב"ברוך שאמר" אתה רוצה להיות ב"ישתבח", ב"ישתבח" אתה כבר רוצה להיות אחרי "שמונה עשרה". אחרי שמונה עשרה את מרגיש קצת יותר חופשי, קצת יותר משוחרר, אבל גם אז אתה כבר רוצה להיות אחרי 'רבנו תם'. זה עניין בנפש.
להתפלל במתינות הפשט הוא שאני לא לחוץ. אני לא רוצה לגמור. אני אוחז ב"הודו" ואני לא רוצה לגמור "הודו". לא צריך סתם ללחוץ על המילים ולמשוך זמן בכוח, אבל מה שיש לי לומר ולחשוב – אני אומר וחושב. "ברוך שאמר" זה "ברוך שאמר". ברגיעה. לא רוצה לגמור. לכך התכוון הרבי כשדיבר על "ברכות השחר במתינות".
אתה לא חייב לחשוב את כל הפירושים של חסידות שאי פעם למדת ושאתה יודע. תחשוב רק פירוש אחד, אבל במתינוּת. בלי לחץ. לפעמים אם אני יודע שיש הרבה פירושים ואני 'חייב' לדחוס את כולם לתוך התפילה שלי, זה עצמו נוטל ממני את המתינוּת. כשאני אומר "שמע ישראל" אני לא חייב לדחוס את כל הפירושים. מספיק להתמקד בפירוש אחד אבל את הפירוש הזה לחשוב במתינוּת.
ברגע שאני עושה את הדברים מתוך תחושה שאני חייב לעשות אותם, אני מחמיץ את כל העניין. כי אז אני דומה לאותו יהודי 'בעל בית' שמתפלל במהירות. הוא 'חייב' להגיד את כל המילים ואני 'חייב' לחשוב את כל הפירושים. לזה לא קוראים מתינוּת.
מתינוּת זה עניין נפשי וצריך לעבוד עליו. במיוחד כשמדובר בשבת, שאז התפילה יותר מאוחרת. אתה רעב, והצ'ולנט מריח טוב… אתה רוצה להתפלל 'כמו שצריך' אבל ביחד עם זה להיות כבר אחרי התפילה 'כמו שצריך'… אם זה המצב, לא 'התפללת'.
היסוד של עבודת התפילה, "דע לפני מי אתה עומד", הוא תפילה במתינוּת.
לחיים!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן