בקוצק, לא הייתה תבנית מסוימת או נוסח מסוים; היו שם אנשים מכל מיני סוגים: אנשים שהיו פרועים באורחותיהם, אנשים שהיו מאוד שקטים, אנשים שהיו מאוד עצורים, ואנשים שהיו מאוד פתוחים. הם לא יצרו נוסח שבו כולם לומדים ספר מסוים, כולם מתנהגים בצורה כזו או מתפללים בדרך הזו. אבל, היה דבר אחד שהיה משותף לכולם, שרצו שכולם ישבו וילמדו גמרא. זה היה סוג של דרישת סף איך להיות חסיד קוצק, קודם כל, לשבת וללמוד ואם אפשר, אז ללמוד "כמו שצריך"; בנאדם שם היה צריך להיות תלמיד חכם. היו שם מספר רבנים גדולים, והיו שם כמה וכמה אנשים שהיו גדולי עולם. הרי"מ מגור שהיה חסיד קוצק, היה נקרא "העילוי מפולנייה", כי היה נחשב לעילוי הגדול ביותר בכל המדינה.
החסידות הזו, במובן מסוים לא הייתה בנוסח של החסידות ככלל, היא התחילה מ"היהודי הקדוש", המשיכה לרבי בונם מפשיסחה ואחר כך עברה לרבי מקוצק; הם השליכו מאחוריהם את כל מיני מנהגי חסידים – סעודות שיושבים, אוכלים ושרים ביחד, מתפללים ושרים – בקוצק זה לא היה חלק מהעניין. אופן ההתנהגות שיהודי חסיד יושב כל היום ולומד, לא היה לפני כן.
בקוצק, היו אנשים שהאריכו בתפילה שעות על גבי שעות, התחילו להתכונן לתפילה בבוקר והגיעו לשחרית אולי בצהריים או אחר הצהריים. היו אנשים כמו הרי"מ מגור, שהיה בנאדם אקסטטי באופן כללי, שהתפילה שלו הייתה בתנועות, העוויות וצעקות, והיו אנשים אחרים. על הרבי מקוצק בעצמו סיפרו שהיה מתפלל בקיצור, בדממה גמורה, בשקט, לא ראו אותו לא נע ולא זע; אבל אחרי שהיה גומר להתפלל היה לוקח לו חצי שעה־שעה עד שהיה מתחיל להכיר אנשים, זו היתה תפילה מסוג אחר.
אז מה היה שם?
מה שבוודאי היה בקוצק, זו נקודה אחת: מה שאתה עושה צריך להיות אמיתי! וכל השאר לא משנה. אתה לומד כך או אחרת, אתה שר, אתה מסתובב, אתה מאריך בתפילה שמונה שעות או מתפלל רבע שעה – הכל בתנאי שיהיה אמת. הדרישה של האמת היא מעבר לעניין שבנאדם לא משקר, על שקרן פשוט לא מדברים. הכוונה היא לאדם שלומד ומתפלל, והשאלה היא כמה מתוך זה אמת, וכמה זה סוג של העמדת פנים. אני יכול להתפלל ולעשות פרצופים, והפרצופים האלה הם לא פרצופי אמת; אני יכול להיות מנומס ויכול להיות מחוצף ושניהם הם שקר.
האיש הזה שאומר תהילים, אם הוא אומר תהילים באמת – זה בסדר גמור, מאה אחוז בסדר; אם יש איש אחר שיושב כל היום ולומד מהר"ם שיף, זה גם כן בסדר, בתנאי ששניהם יהיו באמת, באמת לאמיתה. כמו שהיו אומרים: "לא לרמות אחרים זה דבר קטן, אבל לא לרמות את עצמו זו בעיה גדולה".
עם הלחץ האדיר על האנשים, קוצק לא הייתה יכולה להתקיים במשך זמן רב. הרבי מקוצק דרש מהם: אמרת משהו, עשית משהו, התנהגת באיזשהי צורה: כמה מזה אמת לאמיתתו וכמה מזה סוג של העמדת פנים? התפללתי, אמרתי "שמע ישראל" – התכוונתי לזה או שזה היה קול הברה בעלמא? אם אני רוקד או מתפלל, מה בדיוק אני עושה שם? אתה חושב או אומר משהו, כמה מזה מושלם? לא מושלם בהגדרות חיצוניות אלא בתוך המדרגה שלך.
בודאי לא כל האנשים שהיו שם היו במדרגה הזו, אבל זה היה הלחץ הגדול; ממילא גם האימה הגדולה שהייתה מהרבי מקוצק, הייתה מונחת על הכל. סיפר אחד החסידים: בדרך כלל היה הרבי נעול וסגור בחדר שלו, יום אחד יצא הרבי מחדרו, ראה את החסיד, קרא לו ושאל אותו: "האם פלוני, היה מהחסידים שבאו לכאן"? החסיד השיב בחיוב, הרבי הודה לו ושב לחדרו, והחסיד נפל מתעלף רק מהפגישה.
שאלו את הרבי מקוצק למה הוא יצר דרך כזו, והוא אמר: מתי משה רבינו השתחווה ונפל על פניו? כשהוא ראה "חסד ואמת", הוא ראה עמוד של אמת והשתחווה. הוא אמר: "ראיתי אמת ולא יכולתי לעמוד, זהו זה". החיפוש אחרי האמת, זה היה אופן עבודת ה', "לעבדו באמת".
בנוסף לזה, בקוצק הייתה בקשה אחרת – להיות קיצוני; זה היה קיצוני כדי להיות קיצוני; לא קיצוניות כתוצאה ממצב קיצוני אלא בגלל המקום אליו שואפים להגיע. הוא לא רצה שיהיו לו המוני חסידים, הוא רצה שיהיו לו חסידים שיהיה להם אבנט של קש על מותניהם, על הראש יהיו מכוסים בעלה של כרוב במקום כיפה – אם אין ליהודי כסף אז הוא שם עלה של כרוב לצורך כיפה, וזה מספיק – ושייצאו ליער ויצעקו: "צמאה נפשי לאלוקים". כשאלו סוגי הדרישות, לא אומרים לכולם שיבואו. הוא אמר: "אני רוצה להביא את הדברים עד לקיצוניות הכי גדולה".
הייתי צריך לכתוב שתי שורות לאיזה ספר על הרבי מקוצק – אחד הדברים שכתבתי: "היה איש שהשמים לא היו בשבילו הגבול האחרון", זו הדמות של האיש. מה כבר אפשר לדרוש מאנשים רגילים, אולי אבקש ממך שתלמד עוד חצי שעה גמרא? זה המקסימום שאני יכול לבקש?
אנשים עובדים ועובדים ואני לא רואה שיש גאולת עולם. דברים זזים ככה ככה, זה עולה וזה יורד, מצב של "בעל־בית" נינוח אבל לא באה גאולת עולם; השאלה היא האם זה אוכל אותי? האם זה אוכל אותך למה לא מניחים תפילין בקיבוץ פלוני בארץ? האם זה לא נותן לך לישון בלילה? האם אכפת לך מה שקורה בעולם? אכפת לך שיש מישהו אחד שעדיין לא קרא קריאת־שמע?
הייתי רוצה לדרוש מבנאדם: "אתה צריך ללמוד הרבה תורה, כמה שנכנס, לחזור על זה הרבה ולדעת הרבה, אחר כך אתה צריך להתפלל עד שזה יחדור לך פנימה, אחר כך אתה צריך לדאוג לכבוד עם ישראל – למה שקורה להם בארץ ובחו"ל". אז בנאדם אומר: איך אני לעשות את כל הדברים האלה? הרבי מקוצק כשהוא עמד ודרש מאנשים, הוא לא הסכים שאנשים יהיו ככה סתם. הוא היה בנאדם שרצה להיות קיצוני, הוא רצה מאנשים בדיוק את הענין הזה – תתפלל עד שתתפקע, תלמד עד שלפעמים תתפקע, ותעשה כל מיני מצוות מכל הצדדים. איך אפשר לעשות את זה? לוחצים.
בתמצית, הנוסח של קוצק זה לא סוג של דבר שיש בו הדרכה לחיים: "קמים בבוקר ומניחים תפילין כמנהג קוצק, אוכלים מצה שרויה כמוהם וכיוצא בזה", זה לא עובד ככה. יש נוסח מסוים, הנוסח הזה הוא נוסח שאתה יכול להיות מי שאתה. אתה יכול להיות גבאי בית־הכנסת באיזה מקום, ועולה על דעתך שאתה רוצה לנהוג בתוך בית הכנסת שלך בדרך של קוצק, אז יש שתי אפשרויות: או שישברו לך את הראש, או שכולם יקבלו את מרותך. בין כך ובין כך צריך לנסות את זה.
אדם יכול לעשות הרבה מאוד פשרות בחייו; ויכול להיות שהאיש הזה שעושה כך וכך פשרות בסוף ימות, יקראו לו "הרב הצדיק" ויקברו אותו בקהל גדול, זה לא משנה. מה שמעסיק אותי זה איפה נמצא הקדוש ברוך הוא, ומה הוא אומר? זה לא קל כי זה לא נוח, ברגע שאני חושב מה הקדוש ברוך הוא אומר – אני בצרות…
קוצק איננה הדרך לכולם – בפירוש לא, והיא גם לא נשארה להרבה דורות. זה תם ולא נשלם, כי כל הדרכים לא נשלמו עד הסוף. אבל קוצק היא דרך כזו, שאני מחדד ומחדד ומנסה להביא את הדברים לדקות של קרן אור, למידות של נקודה גיאומטרית. האם אני יכול לעשות את זה? זו שאלה. אבל יכול להיות שיום אחד אקום בבוקר ואחשוב: "אולי ראוי לנסות, אולי רק למשך חצי שעה". שווה, לפחות פעם בחיים, לעשות חצי שעה שכזאת. לחיים!!
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע
