לפני שנים רבות, בהיותי ילד עשו הדלקה גדולה בל"ג בעומר, ואני זוכר שהיה שם בחור אחד שמרוב התלהבות קפץ לתוך המדורה.
היפה שבדבר הוא שאת ל"ג בעומר חוגגים בכל ישראל, כולל אלו שלא יודעים למה. היו המון מנהגים שנהגו בל"ג בעומר, אין לי מושג למה. היו מקומות שיצאו עם חץ וקשת; היו מקומות בהם נהגו לאכול ביצים מקושטות, כגון בבלרוסיה. זהו יום של שמחה, גם אם איננו יודעים בדיוק למה. זה גם היה היום בו היטלר איבד את עצמו לדעת. זה בתור המלצה לכמה שונאי ישראל…
כל עניין המדורות נלקח ממירון, מנהג ההדלקה התפשט ממירון החוצה. זהו מנהג עתיק, ולא "חדשים מקרוב באו", נראה לי שעוד מזמן האריז"ל היו עושים הדלקה גדולה. היה מנהג שזרקו לאש כל מיני דברים – בגדי משי, חליפות ודברים יקרים. היה על זה דיון הלכתי שהיו שטענו שזה "בל תשחית" מדאורייתא. מנגד, הסבירו שהבסיס ההלכתי לזה הוא מה שכתוב בגמרא ונפסק להלכה – "שורפים על המלכים". זהו סוג של כבוד שעושים למלך ישראל, ששורפים דברים בשבילו. זאת הדלקה שנועדה לכבוד, ומגיע לרשב"י כבוד כמו לכל אחד ממלכי ישראל. כמו שמסופר בגמרא שכאשר נפטר רבן גמליאל, אונקלוס הגר שרף עליו סכום עצום של כסף, והסביר – וכי רבן גמליאל אינו טוב מכמה מלכים שאין בהם תועלת?!
אנו מתייחסים לרשב"י בתור מלך, ולכך שורפים עליו כל מיני דברים. כיוון שראו אנשים מדורה, הכניסו לזה גם עניינים שאינם שייכים, כגון מנהג לשרוף בובות מסויימות במדורה, שזה מנהג שלקוח מפורים. אחד מסימני השנה הוא פל"ג, ביום שחל פורים יחול ל"ג בעומר, וכנראה שיש איזו שייכות, והתחילו לשרוף דמויות בל"ג בעומר.
כיוון שיש מדורה, עושים גם קומזיץ. זאת בעיה כללית יותר, סוג של התחלנות – הפיכת דבר לחול. לוקחים דבר שמתחיל בקדושה, ואחר כך מורידים אותו יותר ויותר למטה, עד שהוא נעשה חולין גמורים.
את גדולתו ומעלתו של רשב"י אפשר לראות מהתיאורים שנמצאים עליו בגמרא, אפילו ללא הסיפורים והתיאורים שבזוהר. רשב"י היה גדול בנגלה, הוא מתלמידי רבי עקיבא שהתורה שבעל פה עומדת עליהם. סיפורי מופתים מספרים גם על תנאים נוספים, אולם על רשב"י יש דברים שהם מעבר למה שמספרים על שאר התנאים, רואים שהוא לא נמצא באותה מדרגה כמו שאר התנאים. כדוגמת העדות של רשב"י על עצמו בגמרא מסכת סוכה: שאם הוא, רבי אלעזר בנו ויותם בן עוזיהו היו מצטרפים ביחד, הם יכולים לכפר על העולם כולו; והאמירה שלו שאם יש שני בני עלייה בכל העולם – "אני ובני הן". על רבי מאיר לדוגמה, יש קצת מופתים, אבל על רשב"י יש תיאורים מיוחדים שונים משאר התנאים והחכמים.
בכללי הפסיקה החשבון הוא אחר, בהרבה מהמחלוקות עם תנאים אחרים אין הלכה כרבי שמעון, רבי עקיבא אמר לו על כך: "דייך שאני ובוראך מכירים כוחך", אולם בפועל לא פסקו כר' שמעון. עולה, שהדברים לא בהכרח שייכים אחד לשני. ואולי יש סוג של יחס הפוך, יש צד בו ההלכה היא דבר שנוגע באופן מיוחד לעולם הזה, ויש דברים שעניינם שייך לעולמות עליונים. כמו מה שכתוב שלעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי, כלומר: מה שאין הלכה כמותם איננו מפני שהם יותר נמוכים, אלא שבית הלל יותר שייכים לעולם הזה. צריך לזכור שיש שני עולמות – העולם של הנגלה והעולם של הנסתר, הם נוגעים אחד בשני, אבל לא תמיד שייכים זה לזה.
מישהו כתב על הב"ח שלפעמים לשונו מגומגמת, מפני שהוא היה באותו זמן בדביקות. במידה מסוימת כל כתיבה אי אפשר לכתוב, ובפרט לכתוב כהוגן, בלי כוח הצמצום, "שאמר לעולמו די". אם מישהו לא יכול לצמצם את עצמו, אז כשהדברים מגיעים לעולם הזה הם מתרופפים.
בכלל, עם ישראל שונה מכל העמים האחרים בדבר הזה. בכל העמים יש אנשים שמתעסקים במיסטיקה, ובדרך כלל זה הולך עם סוג של הפקרות בעניינים של הלכה למעשה. אנשים שהגיעו לעולמות עליונים כבר לא מתחשבים בעולם הזה. חוץ מאשר אצל יהודים. אצל יהודים כל הזמן הנגלה והנסתר ארוגים זה עם זה. האנשים שהיו גדולים אצלנו בנסתר, היה להם בצד זה גם עיסוק בנגלה. הגאון מווילנה, יש לו יותר ספרים בנסתר מאשר בנגלה, ובזה הוא התעסק יותר, אלא שלא בזה הוא מפורסם. ויש אנשים שכל כך הסתירו, עד שלא היה לאף אחד מושג מה הם עושים.
הדבר המוזר הוא, שבסך הכל אנחנו כמעט ולא יודעים על רשב"י שום דבר. לא היה לו תפקיד ציבורי. ממה הוא חי באופן כללי. מאיזו משפחה הוא בא, מאיזה מקום הוא בא.
כל זה מביא צד של יחס שהוא בבחינת מלך, וזו כל ההדלקה שעושים לרשב"י.

בפשטות, השיר "בר יוחאי" הוא שיר בשבחו של רשב"י. הוא מדבר עד היכן מעלתו מגיעה. יש בו את ראשי התיבות של המחבר, ובית נוסף, כדי שיהיו עשרה בתים. המחבר, רבי שמעון לביא, במקורו היה מספרד. הוא יצא בגלות ספרד לצפון אפריקה, ותכניתו הייתה להגיע לארץ ישראל. כבר אז היה בעל מדרגה. בתוך מסעו הגיע ללוב, שם מצא קהל גדול של יהודים ובסופו של דבר נשאר שם. הוא האריך ימים, ישב שם חמישים שנה ומעלה, וכתב כמה ספרים בנסתר. את ספריו שכחו, אבל את השיר שהוא כתב כולם יודעים.
השיר בנוי לפי עשר הספירות מלמטה למעלה, כדי להיות מן המעלים בקודש: מלכות, יסוד, נצח, הוד, תפארת, גבורה, חסד, בינה, חכמה, כתר. חלק מהעניינים שבשיר מוסברים לאור עניין זה. בכל חרוז הוא רומז לספירה בכל מיני רמיזות, בנגלה ובנסתר.

בר יוחאי , שמן משחת קדש, נמשחת ממדת הקדש, נשאת ציץ נזר הקדש, חבוש על ראשך פארך.
משיחת המלך קשורה לספירת המלכות. המשיחה של המלכים בשמן המשחה הייתה כמין נזר, מסביב לראש. "חבוש על ראשך פארך". הדבר שהכי דומה לתפילין זה הכתר של המלכים של מצרים, הפרעונים. נראה שתפילין בנויים על אותו דבר עצמו, שהוא גם כן בחינה של הכתר שאנחנו לובשים, ההבדל הוא שאצלם היו מיני חיות, שהם הסמלים של הארץ. בכתר שלנו יש את הקשר שלנו עם הקב"ה, זהו הביטוי והסמל בו אנו מבטאים את המלכות. ותפילין של ראש עשויים בשביל להיות כתר מלכות, זהו הפאר שלנו. בתפילין כתובה הבחירה של ישראל, וזה הסימן והתעודה שאני מלך. ומטעם זה, כאשר מניחים תפילין, מתקשרים למי שנתן לי את המלכות.

בר יוחאי, מושב טוב ישבת, יום נסת יום אשר ברחת, במערת צורים שעמדת, שם קנית הודך והדרך.
"מושב טוב ישבת" ו"מערת צורים שעמדת" הם סמלים של ספירת היסוד, שקשורה למידת הצדיק. מושב טוב ישבת, כפי שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב". מידת היסוד בנויה על הסתר, לכן מדובר על מערת הצורים, שרשב"י זכה בה לגילויים, המזכירה לנו גם את משה ואליהו. כל המערה היא בחינה של יסוד ומלכות – יושב ועומד; מצד אחד יסוד הוא הבסיס של העולם, ולכך הוא נקרא יסוד, ומצד שני זהו עמוד שמגיע מלמעלה למטה. הכניסה למערה היא לא כדי להתחבא, אלא כדי להתייחד. "הודך והדרך" מרמז לספירת ההוד שהיא השורש של היסוד.

בר יוחאי עצי שיטים עומדים, לימודי ה' הם לומדים, אור מפלא אור היקוד הם יוקדים, הלא המה יורוך מוריך.
עצי שיטים הם אלו שמחזיקים את המשכן, קרשי המשכן נמצאים כל הזמן בעמידה, זו בחינת הרגליים, זה בוודאי לא הראש, שהן הספירות – נצח והוד. מידות נצח והוד אינן בנויות על דעת, הבנה והשכלה, אלא על עיקשות וחוסר חשבונות, לעשות דווקא. נצח הוא "דווקא כן", והוד הוא עקשנות של "דווקא לא". כאשר מגיעים לעניין הניצוח, כל העניין של הדעת לגמרי נעלם ויש בזה הרבה עוצמה. בעל התניא מדבר באחת האיגרות שלו שהרגליים מעמידות את כל הגוף, שזו העיקשות.
המקור שממנו יונקים הנביאים הוא נצח והוד, ולכך הוא מכוון במילים "לימודי ה' הם לומדים" ו"הלא המה יורוך מוריך". מקור ההשפעה לתחתונים הן מדרגות נצח והוד. האור, גם אורם של הנביאים בא מן השורש הראשון, מהכתר, "אור מופלא אור היקוד הם יוקדים", ובמדרגה של נצח והוד האור מתגלה החוצה, אין זה האור שלהם אלא משתקף דרכם, זו התגלות "יקוד" בנביאים ובמתן תורה. צריך לזכור שזה עניין גדול. הייתה לי היכרות עם פוסקים, רבי שלמה זלמן אוירבך ורבי משה פיינשטיין, ואחד הדברים שהפתיעו אותי בתחילה הוא ששניהם היו אנשים כל כך רכים, שפלי־ברך. ולכאורה, עניין הפסיקה הוא היפך זה. אמנם, היא הנותנת, אם אדם חושש לכבודו הוא לא ידבר בגלל המחשבה מה יגידו עליו, אבל אם הוא בתכלית השפלות הוא יכול להגיד הכל. זהו פרדוקס של התקיפות הגדולה. מי שאין לו מה לאבד איננו דואג, מי שיש לו מה לאבד לא יכול להעז.

בר יוחאי ולשדה תפוחים, עלית ללקט בו מרקחים, סוד תורה כציצים ופרחים, נעשה אדם נאמר בעבורך.
"שדה תפוחים" – אמנם שדה בדרך כלל היא המלכות, אבל פה מדובר על שדה תפוחים שהיא התפארת. כתוב בזוהר, שספירת תפארת היא כמו תפוח שיש לו כמה גוונים, אדום וירוק וצהוב. וזהו התפוח בעצי היער. התפוחים, המרקחים, הציצים והפרחים, כולם שייכים למדת התפארת, מצד הריח ומצד בחינת ההתכללות. התפארת שייכת גם לסוד תורה, לפנימיות התורה. ספירת התפארת קשורה באדם השלם, כמו שכתוב בישעיהו "תפארת אדם לשבת בית". מיהו האדם השלם – זה שכל העולם כדאי הוא לו, כל העולם לא נברא אלא לצוות לו, לא נברא אלא בשבילו. אם יש צדיק שהוא כל העולם כולו, זה רשב"י. "זאת התורה – אדם"; ולהפך "זה ספר תולדות אדם" – היא התורה.

בר יוחאי נאזרת בגבורה, ובמלחמת אש דת השערה, וחרב הוצאת מתערה, שלפת נגד צורריך.
ספירת הגבורה, היא מה שנקרא בדרגות הרבה יותר גבוהות סוד הצמצום וסוד הבריאה. הצמצום הוא קדם־קדם של ספירת הגבורה, והוא בעצם תחילת החסד הגדול שהקב"ה עושה לנו, שעל ידו נברא העולם. בר יוחאי עצמו, באופן כללי היה איש של גבורה, שהעניינים שלו מצד מידת הדין. כתוב עליו בכל מיני מקומות שהיה מקפיד על דברים אלו ואלו, ואולם מצד שני הוא גם גומל חסדים. שני הדברים האלה – שמצד אחד הוא מלומד בניסים ומצד שני האיש הזה ששורף בעיניו את כל האנשים – קשורים זה בזה.

בר יוחאי למקום אבני שיש, הגעת לפני אריה ליש, גם גלת כותרת על עיש, תשורי ומי ישורך.
אבני שיש קשורים בהתגלות של חסדים. "פני אריה ליש" – מרמז לזה, יש ארבע חיות במרכבה, פני אריה מן הימין ופני שור לשמאל, החלוקה של ימין ושמאל – חסד הוא ימין וגבורה היא שמאל. אריה הוא בחינת ימין, שור הוא בחינת שמאל, אבל אריה בעצמו בתור שם הוא בגימטריה גבורה. יש הצד הזה, זה שאנחנו אומרים שפני אריה זה בחינת ימין מסוימת, מוגבלת ומוגדרת. בתוך עולם התיקון הדברים האלה משתלבים אחד בשני. "עיש" – עיש זה כוכב, לא ברור לנו איזה. כולן הגדרות של מידת החסד – פני אריה, ואבני שיש, ויש את זה גם בכוכבים, כל הבחינות של התגלות החסדים.

בר יוחאי בקדש הקדשים, קו ירוק מחדש חדשים, שבע שבתות סוד חמשים, קשרת קשרי שי"ן קשריך.
הבחינה של הבינה נקראת "קודש הקודשים". החכמה, היא הבחינה של הארון שבקודש הקודשים. המדרגה של הבינה, שהיא מדרגה גבוהה מאוד, כוללת את עולם הקדושה.
"קו ירוק מחדש חודשים" קו ירוק נזכר במדרש, לגבי ההגדרות של תוהו ובוהו כתוב שיש איזה קו ירוק שיש בו גבול בין הדברים. כדימוי, אנחנו אומרים שיש התחלה של בריאה שאחר כך מתפתחת לדברים אחרים – זה כנראה הקו הירוק. "מחדש חודשים" קשור בעניין של התחלת הזמן. הקו ירוק – הוא נקודת ההתחלה של הזמן, מחדש חודשים – עניינו הוא שהזמן עובר, משתנה מדבר לדבר. זו הבחינה שמשתייכת לכוח של הבינה, ממנו מתחילה ההגדרה של הזמן.
"שבע שבתות סוד חמשים": הבינה בכלל נקראת בחינת היובל; "שבע שבתות סוד חמשים" קשור לכך שהבינה בשלמותה נקראת היובל, השחרור הגדול, וכל מה שיש לגבי היובל – לא רק "וקראתם דרור בארץ" – הבינה נמצאת בראשית ושם נמצא היובל.
"קשרת קשרי שי"ן קשריך": קשרי שי"ן זה השי"ן של תפילין. בשי"ן של התפילין יש שני שינ"ים – שי"ן אחת עם שלושה ראשים, ושי"ן אחרת עם ארבעה ראשים – הן נכנסות אחת לתוך השנייה, ובעצם הן שי"ן אחת שהוא קשר של השבע. קשרי השי"ן קשור לעניין של הבינה, שהיא הקדושה של הקשרים הללו.

בר יוחאי יו"ד חכמה קדומה, השקפת לכבודה פנימה, ל"ב (שלושים ושתים) נתיבות ראשית תרומה, את כרוב ממשח זיו אורך.
"יו"ד חכמה קדומה" מדבר על ספירת החכמה, שהיא בחינה של דבר שאין בו ממש – זו רק נקודה כמו האות יו"ד, שהיא הבסיס של היצירה.
"השקפת לכבודה פנימה": על הכתר העליון כתוב בספרים שהוא חשוך לגמרי, הוא כה נשגב עד שאיננו רואים בו דבר. היו"ד היא בבחינה של ניצוץ בתוך החשכה, את ניצוץ החכמה אנחנו כן מסוגלים לראות ולהשיג.
"שלושים ושתים נתיבות" – כשמדברים באופן יותר מפורט על דרך הסוד, איך דברים עוברים מהחכמה לבינה – יש נתיבות, דרכים שאנחנו לא יודעים עליהן הרבה, אנחנו רק יודעים שיש ל"ב נתיבות, והם הנתיבות שבהם החכמה זורמת אל הבינה, אלה הקווים, המעברים. ל"ב זה הצירוף של כ"ב אותיות – שהן נקודות, זרימות יסודיות של כוח, ועשר ספירות, וביחד זה ל"ב נתיבות החכמה.
"את כרוב ממשח זיו אורך": "את" – זו הפנייה אל ספירת החכמה. "כרוב ממשח" – זה סוג של מלאך, העניין של החכמה היא סוג של הכרוב, מלאך שנושא את הקודש.

בר יוחאי אור מפלא רום מעלה, יראת מלהביט כי רב לה, תעלומה ואין קורא לה, נמת עין לא תשורך.
היא ספירת הכתר, הספירה הראשונה. בעצם מה שהוא אומר שהכתר היא מדרגה שלא ניתן להגיע אליה, אנחנו לא יודעים עליה שום דבר, לא יכולים להבין אותה ולא להתייחס אליה.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן