על הפסוק "כי ישאלך בנך מחר לאמר" כותב רש"י: "יש מחר שהוא לאחר זמן". זהו עומק המשמעות של "שאלת הבן". בזמנים הטובים, "בימים ההם", בדורם של האבות והמייסדים, כאשר ההשגחה העליונה נראתה עין בעין על כל מדרך כף רגל – אכן נאה ויאה "להודות להלל ולשבח למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלה". אך "לאחר זמן", כאשר המאורות נגללים, השכינה מסתלקת והפנים נסתרים, כאשר עומק ה"עבדות, יגון, אבל, אפלה ושעבוד" הגשמיים והרוחניים אליהם הידרדרנו לאחריה של הגאולה ממ"ט שערי טומאת מצרים הם בבחינת "שער החמישים" הגרוע לאין ערוך מכל קודמיו, "כאן הבן שואל": "…ויש ה' עמנו, ולמה מצאתנו כל זאת? ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה'? אמש הקרני אבא את ההלל ושמעתיו שהיה אומר: בצאת ישראל ממצרים, ועתה נטשנו ה'!" (שופטים ו' וברש"י שם).

האם האופטימיות הקלאסית עומדת במבחן הביקורת?
ההתגוננות הרגילה מהשאלה המציקה הזו, מופיעה בדרך כלל כהתקפה: זו בחירה אישית שלכם למקד את המבט ב"חצי הכוס הריקה", משיבים לנו האופטימיסטים. נכון שהמבט קדימה – עלול להרפות ידיים ולייאש, אבל למה לא לסובב את כיוון ההסתכלות אחורה ולהתבונן בכל הטוב שכבר צברנו? ישנם כאלו שכך גם מבינים את תורת ה"אזמרה" המפורסמת של רבי נחמן. לדידם זו פשוט הגירסה היהודית לאופטימיות. אך צורת ההתמודדות הזו לא עומדת בשום פנים ואופן במבחן הביקורת: אם הכל עניין של נקודת מבט, יטען המיואש שמולנו ובצדק, מדוע שאעדיף להסתכל כלפי מטה, אם אני יכול באותה מידה להסתכל כלפי מעלה?
האם קיימת נוסחה, מוצקה וחסינה מכל פגע, שלא רק תצדיק אלא אף תחייב שמחה ללא גבול בכל מצב? נוסחה שתציע נימוק בלתי ניתן להפרכה לשירת ההלל של גאולת מצרים גם בעיצומו של חורבן "תשעה באב" שתמיד חל באותו יום שבו חל "ליל הסדר" (טור או"ח תכ"ח)? נוסחה שתסביר לנו כיצד גאולה, לכאורה זמנית וחולפת, היא אכן "…לחירות עולם!" (כלשונה של ברכת "ואמונה כל זאת")?

השמחה ששום כוח לא יכול לה!
כאן אנחנו מגיעים לעומק עומקו של הסוד המופלא בעולם. סודה של ה"מצה" שמסמלת את המינימום שבמינימום, ודווקא היא – היקרה ביותר, הבלתי־מנוצחת לנצח, והמשמחת עד אין סוף וקץ!
על מנת להקל על ההסברה בואו ונפשט את הנתונים לשפה מתמטית: נסמן את הרמה והדרגה הנחשקת, את אותם ייעודים גבוהים ונכבדים שלועגים לעָניינו ולעליבותנו, כ"עשרת אלפים", ואת הדיוטה התחתונה שבסביבתה אנחנו מדשדשים נציין בספרות דלות־הערך שמאכלסות את העשירייה הראשונה. מביט עלינו אפוא המספר "עשרת אלפים" ממרומי מרומיו והופך אותנו מולו ללעג ולקלס. ביחס לרף שהוא מציב ולמודל שהוא מציג, אנחנו לא יותר מ"אלפית" דלפונית ונטולת כל חשיבות. איפה אנחנו ואיפה הוא?
זוהי התחושה והמסקנה הראשונית. אך האם אכן כך הם פני הדברים? הרי אותו מר "ריבוא" רם־מעלה אינו אלא אותו בעל ערך כמונו ממש, ללא שום הבדל כלל וכלל, כלפי ה"עשר מיליון" שמעליו שאותו רואה הוא באותו אופן שאנו רואים אותו! הרי לגביו הוא "אלפית" זעיר וזניח באותה צורה ממש שלגביו אנחנו מוגדרים כך! ומה הוא לגבי ה"עשר מיליארד"? ומה יהיו עשר המיליארד לגבי "מיליארד פעמים מיליארד"? והאם התהליך הזה, הטור העולה של המספרים, נגמר בכלל אי פעם? מהי אם כן ההצדקה לכל לעג שיהיה אם הלועג עצמו הריהו ללעג, ולאותו לעג ממש, כלפי זה שגדול ממנו באותו יחס, וללעג כפול ומכופל עוד יותר ועוד יותר כלפי המספרים הכפולים ומכופלים ממנו עד אין סוף?
היכן טמונה אם כן השמחה ששום כוח בעולם לא יוכל לה?
התשובה המפתיעה היא אחת ויחידה:
דווקא בכיוון ההפוך לחלוטין: הכי הכי למטה! למטה שאין למטה יותר ממנו!

בין אחד לאפס
נכון שכאמור כל מספר גבוה יותר "מקטין", יחסית אליו, את המספר הנמוך ממנו, ומכיוון שאין סוף למספרים – הרי שגם המספר הגדול ביותר שניתן לדמיין, נידון לנצח ל"הקטנה" אינסופית.
אך ישנו יוצא מן הכלל אחד ויחיד לכל התהליך הזה!
ישנם אך ורק שני ציונים מספריים שהיחס בין האחד לזה שמתחתיו שונה לחלוטין מכל יחס שבין כל שני ציונים מספריים אחרים מ"אחד" עד אין סוף.
היחס בין האחד לאפס!
ההבדל בין "אחד" ל"מיליארד" הוא כמותי. ה"מיליארד" הוא בסך־הכל הכפלה פי מיליארד של האחד, אך ההבדל בין "אחד" ל"אפס" הוא אפילו לא אין סוף!
שהרי גם אין סוף הכפלות של "אפס" – לא ייצרו לנצח נצחים ולו "אחד" אחד…
ה"אחד" הוא לא "יותר" מ"אפס" כפי שה"שתיים" הוא "יותר" מ"אחד" וכל מספר אחר הינו "יותר" מהמספר שתחתיו. בין ה"אחד" ל"אפס" לא מתקיים שום יחס כלל וכלל. מה שה"אחד" הוסיף על ה"אפס" הוא לא "כמות" כזו או אחרת אלא את חידוש עצם המהות של הווייתו!
ה"אפס" הוא "העדר" וה"אחד" הוא "מציאות", וההבדל בין "העדר" ל"מציאות" הוא הבדל שונה לחלוטין מכל הבדל שבין כמות מציאות נתונה מסויימת לכמות מציאות גדולה יותר עד אין סוף!
וממילא: בשונה מכל המספרים שבעולם שהערך שלהם הינו תמיד יחסי ומשתנה בהתאם לנקודת המבט – ה"אחד" הוא המספר היחיד שהערך שבו הינו מוחלט וקבוע לעולמי עד!
זוהי עומק תורת ה"אזמרה" של רבי נחמן. זהו עומק "הנקודה הטובה" שהופכת גם את הרשע שברשעים ל"כולו טוב". זהו סודו של עם ישראל "המעט מכל העמים". זהו סוד השמחה היהודית של "ליל הסדר".

לשבוע מעצם המהות
דווקא על הרקע של "בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", דווקא מתוך זיכרון העוני והמרירות וחוסר האונים והישע, דווקא על פני המצב של טרם היותנו כלל וכלל לעם נבחר – אנחנו לא פוחדים יותר מהכמות המלחיצה לאין סוף ש"מוציאה את הרוח" מכל כמות מנופחת שבעולם, אדרבה: אנחנו ששים לחזר אחרי נושאי הכמויות הללו "בחורים ובסדקים" ולהשליך אותם אל אותה עוצמה בוערת ככלי אין חפץ בו. למה? כי מה שמונחת לפנינו זו ה"מצה"! אותו "אחד" שאין בו שום כמות מיותרת ושום ניפוח, אותו מצומק שבמצומקים שכל המספרים שמעליו עד אין סוף משטחים אותו עד המינימום שבמינימום, ודווקא הוא, על הרקע של האפס המוחלט, מפגיש אותנו עם השמחה בעצם המהות שערכה שלה עולה לאין ערוך על כל כמות שתיתכן!
וכשזו מתגלית אנחנו אכן מרגישים כי גם "אילו" לא היה לנו מאומה מלבד הבזקו של הניצוץ הראשון "ולא" שום דבר יותר מכך – "דיינו! דיינו!".
וכשחיים כך, כשניזונים "לשובע" מעצם המהות, אז ורק אז, מותר ורצוי, באופן בריא ומתוקן, להכניס לעולם שלנו גם מושגי כמות ולהתחיל, בזהירות ובסבלנות, את ימי ה"ספירה", את הטיפוס על גבי טור המספרים העולה… אך בתנאי אחד: שתמיד נזכור ונשנן שאת עצם המהות שיְקָרה לאין שיעור מכל כמות ומכל מספר, לא ניתן לאבד לעולם! כך שבכל מקרה ויהיה מה שיהיה – "אשרינו! אשרינו!".

בחסות תנועת התשובה [email protected]