יוצאים לחירות – מה נשתנה

יוצאים לחירות – מה נשתנה

זיכרונות ילדות

מַה נִּשְּׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת

מה יש בילדים הקטנטנים שממיס אותנו? אין להם הישגים גדולים או כישרונות מוכחים – וזה בדיוק העניין, במפגש איתם אין לאן להסיח את הדעת. אנחנו רואים רק אותם בעצמם, ולכן הם כל כך חמודים.

נער בוגר שממגנט תשומת לב לתעודות, להישגים, להצלחות, לכישרונות – מביא אולי הרבה כבוד להורים שלו, אבל הוא עצמו מסתתר מאחורי מסך התפקודים הזה. אצל ילד קטנטן אין אל מה להתייחס, הקשקוש שהוא מביא מהגן לא באמת מעניין אותנו, והפוך: כל קשקוש רק מזכיר לנו כמה הוא – הוא עצמו – חמוד. מתיקות של ילד קטן שתוקע בנו מבט תמים שאין כמותו.

בליל הסדר, באופן חריג, לילדים הקטנים יש תפקיד מרכזי ביותר: הם מציבים את הציר המרכזי של ההגדה בשאלות 'מה נשתנה'. כשהם שרים בקולם הדקיק שאלות פשוטות מאוד, הם מדליקים אותנו ומעוררים בכולנו את התמימות הילדית – ואז גם הקדוש ברוך הוא מסתכל עלינו במבט אוהב, ומקיים בנו את הפסוק "כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני" (הושע יא, א).

הקדוש ברוך הוא לא הוציא אותנו ממצרים בגלל שהיינו חכמים, יפים או צדיקים. הוא הוציא אותנו בגלל שהיינו ילדים קטנים. בכל פעם שאנחנו רוצים לצאת ממצרים – כדאי לנו לפשוט את לבושי המצליחנות ולפנות אליו במבט תמים של ילד. לפשוט את מה אנחנו עושים, ולהגיע פשוט עם מי שאנחנו.

הזאטוט שבך

בזווית אישית: גם אם אתה חושב שאתה גרוע שבגרועים ואין לך הישגים להציג לריבונו של עולם – יכול להיות שדווקא לך יהיה קל יותר לנעוץ מבט תמים אל עבר השמים, לבוא עם מי שאתה, עם עצמיותך, ולעורר בכך אהבה ורחמים עמוקים יותר מכל הצדיקים.

אתה יודע למה? כי מה מעורר את עצמותו יתברך להיכנס אל תוך הבוץ המצרי ולגאול אותנו? העצמיות שלנו, המתגלה דרך דמותו של הקטנטן ששואל. זה יכול להיות זאטוט שמגמגם את "מה נשתנה" בהתרגשות ומקבל נשיקה מסבתא, וזה יכול להיות כל אחד מאיתנו, שיש בו ילד כלשהו שעדיין לא מבין עניין ומגמגם, ודווקא כך יכול לרגש ולהפוך
את העולם.

***********************************

חילוץ בדרך אליך

גלות הנפש היא מצב שבו הנפש הבהמית שולטת בנו ואוטמת אותנו. גם כשאנחנו מזעיקים סיוע של לימוד תורה ואפילו מתבוננים בדברי חסידות, זה לא עוזר לנו. המילים של הקדושה נתקעות בראש שלנו ולא מצליחות לגעת בלב. מי שתוקע את המעבר מהראש ללב הוא פרעה שיושב לנו על העורף וחוסם אותנו (ולכן אומר האריז"ל (ליקוטי תורה, פרשת שמות) שאותיות 'פרעה' הן 'הערף'). האטימות הזאת מכאיבה ובעיקר מלחיצה, מה יהיה? אם פעם כאב לי הלב על הרגשת ריחוק מהקדוש ברוך הוא, היום זה כבר לא מציק לי, כבר לא אכפת לי.

ההוראה למצב תקוע כזה היא אחת: אל תשקע בתאוות. וכך, כשיגיע החילוץ, תוכל להיעזר בו. יום אחד הקדוש ברוך הוא יבוא להוציא אותך, זה יהיה ביוזמתו ולא ביוזמתך, כי אתה עכשיו במצב רוחני שלא מאפשר לך ליזום שום דבר. אבל כשהוא יבוא להוציא אותך, תהיה לפחות כלי ריק מסיאוב התאוות, כדי שתוכל לקבל ולהחזיק את הסיוע מלמעלה.
אם בינתיים אין לך כוח למשוך אליך אור, לפחות אל תאגור חושך.

ועוד הוראה אחת – כשיגיע ליל הסדר, תהיה שם. הלילה הזה שולחים אליך את מסוק החילוץ.

לאחוז בחבל

כעת נסביר זאת מהשורש, במילים של קבלה: זעיר אנפין (ז"א) כולל בתוכו את שש המידות מחסד עד יסוד. כל עוד הז"א מאיר, הקליפה לא יכולה לינוק מאיתנו את כוח הקדושה. כשפרעה גזר להרוג את הזכרים, הוא רצה להעלים את הז"א, בשביל להצליח לשלוט בנו ולגזול מאיתנו את שפע הקדושה.

לכן גלות מצרים נמשלה לעיבור (זוהר ח"ב נ, א). חז"ל מתארים את העובר כיושב מקופל וראשו בין ברכיו (נדה ל, ב). לפי החסידות זהו תיאור מצב של מוחין (הראש, חכמה בינה ודעת) ומידות (חסד גבורה תפארת) שמושפלים אל המידות הנמוכות (הברכיים, נצח הוד ויסוד). את ההשפלה הזאת יזם פרעה, בכוונה תחילה.

נורא, מה עושים עכשיו? בהוראות ההגדה כתוב כעת: הבן שואל מה. שם ב"ן (אחד מצירופי שמות הקודש) רומז לספירת המלכות שהיא הכלי, ושם מ"ה (גם הוא אחד מצירופי שמות הקודש) מקביל לזעיר אנפין שהוא האור. "הבן שואל מה" פירושו: הכלי 'שואל' ומבקש אור. הוא ריק ומוכן ומשתוקק לקבל.

אם בכל השנה הכלי מושך אליו את האור בכוחו ומיוזמתו ('אתערותא דלתתא'), הרי שבליל הסדר מתרחש משהו מיוחד: מלמעלה מאיר אור מופלא ועצום (ב'אתערותא דלעילא'), כזה שלא זקוק ליוזמות מלמטה ולא מוגבל לכללי המשחק הרגילים. האור הזה בוקע את כל המחשכים ומחלץ אותנו משליטת פרעה. גם אם אין לנו הכוח למשוך את האור אלינו מכוחנו, עלינו רק להיות מוכנים עם כלי נקי מתאוות, לאחוז חזק בחבל שמשלשלים אלינו ממסוק החילוץ ולצאת מכאן.

פועלים ישועות

סדר עבודת ה' הרגיל מתייחס לשכבות השונות שלנו: עשייה (דומם), רגש (צומח), תודעה (חי) וביטול לה' מהשורש, מספירת החכמה (מדבר).
אבל בפסח מאיר לנו אור שלמעלה מספירת החכמה, שלמעלה מהביטול. האור העליון הזה יכול לחלץ גם יהודים שלא מצליחים להתבטל לה' ומרגישים אטומים.

לכן אמר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש שבמשך ליל הסדר אפשר וצריך לחשוב ולהתחנן לפני הקדוש ברוך הוא לזכות להתעלות, לזכות לקבל חילוץ ולפעול ישועות בנפש. כי מה שחסום כל השנה – בלילה הזה פתוח לרווחה. אור הקדושה משתלשל למטה, זמין יותר אפילו מביום כיפור. המצה היא אלוקות ממש, ואנחנו אוכלים אותה בגשמיות, ויוצאים לחיים חדשים.

***********************************

ומה יהיה מחר?

כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין

ההבדל בין יושבים ובין מסובים הוא בדרגת הביטול אל הקדוש ברוך הוא. אדם העומד בקומה זקופה וראשו מתנשא אל על, הוא סמל הגאווה. גם אדם היושב, אכן מנמיך את קומתו ואת ראשו, אך עדיין שומר על שליטה, הראש מעל הגוף, והגוף מעל הרגליים. זהו סמל לדרגה בעבודת ה' הנקראת "ביטול היש". האדם מתבטל אל הקדוש ברוך הוא ומכפיף את עצמו, אבל הוא בהחלט מרגיש את ישותו ואת המאמץ להתבטל.
זהו מצבנו הרגיל כל השנה – "בין יושבין" (זוהי דרגה המקבילה לעולמות נמוכים יותר מעולם האצילות – בריאה, יצירה ועשיה).

אבל בליל הסדר, "כולנו" – ללא יוצא מן הכלל – מתעלים לדרגת "מסובין", שהיא שכיבה המשווה את גובה הראש והגוף והרגליים, ומסמלת בכך ביטול מלא של כל ישותנו אל הקדוש ברוך הוא, ביטול שנקרא בחסידות "ביטול במציאות". האדם מבטל את כל מציאותו, את כל עולם המונחים שלו, אל הקדוש ברוך הוא. זהו ביטול של עולם האצילות, עולם שבו אף אחד לא אומר ולא מרגיש "אני", רק האצילות האלוקית נוכחת.

כאן הבן שואל: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? הרי אתה יודע מי היית עד הלילה הזה וגם מי תהיה מחר בבוקר, אנשים נכשלים לפעמים בשוגג ואפילו במזיד בדברים אסורים, מה לך ולעולם האצילות?!

לשנות את התמונה

על כך עונים לאחר "מה נשתנה" – עבדים היינו לפרעה במצרים! כבר במצרים היינו שקועים במ"ט שערי טומאה והכי רחוקים שאפשר מעולם האצילות, ולמרות זאת הגיע הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ובבת אחת הרים אותנו לשמי השמיים, אל קדושה מופלאה שלטומאה אין שום שייכות אליה. וכמו שהיה אז, כך בכל שנה, הלילה הזה מרים אותנו אל על, בלי כל קשר לחטאינו ולקטנותנו.

מה יקרה מחר בבוקר, כשייגמר ליל הסדר וכבר לא נחיה באצילות? אל דאגה. מחר בבוקר יישאר לנו ריח גן עדן של עולם האצילות, והוא ייתן לנו את הכוח להתחיל לנוע קדימה בעבודת ה', צעד אחרי צעד, לאורך כל ספירת העומר.

נכון שבדרך כלל עבודה פנימית מתחילה מלמטה למעלה, לאט לאט, אבל לפעמים יש מצב חירום והחומריות משתלטת. אז צריכים להטיל פצצת תאורה של דרגה עליונה ונשגבת, שמשנה את כל התמונה ואת התפיסה העצמית, רק אחריה יש כוח להתחיל לעבוד מסודר.

זה מה שקורה בלילה הזה. אז קדימה, הבה נרוץ לעולם האצילות, כולנו מסובין!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן