באיחור לא אלגנטי, במוצאי השבת הקרובה יצטרפו גם האשכנזים לאמירת הסליחות. למה כל כך מאוחר? קבלה בידינו שפולנים אוהבים לסבול, לא? שאלה טובה. כדי להשיב עליה, אולי נקדים כמה מילים כלליות על הסליחות. כי האמת היא שזה לא משנה אם אתם אומרים אותן בנעימות היפות של עדות המזרח, ביבבות וקרעכצים כמיטב מסורת גליציה והגלילות, בבית הכנסת הגדול בעיר עם חזנות בסגנון האהוב על סבא ז"ל, או ברוח קרליבך בליווי תזמורת חיה – כל אלה הם קישוטים בלבד. ואולי נרחיק לכת ונוסיף שגם פיוטי הסליחות עצמם הם בעיקרם קישוטים. הרי "סדר סליחות", זה שלימד הקב"ה את משה רבינו בנקרת הצור באותם ארבעים ימים של סליחה, שראשיתם בראש חודש אלול וסיומם ביום הכיפורים, יש בו שלוש עשרה מילים בסך הכל: ה' ה' א־ל רחום וחנון… נושא עוון ופשע וחטאה ונקה…
עיקרן של הסליחות הוא אמירת שלוש עשרה מידות הרחמים, בימים של הארת מידות הרחמים. את הרעיון של התנוצצות אותן י"ג מידות בתוך שגרת ימי החולין מגדיר בעל התניא בצמד המילים שהפכו נרדפות לחודש אלול: "המלך בשדה". אולם הארה זו אינה באה בבת אחת. אותו מנהג ליטאי של דפיקה על הבימה וצרחה אחת של "אלו—ל" אינו מתאר יפה את סדר הופעתה של ההתגלות העליונה, הבאה בהארה מעומעמת ההולכת ומתחזקת מיום ליום.
דימוי אחר למתכונת הימים האלה אנחנו מוצאים בכתבי הצמח־צדק: "כנשר יעיר קנו". כמו הנשר המעיר את גוזליו הרכים בעדינות, "מטי ולא מטי", נוגע ולא נוגע – כאלה הן הנקישות העדינות של ראשית החודש, "קול דודי דופק פתחי לי"… אולם כחלוף הימים, ככל שאנו הולכים ומתקרבים לראש השנה, אנו עולים לשלב הבא: "על גוזליו ירחף". נוכחותו של הנשר הולכת ונעשית מורגשת יותר, וצלו מרחף על פני הקן. זה השלב שבו גם האשכנזים מתחילים להתעורר.
אז איך עבר עליך אלול עד עכשיו? אולי זה היה נוגע־לא־נוגע. מאמין־לא־מאמין בשינוי. החלטתי־לא־החלטתי להתחדש. אולי זאת היתה התעוררות קלושה כזאת, שאחריה עושים סיבוב לצד השני וממשיכים לישון. אבל עכשיו הנשר כבר מרחף על הקן. בימים הקודמים אלה היו רק נקישות קלות. עכשיו הוא כבר מצלצל בפעמון.
