"ילדים, תחזיקו ידיים, תכף מגיעים לתחנה…"
הרכבת הקלה עמוסה עד מאוד, בגברים, נשים וטף. ההכרזה: "יפו, כיכר העיריה", גורמת לכולם להתארגן בזריזות ליציאה בתחנה. הרחוב הומה אדם. כולם, כולנו, הולכים בהתרגשות לכיוון הרובע.
מהדקת מעט את המנשא שעלי, ונותנת יד לקטנצ'יק. בעלי עם אחד אל הכתפיים, ועוד אחת אוחזת חזק בידו. גם הבנות הגדולות עוזרות לכוון את השאר. אין ספק, זה פרויקט משפחתי.
ברחבי העיר העתיקה מגיעים לאוזנינו קולות התרועה. כהנים בלבן, אוחזים בחצוצרות זהובות, תוקעים ומריעים. הקולות המרגשים מתערבבים במחזות ובמראות המרנינים. יושבי הרובע עומדים בפתחי סוכותיהם, ומזמינים את כולם פנימה לאכול ולשתות משהו, בטרם ההתקדמות אל עבר הר הבית
והנה אנחנו כבר פה, בעזרה של בית המקדש. במרכזה ניצבת במת עץ מרהיבה. נראה כי גייסו את טובי המהנדסים לבנותה. כולנו מקובצים בהתרגשות, לשמוע את הקול של המלך. "הנה הוא!" קוראת בתי הקטנה. "וואו, איזה יופי" מפטיר בספונטניות אחד הילדים. אכן, מלך ביופיו תחזינה עינינו.
ברגע אחד, המולת המשפחות הנרגשות מתחלפת בקול דממה דקה. צמרמורת עוברת בי. יראה ואהבה מהולים גם יחד. איזו זכות. לשמוע דברי אלוקים חיים, בבית חיינו. הקהל.
הקהל בתוכי
להגניב מבט להודעות בפלאפון, או להתפלל קודם? להחזיר לה עם אמירה שנונה, מנה אחת אפיים, או פשוט, (או לא כל כך פשוט) לשתוק? לדון לכף זכות, להבין שהיא פעלה מתוך הכאב האישי שלה, או לנטור את הפגיעה?
חיינו מלאים דילמות. דילמות שנובעות לא אחת מהמכלול שמרכיב אותנו, ומהווה את מי שהננו. רצונות מרצונות שונים. רגשות גועשים וסותרים. מחשבות, דיבורים ומעשים. איזה ג'ונגל.
והנה לנו שנה שקוראת לנו להתרכז. לאסוף את עצמנו לנקודה סגולית אחת. נקודה שמרכזה האחד והיחיד הוא הקודש. זה לא אומר שלא נשארים חלקים שונים. אבל איכשהו, כולם מוצאים את מקומם המדויק. דרך פריזמת השאלה: מה ה' רוצה ממני עכשיו? הכוחות השונים מתברגים נכון יותר.
זה בעצם להיות "מלך" על עצמי. עם מח, לב, כבד, שמונחים כל אחד במקומם המכובד, אך בסדר הנכון. האינסטינקטים והרגשות מכוונים על ידי הדעת. השכל מחובר גם לרגש ולתחושה, מחלחל בתוכם, ומגיע לידי מעשה בפועל. יש סינרגיה וסנכרון מלא של הכוחות. הקהל.
הקהל במשפחתי וקהילתי
אחד הספרים שדומה כי הכו שורש ברחבי העולם, באנגלית וגם בעברית, הוא 'שבעה הרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד'. נראה, כי מהיסודות עליהם מושתת הספר הוא, שכל אחד יכול בעצם להיות מנהיג, מנהיג של החיים שלו. האדם יכול וצריך לצאת ממעגל הקורבנות, לעבור מריאקטיביות ולפרואקטיביות, ולצאת ממעגל הדאגה למעגל ההשפעה. היכולת לחולל את החיים של עצמך, נוגעת כמובן גם בסובבים אותך. ככל שתהיה אדם אפקטיבי יותר, תוכל להשפיע לטובה גם על הבאים במגע איתך.
הקב"ה אכן ברא כל אחד מאתנו על אי בודד לעצמו. כולנו חיים בתוך מעגלים רבים ומגוונים. משפחה קרובה ומורחבת, שכונה, קהילה, עבודה הם אחדים מהם. בחלק מהמעגלים בהם אנו נמצאים יש לנו תפקידים מוגדרים. הורים ומחנכים, מורי דרך ומשפיעים. במעגלים נוספים ההשפעה סמויה יותר, ובעדינות הראויה אנחנו יכולים להוביל לשינויים ולו ב'אפקט הפרפר'.
בשנת הקהל, הרבי מלובביץ' מעודד אותנו לפקוח עין ולשים לב למעגלי ואפשרויות ההשפעה שלנו. כל אחד ואחת הינם מלך ומלכה במחוזותיהם. בדומה למלך שעומד ומלמד תורה ברבים, על כולנו לחשוב איך נוכל לאסוף ולקבץ אחרים בשביל ללמד תורה ולהחדיר ערכי אמת בסובבים אותנו. זהו האתגר של שנת הקהל.
(שני הקטעים לעיל – הקהל בתוכי, במשפחתי ובקהילתי – נכתבו בהשראת תורות הרבי המקובצות ב'שערי שמיטה', הקהל).
וחזרה לבית המקדש
למעמד הנשגב בבית המקדש, משמעויות שונות ומגוונות. זהו מעמד עוצמתי ביותר של אחדות, שוויון, לימוד, יראה והתעלות. מכולם רציתי לסיים בהתבוננות בנקודה אחת, מרגשת. מקומם של הקטנטנים בסיפור.
בשיעור שבת סליחות תשס"ח, הרב גינזבורג נגע במצוות ה'הקהל'. מצווה שבע"ה נזכה לקיימה השנה, במוצאי השביעית. בהקהל כפי שתיארנו לעיל, מתקבצים אנשים, נשים וטף, לשמוע את קריאת התורה מפי המלך, בבית המקדש. במובן הפנימי, הרב מסביר שעל המלך לקחת את אורות התורה שהוא מקבל מהקב"ה, ולהכניסם ב"טנא" – בכלים.
מהו ה'טנא', בו מחדיר המלך, ובכללו המלך המשיח במהרה בימינו אמן, את אור תורתו? אלו האנשים, הנשים והטף שבאים למעמד זה. והלא פלא הוא שראשי תיבות הקבוצות האלו – אנשים, נשים, טף – יוצא טנא… בהקשר של התורה, יש עוד משולש מושגים שראשי תיבותיהם הם טנא. יש אותיות התורה, יש נקודות ויש טעמים. הרב מציע הקבלה יפהפייה בין שתי הסדרות האלו, בהתאמה, ביחס לתורה: האנשים לומדים את אותיות התורה ומתרכזים בתוכן הנאמר, הנשים בהקשבה הפנימית שלהן מצליחות לקלוט את הנקודה של כל שיעור ושיעור, ואילו הטף שהרובד הגלוי של הלמידה עדיין נשגב קצת מבינתם, מצליחים ב'על מודע' שלהם לקלוט מעט מהטעמים של המצוות, טעמים שיתגלו במלואם רק לעתיד לבוא.
יכולת הילדים לתפוס את הטעמים, בעצם אומרת שמה שהם שומעים זה את המנגינה של הדברים, את מה ש'מעבר' לנאמר. כמו הטעמים המקיפים על האותיות, הילדים מצליחים להתחבר גם למחוזות היותר נעלמים בלימוד התורה, ואלי אפילו חיים בפשטות יותר את התורה כתורת ה', ואת לימודה כדבקות במלך מלכי המלכים. הילדים, או הטף, מצליחים אף להדביק את המבוגרים בטעימות שלהם, כפי שאומרים חז"ל (חגיגה ג.): "טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן".
מצוות הקהל מכוונת אותנו לטעימה שלעתיד לבוא. המעמד נותן מקום לכל החלקים בעם, אך גם לכל הרבדים בתורה. במעמד הזה יש מקום גם לילדים. יש מקום לחיבור ולמנגינה שמעבר לנתפס ולמושג במודעות הכל כך 'מקודשת' היום. זו טעימה מהעתיד לבוא.
